המרד הראשון של בוגי: פרידה מבי"ס שאפילו התלמידים אהבו
בית הספר "נתיבים" המיתולוגי בקריית חיים נהרס, ואיתו הזכרונות, האהבות והחלומות שצמחו בין כותלי המוסד. השר משה (בוגי) יעלון, הפזמונאי אפי נצר, מנכ"ל הפועל חיפה אפרים גבאי ואפילו המורה של בוגי מכיתה א' נפרדים בכאב לב מהמוסד בו למדו
המשנה לראש הממשלה משה (בוגי) יעלון, הפזמונאי אפי נצר, מנכ"ל הפועל חיפה אפרים גבאי, מוטי הנגבי, המורה המיתולוגית אילנה הראל ואחרים מספרים על בית הספר שהצמיח ממנו אלופים. מנהלים ואנשי תרבות מספרים על האהבות הראשונות, על החברים, המורות וימי קרית חיים הצבעוניים בין כתלי המוסד המיתולוגי.
מוטי הנגבי, מנכ"ל מפלגת המרכז לשעבר היושב בוועד הממונה של קריית חיים, נמנה עם המחזור הראשון של בית הספר. הוא מספר בגעגועים על ימיו הראשונים של המוסד: "'נתיבים' היה בית ספר מיוחד. הוא נבנה במקביל להתפתחות השכונה, וגדל במקביל לצמיחתה. כשרק הקימו אותו, לקחו ילדים מבתי ספר שכנים לכיתה ה' עד ח', רק אחר כך הוסיפו את כיתות א'-ד'.
"בהתחלה הייתה מהומה גדולה, מכיוון שבכיתות הקודמות היו קבוצות מגובשות של ילדים, ופתאום נאלצנו להתפצל לפי אזור המגורים. אני גרתי מאוד קרוב, ובכל זאת ממש בכינו כשנודע לנו שאנחנו חונכים בית ספר חדש. ההורים הקימו קול צעקה, וניסינו למחות בכל כוחותינו, אבל זה ידוע שילדים מתרגלים מהר לשינויים, וכך גם אנחנו. מהאנטי שהיה לנו בהתחלה - הפכנו למורעלים על בית הספר".
יש משהו שנשאר איתך משם באופן מיוחד?
"היה לנו מורה אחד מאוד מיוחד, שלימד אותנו אחרת מכל מורה. תמיד הרגשנו שהכל חופשי אצלו, ושיש אליו גישה. היה אפשר פשוט להגיע אליו הביתה וללמוד. אבל יותר מכל דבר שלקחתי מבית הספר - שם הכרתי את אשתי לעתיד, וזה חוב שאהיה תמיד חייב לו. אני חייב להזכיר את המנהלת נעמי יוסיפוביץ' ז"ל. היא הייתה אישה עם עוצמות, נדירה, פשוט החזיקה את המקום ביד רמה. אחרי שנים גם הילדים שלנו הלכו ללמוד שם, כך שזו
אחד הבוגרים היותר ידועים של בית הספר הוא ללא ספק המשנה לראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים, משה (בוגי) יעלון. בוגי קיבל את הידיעה על הריסתו של בית הספר במהלך תקופה מאוד אינטנסיבית בכנסת, ובכל זאת מצא זמן להיזכר במקורותיו: "למדתי בבית הספר 'נתיבים' מכיתה א' ועד כיתה ח', ושם נוצקו יסודותי. שם גם הכרתי חברים קרובים, שחלקם המשיכו איתי לתיכון, לצבא ולקיבוץ".
זה היה מבחינתך מקום ללמוד בו, או משהו מעבר?
"בבית הספר התעצבה אישיותי והונחלו לי ערכים רבים, כמו סקרנות, רצון ללמוד וגם השובבות. למדנו שם מגוון רחב של נושאים מלימודי חשבון ועד חקלאות. האווירה הייתה חלוצית, חינוך להתיישבות. אני זוכר במיוחד את המורה אילנה בכיתה א' ואת המורה יוסף וייס בכיתה ו'. עשיתי לו אז מרד של תלמידים אחרי שהוא פגע באחת התלמידות. אגב, רק לאחרונה הוא גילה שזה הייתי אני שעמדתי מאחורי אותו מרד. הצטערתי לשמוע שבית הספר נסגר לפני כמה שנים ועכשיו נהרס. עבורי הוא היה חלק משמעותי מהילדות שלא אשכח".
המורה אילנה הראל, שבה נזכר השר יעלון, עדיין מתגוררת בקריית חיים. לא קל לה עם הפסקת פעילותו של בית הספר, והיא מביעה סקפטיות לגבי העתיד: "את עבודתי הראשונה בתור מורה עשיתי בבית הספר 'נתיבים' ומשם המשכתי לתיכון. זה היה דור אחר של ילדים, הייתה משמעת והיה רצון ללמוד. כאב לי כשסגרו אותו והמבנה הפך למשכנם של טינופת, הזנחה וטיפוסים שליליים. אני שמחה שעושים שם משהו סוף סוף, אבל קצת סקפטית לגבי הרעיון לפתוח גני מדע, איזה מדע בדיוק ילמדו ילדים בגיל כזה? זה לא רציני".
נתנו לך יד חופשית?
"בזמן שלימדתי, גם למדתי וגם הייתי עושה ערבי שירה בציבור, הייתי כל הזמן פעיל והם היו מפרגנים לי. הייתי ילד ממש. הייתי מגיע לבית הספר עם מכנסיים קצרים, סנדלים וחולצה ורודה. המנהל אמר לי שזה לא נאה, אבל הסברתי לו שככה אני והוא התרגל. הייתי עושה שיעורי מקהלה בשעת אפס, גרתי אז בחיפה והייתי צריך לקום בחמש בבוקר כדי להספיק. כולם רצו להיות במקהלה, גם אלו שלא ידעו לשיר. אני קיבלתי את כולם ולאחרונים הייתי אומר שיעשו רק עם הפה ולא ישירו ממש.
"אני זוכר במיוחד מקרה עם ילד לא מוכשר, בלשון המעטה, שהתעקש לשיר והתעקש לעשות את זה מהשורה הראשונה. כשניסיתי לפחות להעביר אותו לשורה האחורית, כי כבר חטפתי כאב ראש, הוא נעלב נורא והתעקש להישאר קרוב אלי. לימדתי גם את ההיסטוריה של המוסיקה וילדים אהבו את זה. היה ממש כיף ללמד שם, הייתה אוכלוסייה מצוינת.
"העבודה שם הובילה אותי ללמד גם בתיכון קריית חיים, עוד לפני שסיימתי את הסמינר, שם בכלל הייתי מקבל מכתבי אהבה מנערות צעירות. ואחר כך עברתי לעוד בתי ספר. כל כך הרבה עבר מאז, אבל הזיכרון ממש טרי לי בראש. זה אבן דרך בהיסטוריה האישית שלי, הייתה בי שמחה אמיתית להגיע וללמד וזה לא היה פשוט. זה פתח לי את הדרך ונתן לי את המרץ להמשיך ולהתפתח. אני עד היום פוגש, באמצע הרחוב, תלמידים לשעבר. אני בקושי מזהה, אבל הם עוצרים אותי ואומרים לי: 'אתה יודע שהיית מורה שלנו בנתיבים?'".
"בתקופה הזו גם התחלתי להלחין. זה היה ממש תחילת דרכי בתחום והייתי מביא לילדים שירים שהלחנתי ומלמד אותם בכיתה לראות ולשמוע איך זה מתקבל. הייתי מנסה עליהם דברים. הייתי מספר להם סיפורי נסיעות שלי והם רק רצו עוד ועוד. בכל אופן זו תקופה שנתנה לי המון ואהבתי מאד את הקריות ואת הקרבה לים. ימים רבים לאחר מכן עברתי ליד המבנה ונזכרתי אבל הכל השתנה מאז. אני מברך על היוזמה החדשה. הנוסטלגיה צריכה לפנות מקום לקדמה אבל בלי שורשים אין עתיד".
מי שהרבה לבלות בבית הספר גם אחרי שעות הלימוד, בעיקר בחצר מול שער הכדורגל החבוט, הוא מי שמכהן כיום כמנכ"ל הפועל חיפה, אפרים גבאי: "יוצא לי לעבור הרבה באיזור כי אני עדיין גר קרוב, ובכל פעם שהייתי עובר הייתי מסתכל על המבנה, גם כשהוא כבר היה נטוש, ונזכר. היו שם דברים שנשארו כמו פעם. שער הכדורגל הישן, שמי יודע כמה שעות ביליתי מולו בתור נער צעיר, נותר על מקומו והיה מזכיר לי נשכחות. כל חוויות הילדות שלי סבבו סביב בית הספר הזה. גם כי גרתי נורא קרוב. האחים שלי ברובם גם למדו שם".
"אני לא אשכח את מלחמת ששת הימים שעברה עלינו בזמן שלמדתי שם. לרוב היינו מגיעים ללימודים כרגיל, וכשהייתה אזעקה היינו יורדים כולנו למקלט. זו הייתה חוויה לא פשוטה. פעם אחת, זאת הייתה לדעתי האזעקה הראשונה באזורנו, היינו כבר לבושים ויצאנו לכיוון בית הספר. התחילה האזעקה ועד היום אני זוכר את קולה של אימי זועק שנחזור. אני מודה שפחדתי מאד בתור ילד במלחמה".
"המנהל בתקופתי היה קגן, דמות מאד סמכותית. היה לו קול צעקה מאוד מיוחד, שאני נזכר בו עכשיו וכאילו שומע איך הוא היה צועק מקצה בית הספר עם האצבע מורמת: 'בוא הנה!'. אחד המורים שיותר זכורים לי הוא יוסף וייס, שהיה סוג של עמוד תווך כזה. אבל מעל כולם הייתה המורה ציפורה, שממש הייתי מאוהב בה. זה מצחיק אותי עכשיו, אהבה כזו של ילד, בטח אם היא תקרא את הכתבה היא תסמיק. היא הייתה יפהפייה אמיתית".
מה ייחד את בית הספר?
"זאת הייתה תקופה של עלייה מאד גדולה מאזורים שונים ומשונים, כך שבכיתה שלי, מלבד ילידי הארץ, היו עולים מקובה, מלבנון ומפולין. היינו ממש קיבוץ גלויות. למדנו גם חקלאות, שזה היה מאוד מיוחד. בשטח בית הספר היו גם ערוגות פורחות".
איך הגבת כששמעת שהורסים את המבנה?
"הייתה לי צביטה בלב. ביליתי שם המון שעות יפות, בעיקר במשחקי כדורגל במגרש, במה שהפך בהמשך לקריירה שלי. זו הייתה תקופה מאד משמעותית בחיי".
שלומית מיינצברג, שהייתה המנהלת האחרונה של "נתיבים", עדיין קשורה למוסד בכל נימי נפשה. "מה שייחד את בית הספר הוא היותו כמו בית ומשפחה", היא מספרת. "גם היחסים של הצוות עם ההורים וגם בין המורים. כל דבר נעשה בשיתוף פעולה מלא עם ההורים. עד היום נשמרים קשרים ואנשים לא שוכחים בקלות. הצוות עצמו נפגש עד היום בכל מיני אירועים. כל מה שנעשה שם נעשה בעשר אצבעות. הורים באו ועזרו לצבוע קירות ולתלות וילונות יחד עם הצוות".
איך הגבתם כשהחליטו לסגור את בית הספר?
"התחושות היו נוראיות, הרגשנו שלוקחים משפחה ומפרקים אותה וקורעים אותה. המורים התפזרו, מי לפנסיה ומי לבתי ספר אחרים. התלמידים הועברו לבתי ספר קרובים והופרדו. המבנה נסגר וזה באמת היה כאב לב כי השקענו כמעט מאה אלף שקל מתרומות בשיפוץ.
"כאב גם לראות אחר כך את ההזנחה במהלך השנים. האמת שכששמעתי שהמבנה נהרס והולכים לבנות שם גנים זה עשה לי קצת טוב. כי זה כבר נהיה מאורת סמים. הייתי עוברת ליד המבנה כשיצאתי ל"הליכות", וההזנחה שם צרמה לי מאוד. אני מקווה שכשיקום שם מבנה חדש נוכל לשוב ולהתגאות ולומר 'פעם זה היה שלנו'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם