ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

לא חייל צעצוע: הפצוע האנוש מהמלחמה פותח חנות צעצועים

שש שנים אחרי, הפצוע הקשה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, מצא עצמו שוב עם רובה ביד - אבל הפעם מפלסטיק. אחרי השיקום הארוך והייסורים על החברים הטובים שנפלו בזמן שהוא נשאר בחיים, מנסה עכשיו לירן חזן להתחיל מחדש, ועושה את זה בין רובוטים, בובות ברבי ואופניים בחנות הצעצועים שפתח בראשל"צ

"עשו הגרלה בשמים", אומר לירן חזן. "זוג או פרד. ואני ניצחתי. אי אפשר לייפות את העובדות. לא עשיתי שום דבר רע, אבל הייתי במקום שבו יש כאלה שהלכו ונגמרו להם החיים ויש כאלה שלא. אני נשארתי".
 
זה היה ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה, 13 באוגוסט 2006. הפלוגה של חזן התמקמה באזור הכפר עייתא א-שעב. טיל נגד טנקים נורה אל הכוח. מהטיל נהרג במקום רב סמל גיא (ריצ'רד) חסון ז"ל. חזן, אז מילואימניק צעיר בן 22, נפגע בראשו באורח אנוש. רסיס חדר דרך הגולגולת שלו, התפתל ונדד עד שנעצר וננעץ בצד הימני של המוח.

את הרסיס - בגודל קופסת גפרורים, שמונה סנטימטר עומק, שלושה סנטימטר רוחב, מאה גרם משקלו, שוליו חלקים וקצהו חד - חזן שומר עד היום בשקית. על השקית מופיע השם "אלמוני" שניתן לו כשהגיע לרמב"ם. אף אחד לא ידע מי הוא.

חזן פונה לקבלת טיפול רפואי בשטח עם פצועים נוספים. הרופא הגדודי ד"ר אלכסיי קלגנוב החדיר לו אינפוזיה. אחר כך ניגש לטפל ברב סמל יניב שיינברום, ששכב על אלונקה ליד חזן, עם פגיעות פנימיות קשות. "אני התפרעתי", מספר חזן את מה שנודע לו בדיעבד. "תלשתי את האינפוזיה בכוח. כתוצאה מהפגיעה איבדתי שליטה". ד"ר קלגנוב, שקיבל אחרי המלחמה את עיטור המופת על טיפול בפצועים תחת אש, הספיק להפשיט את שיינברום, לשטוף אותו ולאבחן את הפציעה שלו. שיינברום לא היה בהכרה, אבל האישונים שלו הגיבו והיה לו דופק. כשקלגנוב ראה שחזן משתולל, עזב אותו וניגש להרגיע את חזן.

"בדיוק רציתי לטפל בו", סיפר לי קלגנוב מיד אחרי המלחמה - סיפור על נפגעים שהיו עדיין בלי שם - "אבל אחד הפצועים, פגוע ראש, קפץ. הוא הוציא לעצמו את העירוי. קפצנו עליו, החובש ואני, להשכיב אותו".

שני חיילים, מפקד המחלקה סרן אליאל בן-יהודה וסמל המחלקה רב סמל אלעד רם, נשארו לשמור על שיינברום. הם היו אלה שחילצו והביאו אותו ממקום נפילת הטיל לבית החולים המאולתר. קלגנוב החזיר לחזן את העירוי, ואז נפל טיל נוסף. מהטיל הזה נפגע גם הדוקטור. הוא התעקש לחזור לשיינברום. כשהגיע גילה שכבר אין במי לטפל. יניב שיינברום מת מפצעיו. שני החיילים שעמדו לידו, רב סמל אלעד רם וסרן אליאל בן-יהודה, נהרגו במקום. קלגנוב ניצל. לו היה נשאר ליד שיינברום, גם הוא היה מת.

שש שנים נמשך מסע השיקום של חזן. נוסף לפגיעת הראש, הוא סובל גם מתסמונת פוסט טראומטית קשה. בחודש שעבר, בפעם הראשונה, החליט שהוא מניח את המלחמה בצד, וממשיך קדימה. חזן עזב את בית הוריו, עבר למרכז ופתח חנות צעצועים. מדובר בסניף עצמאי, הגדול ביותר עד כה, של רשת "עידן אלפיים" שבבעלות אביו, השוכן במתחם "חונים קונים" בראשון לציון. הפצוע הקשה האחרון במלחמה משחק עכשיו עם רובי צעצוע. "סימבולי", הוא אומר, "אני לא בן אדם שהלך למלחמה וחזר משם עם שפעת. כל החיים שלי התפרקו".

"זה יושב עלי", מודה חזן עכשיו. הוא יודע שספק אם אפשר היה להציל את שיינברום. "בכל זאת", הוא אומר, "אני מרגיש אשם. לא רק בגלל יניב, בגלל כל מי שנהרג שם. זה משהו שהולך איתי לכל מקום. אני אפילו לא נאבק בזה. אולי אני לא רוצה שזה יעזוב אותי".

"בהתחלה", הוא ממשיך, "חשבתי שאולי בגללי יניב מת. התחלתי הכי נמוך. מבירא עמיקתא, כמו שאומרים. כי להגיד 'אולי בגללי הוא מת' זה לקטלג את עצמי כרוצח, במודע. איך גרמתי למישהו מוות. אפילו שזה לא נכון. אני לא רצחתי אף אחד. חיזבאללה רצה שהם ימותו. חיזבאללה ירה את הטיל הראשון ואחר כך את הטיל השני. לא אני. אחר כך באו השאלות: למה בכלל הוא מת? למה הוא מת ואני לא מתתי? למה הם כולם מתו, לא רק יניב, ואני לא? עכשיו אני אומר, 'לירן, זאת הייתה הגרלה. יניב מת, אבל הדוקטור, אלכסיי, ניצל. אם לא היית מוציא את האינפוזיה והוא לא היה ניגש אליך, הוא היה נהרג'".

חזן, בן 28 היום, נפצע במסגרת המהלך הקרקעי הגדול שספג אחרי המלחמה ביקורת קשה ונוקבת. יומיים קודם לכן התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ההחלטה על הפסקת אש. אלא שמדינת ישראל התעקשה להגיע לליטאני. את המחיר שילמו 33 משפחות. משך 60 שעות, משכו של המהלך הקרקעי, נהרגו 32 לוחמים ועוד לוחמת אחת, כמעט שליש מהרוגי המלחמה כולה. עשרות לוחמים נפצעו.

18 שעות וחצי אחרי שחזן נפצע, נכנסה הפסקת האש לתוקף. באותה שעה שכב חזן מחוסר הכרה, נלחם על חייו בבית החולים. "כל מה שקרה אחרי החלטת האו"ם היה על ריק. סתם, מיותר",

הוא קובע. "האנשים שנהרגו שם מתו סתם. אני נפצעתי סתם. הפסקת האש כבר הייתה חתומה. סגורה. האם אני כועס? כעס על המדינה יש לי בטונות. אחרי המלחמה חשבתי, 'אם הם היו לי בידיים, אולמרט, חלוץ, פרץ, הייתי רוצח אותם'. ואני לא בן אדם אלים. מי אתם בכלל, שאתם משחקים בחיים של בני אדם, מי נתן לכם את הזכות הזאת?"

"כל כך כעסתי", הוא מסביר. "הרגשתי חסר אונים, קטן, לא חשוב, לא רלוונטי. היום אני שותק. רגוע. כבר אין לי אגרסיות. השלמתי עם זה ששיחקו בחיים שלי. שיחקו בחיים של כל מי שהיה שם, יצא בחיים או מת.

"באותו יום, בשלוחות של עייתא א-שעב, הלכנו לצפות על איזה דיונה. נקודה. תצפית. ערימה של חול. לא עשינו כלום. לא שינינו כלום. לא תרמנו כלום למלחמה. לא הצלנו ולא הגנו ולא ניצחנו אף אחד.
"זאת הייתה גחמה של מישהו", הוא חורץ. "את יודעת מה האבסורד הכי גדול? אני לא יריתי כדור בכל המלחמה. כדור. כדור אחד. לירן חזן, פצוע אנוש, עם פגיעת ראש קשה, שש שנים שיקום, נכה צה"ל, לא ירה כדור בכל המלחמה. לא הסתער ולא ירה.

"יושב אויב באיזו זולה שלו, ויודע שאם הוא לוחץ על כפתור, הוא מוציא טיל למקום איקס וואי זד. ואני הייתי שם, באיקס וואי זד הזה. הייתי שם בלי לירות כדור. סתם. לכסות על תחת של מישהו. אני לא יודע אפילו מי. אני אפילו לא מרגיש גיבור. איך אני ארגיש גיבור? אם מדברים על מלחמה, אם שואלים אם נפצעתי במלחמה מוצדקת, אז אני אומר 'נפצעתי במלחמה שלא יריתי בה כדור'. וכמוני , כאלה שלא ירו, יש ים".

"אנשים לא מבינים בכלל מה זה להיות פצוע", הוא מתעקש. "אני לא יכולתי ללכת אחרי הפציעה. אני זוכר, אחרי שבועיים וחצי, שכבתי במיטה, בבוקר, בבית חולים. מת להשתין, לחץ אטומי, ואין לי איך. אין אף אחד שיעזור לי. אף אחד לא נמצא לידי. אלה הדברים הקטנים. חודש קודם הייתי לוחם, גבר גבר. פתאום אפילו לקום לעשות פיפי אני לא יכול. זה באסה של החיים. לבכות, דמעות. השפלה".

"אחרי הפציעה היו לי חלומות הזויים", הוא ממשיך. "הייתי חולם שאני הולך ברחוב בדימונה, ליד הבית של ההורים, פתאום אני רואה מודעות אבל עם השם שלי עליהן. 'סמל ראשון לירן חזן מובא למנוחות'. יום ושעה. או שהייתי מדמיין את הלוויה של עצמי בבית העלמין הצבאי בדימונה. הייתי מתעורר כולי מזיע. בודק שאני בסדר. דברים הזויים. זה נמשך שנים אחרי הפציעה".

"אני לא נפרד מהמלחמה", הוא מבהיר. "אנשים אומרים לי, 'מה יש לך, מלחמת לבנון השנייה? זה היה מזמן, יאללה, תשכח מזה, תתקדם'. בשבילי המלחמה הייתה אתמול, היא תהיה היום, היא תהיה גם מחר. השלמתי עם זה.

"מחקתי את המילה 'אם' מהלקסיקון שלי", הוא אומר. "להגיד 'מה היה קורה אם לא הייתי נפצע', 'מה היה קורה אם לא הייתה מלחמה' גורם לי סמטוחה רגשית. זה מונע ממני להתרכז בעיקר. להבין שזהו, ככה החיים, מה שהיה לפני המלחמה מת. נגמר. באותו יום, בעייתא א-שעב, התהפכו לי החיים. יש את החיים שלפני הפציעה והחיים שאחרי הפציעה, וזה מה שיש עכשיו.

"יש משפט פלצני שאומר: 'מי שלא זוכר את העבר שלו, איך יהיה לו עתיד'. למה לי ללכת למקום שלא סופרים אותי בו? מחר-מחרתיים מישהו אחר יצטרך לעשות את התפקיד שאני עשיתי, לצאת במקומי למלחמה מפגרת, להיפצע, אולי להיהרג. למה שיעשה את זה? גורמים לנו לא לרצות לתרום למדינה. בגלל זה אני אומר, 'שיביאו לצבא סינים', כמטאפורה. סינים יילחמו בשביל מדינת ישראל. עוד מעט זה מה שיקרה. עברו שש שנים מהמלחמה, אנשים שכחו כבר. הכושי עשה את שלו, הכושי יכול כבר ללכת. זאת התחושה שלי".

בפלוגה קראו לו "חזן הגדול" - בגלל ממדי גופו. הוא נולד וגדל ב"שכונה לדוגמה" בשיכונים של דימונה, אותה שכונה שבה גדל גם יוסי בניון. לירן הוא השני מבין ארבעה ילדים. על אבא שלו אומרים שהוא "השייח של דימונה". התחיל מקיוסק, ובנה אימפריה של צעצועים. גדל בבית "בלי היסטוריה צבאית ובלי מורשות קרב", הוא אומר. "לקרבי הגעתי במקרה. באתי בשביל הצחוקים. אמרתי אם כבר שירות צבאי, אז נמצה. רציתי לתרום".

התגייס לגולני ושירת בפלוגה המסייעת בגדוד 13 של החטיבה. אלה שנים שהוא לא לגמרי זוכר. הפציעה וכל מה שבא אחריה, מאפילים על הכל. "היו היתקלויות", הוא מסביר, "אבל כל אחד מהדברים האלה, כל השלוש שנים שהייתי חייל, לא משתווה לשנייה אחת ממה שקרה לנו אחר כך, במלחמה".

ארבעה חודשים לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, חזן השתחרר מצה"ל. הוא תכנן ללמוד למבחן פסיכומטרי ולהירשם ללימודים. חלם להיות מהנדס בניין, אולי אדריכל. בינתיים נסע עם חברים לטיול בחו"ל. תאילנד והודו. ארבעה ימים לפני שפרצה המלחמה, חזרו לארץ. "עם תוכניות קדימה לחמש שנים לפחות", הוא צוחק. "סיימתי שלוש שנים גולני. הרגשתי שאני מלך העולם".

שבועיים אחרי תחילת המלחמה התגייס לשירות מילואים ראשון. "ברדק ובלגן", זה מה שהוא זוכר. "לפני הכניסה הראשונה ללבנון התקשרתי לאחי הגדול. אמרתי לו 'תשמע, תגיד לאבא, תגיד לאמא, תרשום למקרה שאני לא אחזור'. הרגשתי שזה יהיה הסוף, עם חותמת. בגלל שההרגשה הייתה שהכל חאפר. לא מאורגן".

"ארבעה ימים ראשונים בתוך לבנון הלכנו ממקום למקום", הוא מספר. "אלה היו ימים אינטנסיביים. השיא היה שבת אחת, שלא היה לנו אפילו איפה להתמקם. בסוף התמקמנו בבית של מקומיים. התחילו לירות עלינו טילים. טילים טילים טילים. 20 דקות. 15 חבר'ה בפנים, והבית בקושי שורד. בפנים מילואימניקים, אנשים עם משפחות. הבית אוכל הפגזות ואנשים משתינים במכנסיים. מחובקים אחד עם השני, רועדים מפחד. סיטואציה איומה".

ביום שישי, יומיים לפני שנפצע, היום שבו סוכם על הפסקת האש באו"ם, יצא עם החבר'ה שלו לשלומי. אכלו אצל קרובת משפחה של חזן ארוחת שבת. "המג"ד כינס את הגדוד לפני שבת ודיבר על הפסקת האש", הוא משחזר. "ההרגשה הייתה שאוטוטו חוזרים הביתה".

ולמחרת, מוצאי שבת, נכנסתם שוב ללבנון.
"נכון, לפעולה האחרונה. המשימה הייתה למצוא כיפה שולטת. הכי פשוט בעולם. קצר וקולע. כל המשימות שלנו, לאורך כל המלחמה, היו באזור עייתא א-שעב. אמרנו 'נכנסים לכמה שעות אחרונות'. כאילו לבוא להחתים כרטיס. נבוא, ניכנס, נצא. זהו".

הטיל שממנו נפגע נפל ביום ראשון, 13 באוגוסט, בשעה 12:20. 20 דקות קודם לכן, בדיוק ב-12 בצהריים, קיבלו הכוחות בשטח הודעה שהם שבים לארץ, והחלו בהכנות לחזרה. באותו בוקר, במארב, צילמו החבר'ה מהמחלקה של חזן, מחלקת ה"גיל" (סוג של טיל - חק"ב), סרט לפרידה. חזן עמד בשמירה, אבל הוא זוכר אותם מדברים.

"אנחנו נמצאים בשטח לבנון", הוא משחזר על פי הסרט שצילם החובש, סמ"ר ליאור ניר, וראה בהמשך. "יש לנו דירה, שני כיווני אוויר, 360 מעלות. קבלן הביא במיוחד מאיטליה אדמה לבנונית טהורה. אנחנו כאן מסתתרים מפני חיזבאללה ואנחנו פשוט מחכים לו בפינה, שיבוא, כדי להשחיל לו כדור בין המשקפיים. מחכים לראות את קריסתו וצופים את עתידו הלוט בערפל של הכפר עייתא א-שעב, שעד היום ב-12 בצהריים לא תישאר בו אבן על אבן".

איש מהמשתתפים באותו מארב לא שיער שזמן קצר אחר כך יגיע הטיל, יגדע את חייהם של שניים מהחיילים במארב ויטיל באחרים צלקת לכל החיים. "אווירה של סוף קורס. צחוקים, דאחקות, שמח. סוף מלחמה", מספר חזן על מה שהרגישו לפני שהגיע הטיל. "אנחנו ירינו טיל אחד, להגיד 'אנחנו פה', להרגיש שבכל עשינו משהו". אחר כך הלך עם אחרים להביא אספקה. פומות של צה"ל נכנסו והביאו אוכל לכוח שהיה במבנה, 50 מטר מהמחלקה של חזן, באותו מקום שאליו יפונו זמן קצר אחר כך הפצועים וההרוגים.

בניתוח האירוע, אחרי המלחמה, עלו טענות קשות הן לגבי העובדה שהכוח לא שיפר עמדות אחרי שירה את הגיל ואחרי שהביא את האספקה. ההשערה היא שכך כנראה נחשף לעיני חיזבאללה.

"חשפנו את עצמנו", אומר חזן. "אנחנו חוזרים, מניחים את התיק עם הציוד. אני זוכר שמישהו שאל אותי 'חזן, הבאתם לשתות?'. אמרתי לו 'כן'. 'מה הבאתם?' צחקתי, 'הבאתי לך ג'ק דניאלס, חבל על הזמן'. היה סוג של סתלבט. אווירה נעימה. אני מניח את הכל, שם את האפוד, חוזר לבלטה שלי. הייתה לי שם בלטה משלי, אבן כזאת. בגלל שהיא הייתה מוגבהת, שמתי עליה את הראש. עם הקסדה. למה קסדה? לא בגלל בטיחות. הקסדה, בגלל שיש בה ספוג, זה כמו כרית. סבבה. היה חם, פצצות. תענוג, הכל טוב ויפה. אני מניח את עצמי, רגוע. לא עוברות כמה שניות, שריקה מחרישת אוזניים. בום. פיצוץ לא נורמלי".

מה ראית?
"הסתכלתי לגובה, תוך כדי השריקה. ראיתי את השמש, חזקה. לא הבנתי מה קורה. אני בתחושה של בטן-גב, הכל בסדר. השריקה הייתה חזקה, כאילו אתה עוד מעט מתרסק, אבל לא הבנתי שזה טיל. טיל? בי יפגע טיל? מה פתאום? אנחנו בסוף המלחמה, יש הסכם, כבר החתמנו את הכרטיס שלנו. היה בום. האדמה רעדה. אני זוכר את זה אחד לאחד. באותה שנייה חטפתי מכה עם הראש בסלע. כמו אוטו שמתנגש. אני לוקח את היד, מכניס אותה מאחורה, מתחת לראש, לקסדה. שפשפתי את העורף. הסתכלתי - יוצא דם. הכל דם. כמויות של דם. יש רשת הסוואה שמכסה אותי. היא כולה דם, נוטפת".

נלחצת?
"לא יודע. לא. לא הבנתי מה קורה לי. לא הבנתי שחלק מהמוח שלי נשפך החוצה. לא כאב לי גם. רק ראיתי טונות של דם. כמויות. אין דברים כאלה. ועצמתי עיניים. איבדתי את ההכרה. כל מה שקרה אחר כך, כולל זה שניסיתי להוציא את העירוי, אלה דברים שאני לא זוכר".

הדבר הראשון שעשה אחרי המלחמה היה לחקור את מה שקרה מרגע שאיבד את ההכרה. חזן רצה להשלים את הפאזל. "ישבתי על הפרטים", הוא אומר. "רציתי להבין איפה כל אחד היה, מה כל אחד עשה, מה קרה דקה אחרי דקה. לדעת פיקס מה באמת היה שם. איך יצאתי משם. כי היה שמה שישו ושמחו, בית מטבחיים. הבנתי שניצלתי ממשהו הרסני".

הפסיכולוג שטיפל בו אמר שגודל ההפתעה שהרגיש השפיע בהכרח גם על גודל ההלם שחש אחר כך. "שאלתי אותי למה אני קם בבוקר בלי חשק", הוא משתף, "למה לא בא לי להתגלח, לצחצח שיניים. זאת הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי רע עם זה שנפצעתי. בגלל שנשארתי חי. אמרתי לפסיכולוג, 'תגיד, אני צריך להרגיש רע עם עצמי, שאני בחיים?'".

פגשת את ההורים השכולים?
"בטח. הם באו אלי לבית חולים. זה לא נעים לעמוד מול הורים כאלה. לדוגמה ההורים של יניב. אני צריך להפעיל המון היגיון כדי לנטרל את הרגש. אני מנסה לבנות את עצמי מחדש בצורה סלקטיבית. למנוע מעצמי להתרגש. הם שאלו לשלומי, ואני אפילו לא קמתי לנחם אותם. הייתי מנוטרל אז מבחינה רגשית. סגור. לא חשבתי בשביל עצמי. זאת, נראה לי, הייתה הנקודה הכי בעייתית. אחרים חשבו בשבילי. כשהיו שואלים 'מה שלומך?' לא הייתי עונה אפילו. לא הייתה סיטואציה שאמרתי, 'עכשיו אני אחשוב מה אני מרגיש כלפי האמא הזאת שעומדת מולי, או האבא הזה, שהבן שלהם הלך במקום שאני נשארתי, איך הם מרגישים כשהם רואים אותי חי'.

"זה לא משהו שעיכלתי בכלל. ההורים שלי תמיד היו עונים בשמי, 'הוא מרגיש בסדר, תודה לאל', ואני חשבתי שברוך השם, באמת הכל בסדר. לקח המון זמן, אולי שנה וחצי, עד שהבנתי שלא הכל טוב ולא הכל בונבוניירה. גם כל הזמן אומרים לך, 'אתה צריך להתחזק, לירן, אתה צריך להתחיל שיקום'. עשו בשבילי הכל. אני? רק שמרתי על עצמי, לא להיפגע. פחדתי".

דיברת איתם פעם על מה שקרה?
"לא. למרות שאנחנו בקשר. אבל זה משהו שלא פותחים".

ועם הדוקטור, אלכסיי קלגנוב, דיברת?
"ראיתי אותו פעם אחת, באזכרה, אני חושב. אבל לא דיברתי איתו אף פעם. לא".

רסיס כמו שקיבל חזן בראש הוא כמעט תמיד גזר דין מוות. שבע שעות נמשך הניתוח של חזן בבית החולים רמב"ם, בסופו הודיעו הרופאים להוריו שהם צריכים להתפלל לנס. שלושה ימים אחרי שנפצע, הוא התעורר. שבועיים וחצי אחר כך הועבר לבית החולים תל השומר, לשיקום ארוך. ארבע שנים של טיפול ממושך, בהתחלה באשפוז מלא ואחר כך שלושה ימים בשבוע, ואז יומיים, בהדרגה. "מלהיות בריא הפכתי נכה. זה תהליך. לוקח זמן עד שאתה מקבל על עצמך את התווית הזאת".

הרסיס שנכנס מצד ימין של הראש, הותיר אותו כמעט משותק בפלג הגוף השמאלי. בהתחלה ישב בכיסא גלגלים. לקח זמן עד שחזר ללכת. היום, מבחינה חיצונית, קשה מאוד לזהות שנפצע, אף על פי שהוא אומר שיש עדיין דברים שהוא לא מסוגל לעשות. "התחלתי מאפס. צריך ללמוד ללכת. קלינאית תקשורת לימדה אותי לדבר בצורה הגיונית. פשוט לא ידעתי איך. לא הייתה לי שום אינטונציה בקול. לא ידעתי להביע רגש. למדתי את הדברים הכי אלמנטריים. אפילו לאכול. הייתי צריך שיגלחו אותי, שייקחו אותי לשירותים. אני זוכר את הפעם הראשונה שהסתכלתי בראי, אחרי הפציעה. הפנים שלי נראו כמו פנים של שקנאי. הכל היה נפול, נפוח. הרגשתי זוועה.

"אנשים כבר שכחו מהמלחמה, ואני עוד הייתי עמוק בתוכה", הוא ממשיך. "כל יום הייתי עסוק ב'איך ממשיכים הלאה, ליום הבא. איך עושים שהיום הבא ייראה יותר נורמלי'. נלחמתי על דברים בסיסיים, שקודם היו מובנים מאליהם. לאכול, לדבר, לעשות פיפי".

תן דוגמה.
"נותנים לך קערה עם אורז. בפנים יש מטבע. 'תביא את המטבע'. אתה בן 22 ואתה לא מצליח. אתה חושב, ראבק, איך?

"עבדתי קשה נורא כדי לחזור לכשירות, להיות בן אדם. ועדיין, לא חזרתי למה שהייתי קודם. הדיבור שלי שונה. יש לי בעיה במוטוריקה עדינה. קשה לי לקשור שרוכים, לכפתר כפתורים, לתפור עם חוט ומחט. אני זוכר, בזמן הטיפול, הייתי עושה השוואות. איך הייתי מתנהג בסיטואציות דומות לפני הפציעה ואיך עכשיו. היו לי המון התקפי זעם. זה משהו שלא קרה קודם. או הקטע של השרוכים. כאב לי, 'למה אני צריך לקנות נעליים בלי שרוכים? אני לא אוהב נעליים עם סקוץ'. בסוף אמרתי 'על מי אני עובד? יש פה איזה חבילה, שהיא חדשה, והיא שלי, ואיתה אני צריך לחיות'".

באחת הפעמים שיצא הביתה לחופשה מהשיקום, גילה שבעקבות הפציעה הוא סובל מאפילפסיה. את ההתקף הראשון קיבל כשהיה בתחנת דלק, במכונית. "התחלתי לפרכס", הוא נזכר. זה היה ההתקף הראשון, אחריו באה סדרה. חזן אושפז, רישיון הנהיגה נלקח ממנו. עוד מכה, הוא אומר, לאגו. "פצצה. אגרוף לפרצוף שאי אפשר בכלל להבין". רק לפני כמה חודשים הוחזר לו הרישיון.

"לא רציתי לחיות", הוא מתאר את השנים שבהן כבר לא היה מאושפז. "הכל היה לי תפל. קם בבוקר, מה זה בוקר? 11, 12, מתי שיוצא. מדשדש. לא עושה כלום. ההורים ישבו לי על המוח. ,בוא, תעבוד". יש לנו חנות בדימונה, ליד הבית. 'תשרוף את הזמן, תקבל גם כסף, תראה אנשים, תתגלח'. אני אמרתי 'על מי אני עובד?, אני בן אדם מת מהלך. למה לי?'".

"אין טעם אמיתי לחיות. זה מה שהרגשתי", הוא מגלה. "אין טעם לקום בבוקר וללכת לאיפה שזה לא יהיה. עד הפציעה הייתי מלא חיים. פתאום אני שבור לרסיסים, מפורק. הייתי רואה המון סרטים דוקומנטריים על מלחמות, חיילים שנהרגו. איך קוראים לאדם שמזיק לעצמו בכוונה, מאזוכיסט? ככה הייתי. הייתי רואה את הסרטים האלה ובוכה. החלטתי שאני לא רואה חדשות, לא קורא עיתונים, לא עוקב אחרי הדוחות של המלחמה, איך מנתחים את מה שהיה בפינצטה. לא רציתי לשמוע כלום.

"יום אחד זרקתי כוס על חבר. סתם. חבר טוב. שנייה אחרי זה הרגשתי סמרטוט. צעקתי על כל העולם. זה היה נורא. להיות בן 22 וללמוד הכל כמו ילד קטן בן שנתיים-שלוש. השיקום כבר לא מילא לי את היום. כשזה נגמר, הייתי חסר מעש. הייתי מבוהל. אמרתי 'הפציעה באה לי בהפתעה. אני לא רוצה להיות מופתע יותר. אל תפתיעו אותי'.

"לקח זמן עד שהבנתי שאני צריך טיפול. בהתחלה שלחו אותי לפסיכולוגית. עוד הייתי בשיקום. היו מכניסים אותי אליה לחדר, עם הכיסא גלגלים. מניחים אותי, 'מה קורה? מה שלומך, לירן? איך אתה מרגיש?'. 'הכל בסדר'. ושותק , 40 דקות. ככה, חודשיים. עד שהחליפו לי פסיכולוג. גם בקבוצות תמיכה. היו מכניסים אותי. זה קצת מתנשא להגיד, אבל הייתי מרגיש כל הזמן כאילו 'מה אני עושה עם השבורים האלה, הנכים?', ואני הייתי הכי שבור. קרוע. אורגינל".

"גם היום", הוא מודה, "אני יכול להיות גזור מעייפות, ולא להירדם. ארבע-חמש שעות. מה עולה לי בראש? תמונות ופלאשים ועניינים, כל מה שקרה. המלחמה, הטיל, השיקום. מי שהלך, מי שנשאר. אני אומר 'לירן, כבר חשבת על זה אתמול, מה השתנה? תישן כבר'".

לפני שנתיים הוא הפסיק את השיקום בעצמו. יום אחד, הוא אומר, החליט שהוא קם ועוזב. במקביל עזב את בית הוריו בדימונה ועבר לגור בטבריה. הצטרף כשותף לסניף של חנות צעצועים ברשת של אבא שלו. זה היה מהר מדי וחזן לא היה לגמרי מוכן. כעבור שבעה חודשים חזר שוב לדימונה, להורים. חודשיים ישב בבית, עד שהחליט לעבוד בחנות הצעצועים בעיר. "במקום שבו כולם מכירים אותי. רואים אותי ואומרים 'מה שלום אחיך?' אף אחד לא מאמין הרי שאני חי".

לפני כמה חודשים נסע עם משלחת של נכי צה"ל, חברים שלו, לחו"ל. כשחזר החליט שהוא עוזב את החנות בדימונה. עוזב גם את דימונה. "הרגשתי שאני לא יכול יותר", הוא אומר. "רציתי לברוח. אחרי המלחמה שמעתי כל הזמן, זה מתחתן, זה יולד, זה פתח עסק, זה עובד בעבודה מסודרת, זה קם בבוקר ויש לו למה. חשבתי 'לי לא מגיע?'. פתאום הרגשתי שהגיע תורי".

לכל אחד, הסביר לו אבא שלו, קשה לפתוח עסק. בטח למי שסוחב פציעה קשה כמוהו. חזן לא ויתר. הוא התעקש. בספטמבר פתח את הסניף הגדול ביותר של רשת עידן 2000, כאמור, בראשון לציון. במקביל עבר לגור במרכז יחד עם חברה שלו. חמש שנים לא הייתה לו חברה, כי "הביטחון שלי היה ברצפה". עכשיו, כשיש לו בת זוג, גם זה חלק מהשיקום.

מה נשאר מחזן הגדול, לוחם גולני וחייל בפלוגה המסייעת?
"רק השם". ואז הוא מחייך. "כל פעם שאני עומד בכניסה לחנות אני נזכר בחייל שישב בכיסא גלגלים והצליח לקום. זה מה שמחזיק אותי. הניצחון. איזה סמרטוט רצפה הייתי, ואיפה אני עכשיו".

sofash@maariv.co.il

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...