נבחרת כדורסל הנכים היא הדבר הכי חם בירושלים
נבחרת כדורסל הנכים של ירושלים חוגגת שלוש שנים להקמתה ומוכיחה שאפשר להתגבר על הקשיים הפיזיים באמצעות משחק אגרסיבי ומהיר שמושתת על עבודת צוות נטולת כוכבים
הצהלות שלו ושל חברו כשהם מתחרים במסדרונות בית החולים על כיסאות הגלגלים, הן מופת של שמחה. ומי שראה את חברי נבחרת ירושלים בכדורסל נכים דוהרים על כיסאות הגלגלים שלהם תוך כדי משחק, יודע טוב עוד יותר למה הכוונה.
כמו גיבור הסרט, גם כאן עומד גיבור שבחר לשרת את המולדת ועשה זאת בעוז ובהצטיינות, עד שנפצע במאי 2004. לאיש קוראים רועי בן טולילה (31), אז סמ"פ במגלן וכיום עובד סוציאלי בעל חברת קואוצ'ינג ואב לשלושה.
חייל מצוות אחר ירה 34 כדורים, ואחד מהם פגע בבן טולילה. הכדור עבר דרך הזרוע שלו לעמוד השדרה, הסתובב בגוף והותיר אותו משותק חלקית מהחזה ומטה. בדרך שבין הזרוע לעמוד השדרה יצר הכדור פגיעות פנימיות חמורות, והוא איבד דם רב. בשבוע הראשון שלאחר הפציעה בן טולילה הורדם והונשם.
באותו שבוע ספח הגוף שלו כל גרם אנרגיה כדי להשלים את הליטרים שאבדו. בשבוע הזה איבד בן טולילה 20 קילוגרם ממשקלו.אף אחד לא ידע אם יצליח לקום, ואם יצליח, מה יהיה הנזק הגופני וההקוגניטיבי. הכינו את ההורים לאפשרות של פגיעה מוחית. בינתיים לא נותר
כעבור שבוע הוא התעורר. התברר שלא נוצרה פגיעה קוגנטיבית, אבל שיתוק ופגיעות מוטוריות – נוצרו בהחלט. ליד מיטתו ישבה מאיה, מי שהייתה אז חברתו והיום היא אשתו. "כשהיא באה לבקר אותי, הרגשתי המון בושה", מספר בן טולילה.
"אמרתי לה: 'תלכי ותתחילי חיים חדשים'. זו הסתבכות שידעתי שהיא במסגרת האחריות שלקחתי על עצמי, היא לא הייתה צריכה לספוג את זה. כמה פעמים הפצרתי בה לעזוב אותי. באחת מהן אמרתי לה: 'את בחרת לצאת עם קצין ביחידה מובחרת, עם מישהו שיוצא ברכב הביתה ויש לו דרגות על הכתפיים'".
על כל זה דיברת איתה?
"כן. אני לא חושב שאני שטחי. כשאתה קצין, אתה ממש חי את האופן שבו אחרים רואים אותך. זה בא מהמקום הזה. ואז היא אמרה לי שהיא מעולם לא הייתה איתי בגלל התפקיד שלי בצבא: 'עכשיו מה שאתה זה קצין, ולקצין יש אוטו וכולם רואים את זה.
"אבל אני איתך בגלל מי שאתה'. זו הייתה בשורה משמעותית מאוד בשבילי, כי היא הבהירה לי שיש משהו בתוכי שיכול להזמין אנשים להתקרב אליי. הייתי מאד טעון ועצור וכואב, וזה לא נעים להיות בחברת מישהו שהוא טעון ועצור וכואב. אבל את מי שאתה אפשר לפתח, אפשר להחליט לשנות את הגישה שלך לעצמך, להתנהל בצורה שתזמין אנשים להתקרב אליך".
ואכן, בשנים שעברו מאז התקרבו לבן טולילה אנשים רבים בפרויקטים שיזם, כמו המכינה הקדם צבאית בעין גדי וחברת הקואוצ'ינג המצליחה שלו. אבל באותה תקופה הוא היה כאמור "טעון ועצור וכואב". את המזור למטען הכאב הוא מצא בכדורסל.
"הצמידו לי המון פסיכולוגים ועובדים סוציאליים במחלקת השיקום, ואף אחד לא באמת נגע בי. אבל כמה חודשים אחרי הפציעה, כשבאתי למגרש, היה אחד האירועים המכוננים בחיי", מספר בן טולילה.
"ראיתי שם אנשים שמתמודדים עם החיים. אתה מגיע לשם ורואה אנשים, גם נכים קשים משותקים כמוני וגם אחרים, ומקשיב לאנרגיות שבמגרש. כולנו חווינו אירוע שחצה את החיים לשניים. החיים שלנו התהפכו לגמרי, וכולנו היינו ממש למטה. האנשים במגרש היו ללא ספק קבוצת התמיכה הכי טובה שיכולה להיות. דרכם נוצרה לי הזדמנות להיות שוב חבר בצוות. צוות של לוחמים לא ביחידה מובחרת של הצבא אלא ביחידה מובחרת של החיים.
"הצמידו לי כדור, ובפעם ראשונה שניסיתי לקלוע כשאני יושב על כיסא גלגלים, לא הגעתי לסל. בגלל הפציעה הייתי חלש מאוד פיזית, והייתי גם חצי מטר נמוך יותר כי ישבתי על הכיסא, אבל המוח לא זכר את זה.
"זה נשמע ממש דבילי, אבל אחרי שבפעם החמישים זרקתי את הכדור והצלחתי להגיע לסל - לא קלעתי, רק הגעתי לסל - הייתי באפיסת כוחות מוחלטת שכמותה אני לא זוכר מאז מסע הכומתה, אבל הייתי מאושר ממש. זה החזיר לי את התקווה שאם אתאמן, אצליח. גם ברמה הנפשית וגם ברמה הפיזית. זה הוכיח לי שאפשר להגיע לסל ושהדרך להצלחה מהמקום שבו הייתי היא בצעדים קטנים מאוד".
מאז אותו ערב, במשך שנתיים רצופות, נסע בן טולילה שלוש פעמים בשבוע מירושלים לבית הלוחם בתל אביב והשתתף באימון שנמשך שעתיים כל פעם בנבחרת כדורסל הנכים של תל אביב. "הייתי שחקן בינוני אבל למדתי לפצות על זה. הם העריכו מאוד את רמת ההשקעה. נראה לי שבזכות זה הם נתנו לי מקום בקבוצה והשקיעו בי המון, כי מבחינת הרמה המקצועית שלי גרידא, הם לא היו חייבים".
אלא ששנתיים אחרי כן, בשנת 2009, התחיל בן טולילה להתעייף מהנסיעות לתל אביב, והיה לו גם פחות ופחות זמן לכך. באותה תקופה הוא היה סטודנט לעבודה סוציאלית, עבד, התחתן ונהפך לאבא של שירה. יחד עם דוד דרעי, חבר ירושלמי ששיחק כמוהו בנבחרת בתל אביב, הם החליטו להקים קבוצה בירושלים. במקביל להצעה שהפנו לסניף הירושלמי של בית הלוחם, הם פרסמו ברבים באמצעות אנשים ובאמצעות מיילים שהם מחפשים שחקנים לנבחרת כדורסל נכים ירושלמית. והשחקנים הגיעו.
"אני לא יודע איך, אבל כבר בשנה הראשונה הצלחנו להקים קבוצה", נזכר בן טולילה. "כמו שהרבי מקוצק אומר, 'אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס'. ארגון נכי צה"ל, שמממן את כל הפעילויות בבית הלוחם ושאנחנו חברים בו, מימן גם את הנבחרת. המימון היה מיועד למאמן, לפיזיותרפיסטית, ליציאות למשחקים חוץ שחייבו הסעות ואוכל ולכיסאות שמיוחדים למשחק".
כמה עולה כיסא?
"הרבה, 30 אלף שקל".
למה הם יקרים כל כך?
"כי אלה כיסאות חזקים מאוד, והם מחזיקים יותר מעשר שנים. הם עשויים מסגסוגות מיוחדות שכוללות הרבה טיטניום, ולכל שחקן נתפר כיסא באופן אישי בהתאם לצרכיו ולמידותיו".
אם שחקן חדש מגיע ואומר: 'שלום, הגעתי לקבוצה', מוציאים עליו 30 אלף שקל ותופרים לו כיסא?
"לא, הוא צריך לעבוד קשה מאוד כדי להוכיח את עצמך. בינתיים הוא יושב על מה שיש ומרגיש נכה".
להדיוט היושב מן הצד וצופה באימון לא ברור מי משחק על כיסא מסגסוגת משובחת ומי על כיסא רגיל. מה שכן בטוח הוא כי רמת האנרגיה אדירה. מי שמגיע לראשונה לאימון כדורסל נכים עלול לטעות ולחשוב כי רמת האדרנלין של השחקנים תהיה נמוכה. לא ולא. דמיינו משחק כדורסל, ואז דמיינו שהוא מהיר ועוצמתי יותר, כי השחקנים שועטים במהירות על הכיסאות ומדי פעם גם מתנגשים זה בזה בכוונה. "זה באמת משחק אחר", מסביר בן טולילה.
"זה משחק שפחות קרוב לכדורסל וקרוב יותר לראגבי. הוא אגרסיבי יותר והוא מושתת יותר על עבודת צוות. במשחקים הראשונים בשנה הראשונה היה פער גדול בין האנרגיות שעל המגרש לאנרגיות של הקהל. על המגרש היו אנרגיות של קבוצת קולג' אמריקאית, של טירוף שחבל על הזמן. ואילו הקהל התנהג כאילו הגיע לפילהרמונית. הצופים היו בהלם תרבותי. אחרי אחד המשחקים שאלתי אוהד שלנו: 'תגיד, למה אתם לא מבטאים אהדה? למה אתם לא שורקים בוז לקבוצה השנייה?', הם הרי באו מתל אביב במיוחד כדי לראות אותנו. והוא ענה: 'לא נעים לי, הם נכים'. אמרתי לו: "הם לא נכים, הם אנשים'.
"הבנו מחילופי הדברים עם האוהד שאם לפני כל משחק נקרא למגרש לקבוצה של עשרים חבר'ה לשחק איתנו בגובה העיניים, ואז הם יישארו לעודד אותנו, הם יסחפו אחריהם את כל הקהל. הרעיון היה הביא אותנו להקים את 'הרבה מעבר לכדורסל', פרויקט שבמסגרתו אנחנו מארחים לפני כל משחק קבוצה אחרת של אנשים. הם יכולים להיות עולים, חיילים, סטודנטים, בני נוער או מכיניסטים. אנחנו מספרים להם על הקבוצה ועל התרומה שלה ואז מעלים אותם לשחק איתנו על המגרש. אחר כך, כשהם מעודדים, הם הופכים להיות ברומטר שמראה לכל הקהל איך נכון להתנהג, כי הם הכי מחוברים והכי מזדהים.
"עם הזמן השמועה נפוצה והתחילו להגיע יותר ויותר אנשים למשחקים של הקבוצה. נוצר באזז סביב הקבוצה. אני שומע את זה מאנשים שנכנסים ושואלים: 'איך לא שמענו על הקבוצה? חבל שלא הגענו הנה קודם', כולם עוברים פה בדרך לגן חיות, בדרך לקניון, אבל רובם הגדול לא שמעו עלינו".
התפיסה השיקומית בעבר הייתה לא להפריע לנכים להתאמן, ולכן היה קשה לצופים להיכנס למתחם בית הלוחם שליד גן החיות התנ"כי, ממש כמו האחיות של פעם שלא אפשרו לבקר את החולים כדי לא להפריע להם בהחלמתם.
המפגש בין רוח הארגון לרוחות הסוחפות של הנבחרת המתגבשת שעודדה אנשים לבוא למקום יצר דיסוננס. בסופו של דבר הנבחרת השפיעה לטובה על הארגון וסייעה לו להיפתח. לשבחו של הארגון יאמר שהוא הולך ומפנים את רוח הזמן, משתנה עם השינויים ולאור הצלחת הקבוצה גם מאמץ אותה ומסייע לה.
השומר בשער הופתע מבואה של עיתונאית. על אחת כמה וכמה הוא היה בהלם טוטלי כשהגיעו 150 איש לעודד את הקבוצה במשחק הראשון של השנה. הקהל אמנם הגיע ללא אישור מראש, אך השומר נכנע ואפשר למעודדים להיכנס. מאז השנה הראשונה הבאזז גדל ואיתו גם כמות האוהדים שבאו לראות את הנבחרת. גם היקף ההצלחות התרחב.
בסוף השנה הנבחרת הגיעה לטופ: משחק גמר גביע המדינה שנערך במלחה. השאלה הייתה כמה מאוהדיה יגיעו למשחק. בארגון התייעצו עם מומחים בתחום, והם העריכו שלא יגיעו יותר ממאות ספורות, שהוא מספר האוהדים המרבי שהגיעו למשחק של ספורט נכים בישראל עד אז. "זה רק דרבן אותי ואת הקבוצה", מספר בן טולילה.
"כל הקבוצה נרתמה. היינו עם הראש בקיר. הקדשנו לכך את כל הזמן והמרץ. אני התפטרתי אז מהעבודה ובמשך חודשיים כל מה שעשיתי היה להקים משרד יחסי ציבור באמצעות טלפונים מהבית. אשתי עזרה לי מאוד. לא הייתה לי שום אינדיקציה לחזות אם נצליח או לא.
"זה היה הימור מטורף. לבסוף המשחק במלחה היה אירוע השיא בספורט הנכים הישראלי אי פעם. הגיעו אליו 3,000 צופים, אף שהיה צריך לשלם על הכרטיס בניגוד למשחקים הקודמים. היה לחברי הנבחרת חשוב ברמה הערכית שאנשים ישלמו בשביל לראות אותנו".
המשחק הזה היה לנקודת מפנה בתפיסתם של בכירי ענף ספורט הנכים בישראל ובכירי ארגון בית הלוחם. בעקבותיו הם הגדילו את התקציבים ואת ההשקעה בתחום, עד שבשנה שעברה משחקי אליפות אירופה נערכו בעיר בעלות של שמונה מיליון שקלים.
אלא שלא לעולם חוסן. באותה שנה ממש נעשו כמה טעויות, ואנשי כדורסל הנכים, הישראלי והירושלמי, חוו משברים. "העונה שעברה הייתה עונה גרועה", מתאר בן טולילה. "ההשתתפות של נבחרת ישראל באליפות אירופה לא הייתה מתוקשרת מספיק. נוסף לכך, אני סגרתי את משרד יחסי הציבור שהקמנו אד-הוק לטובת הקבוצה. התרכזנו בלהיות שחקנים ולא מארגנים.
"קיווינו להשתתף באולימפיאדת לונדון. כדי להגיע אליה היינו צריכים לסיים באחד מששת המקומות הראשונים, אבל סיימנו במקום השביעי. נורא מבאס. במקום זאת צפינו באולימפיאדה במחשב. מעניין שכל אחת מששת הקבוצות שהגיעו למקומות הראשונים הן קבוצות מקצועניות.
"אצלנו הענף הזה לא מתוקצב, מה שאומר שאנחנו צריכים גם לעבוד במקביל לשלושת האימונים בשבוע. כמעט לכולנו יש משפחות. אין לשחקנים אפשרות להשקיע בקבוצה באינטנסיביות הנדרשת כדי להגיע להישגים גבוהים יותר. ארגון נכי צה"ל מתקצב את הקבוצה לפי הנחת היסוד שהספורט הזה הוא ספורט שיקומי שתכליתו לעזור לנכים להשתקם, ולכן אנחנו לא מקבלים תשלום על האימונים.
"מי שחבר בנבחרת ישראל מקבל מלגה סמלית כי הוא עובד קשה יותר. בנבחרת הירושלמית היה משבר. המאמן עבר לטורקיה אחרי שהציעו לו לאמן שם. גם שני שחקנים משמעותיים עזבו ועברו לגור במקומות אחרים. הגיע מאמן אחר, שחקנים חדשים. היינו צריכים לבנות את עצמנו מחדש על הבסיס הירושלמי. אבל הקבוצה של היום כבר לא בסיכון".
איך הגעתם לכך?
"יש לנו תשתית יציבה של שחקנים, וזה הדבר הכי חשוב. היום השחקנים הצעירים והחדשים הם כבר שחקנים מבוססים שעומדים בזכות עצמם. אני חושב שביססנו גם מועדון, מסורת, תרבות קבוצתית. גם המשבר שעברנו חיזק אותנו. אנחנו קבוצה שצלחה משבר בהצלחה ויודעת להסתכל עליו בדיעבד כאירוע מצמיח ובונה לטווח הארוך.
"השאלה אם יש קבוצה ירושלמית או לא היא כבר לא שאלה שנשאלת. השאלה עכשיו היא מתי נזכה לתואר. החלום שלי זה שאליפות אירופה תתקיים פה בירושלים, בארנה, ואז יגיעו למשחק 5,000 אוהדים. בניית הארנה אמורה להסתיים עוד השנה. יש סיכוי שירושלים תארח את הטורניר הבין-לאומי ב-2013 או ב-2014".
פרט לשחקנים החדשים שהצטרפו לקבוצה השנה ובשנה שעברה, הגיע השנה גם מאמן חדש, אלי האובן שמו, והוא מאמן מנוסה, מוערך ואהוד. בן טולילה אומר שהתפקיד של מאמן בכדורסל נכים הוא רחב יותר. "קשה להנהיג חבורה של אנשים שכולם עובדים בעבודות שואבות ולכולם יש מיליון עיסוקים אחרים. מה גם שבניגוד לכדורסל רגיל, שבו יכול להיות בקבוצה כוכב, ואז ארבעה שחקנים נותנים לו ספייס ונותנים לו לעוף, אצלנו אין כוכבים. הדגש הקבוצתי פה חזק יותר.
" יש אצלנו המון עבודה של אחד בשביל השני: עושים חסימות-חסימות-חסימות, עד שמגיעים למצב קליעה אופטימאלי. לכן המאמן חייב להיות גם מנהיג שמלכד ושעובד במיוחד על שיתוף הפעולה בין השחקנים. אצלנו כולם משחקים באותו גובה - גובה כיסא הגלגלים".
בעוד שהמאמן התחלף כבר שלוש פעמים במהלך חמש שנים, דווידה קיי הוא סלע איתן מאז הקמת הקבוצה. בתפקידה הרשמי היא משמשת הפיזיותרפיסטית, תפקיד חשוב במיוחד בנבחרת נכים, אך מחויבותה לקבוצה הביאה אותה להרחיב את תפקידה. קיי נהנית מהערכה מכל הצוות ומכונה בפי כול "האמא של הקבוצה".
קיי אכן לוקחת על עצמה בהתנדבות את תפקידי האם המסורתיים. "אחרי שהשחקנים כגברים טיפוסיים שכחו להביא מדים או איבדו אותם, החלטתי להיות האחראית לזה", מספרת העולה החדשה מדרום אפריקה. "הקבוצה לא יכלה להרשות לעצמה לאבד מדים. אין לנו כסף לזה. אז אני אחראית לאיסוף-כיבוס-ייבוש-חלוקה. אני גם לקחתי על עצמי לדאוג לשתייה של השחקנים בזמן האימונים".
יש הילדים של הקבוצה. מאחר שמדובר בקבוצה ירושלמית, יש בה הרבה דתיים ובהתאם לסטריאוטיפ זו נבחרת מרובת ילדים. לשחקנים חשוב לשלב אותם. "הילדים גדלים לתוך הקבוצה", מספר בן טולילה.
"בפעם הראשונה שהראיתי לבת שלי, שירה, משחק כדורסל ביוטיוב היא הייתה בת ארבע. יצאתי לחדר השני ושמעתי אותה קוראת לי: 'אבא, אתה חייב לבוא מהר ולראות'. פחדתי שקרה משהו, ואז היא הסבירה: 'תראה איזה משחק מוזר, הם משחקים בלי כיסאות גלגלים'. לילדים שלנו הנכות שלנו היא ייחודיות, היא משהו שאין לאף אבא או אמא של ילד אחר בגן. הילדים גאים בה.
"יום של משחק הוא חג משפחתי, וזה נורא כיף. הטירוף מתחיל בבוקר, הילדים צובעים את עצמם. לא רק הילדים של המשפחות, גם ילדים אחרים, למשל כל הילדים בגן של הבת שלי, כולם מגיעים. הם ממש הפכו להיות מעריצים שלנו כמו כל הזדהות עם קבוצת ספורט. נראה מה יהיה השנה עם הגן החדש".
לא כל הילדים או קרובי המשפחה מגיעים רק כדי לצפות במשחק. חלקם, בריאים לחלוטין, משתתפים בו כחברי נבחרת לכל דבר, וזו הדרך שלהם לשחק עם אבא שלהם, או עם קרוב אחר, כמו למשל שמואל דרעי שרוצה לשחק עם אחיו דוד.
יש גם כאלה שמשתתפים במשחק אף שאינם נכים, אבל גם אינם בריאים לחלוטין. חטפתי בצבא פגיעה בברך שמנעה ממני לשחק כדורסל", מספר יניב אפרים, יו"ר התעוררות לשעבר, "אבל לא רציתי לוותר על זה, אז המשכתי בכדורסל נכים, ואני ממש נהנה". יש כאלה שחצו את הקווים ושהצטרפו לנבחרת הזו, כי הם שמעו עליה כששיחקו בליגה וגילו שהם מעדיפים אותה.
"המסורת שלנו לא ענפה כמו מועדונים ותיקים", מסביר בן טולילה. "בתחילת עונה נבחרת ותיקה יודעת מה היעדים שלה, וכל תוצאה זולת אליפות נחשבת בעיניה לכישלון. לעומת זאת מה שמאפיין אותנו זה הקשר המדהים בין השחקנים. יש לנו אנשים מיוחדים מאוד וחברויות משמעותיות מאוד. זה משהו שמייחד את הקבוצה שלנו יותר מכל קבוצה אחרת בארץ. השחקנים באים כי הם רוצים להיות חלק מהקבוצה הזאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם