העיתונות האלטרנטיבית: לא מה שחשבתם
בזמן שהעיתונים והערוצים הגדולים שרויים במשבר עמוק, גופי התקשורת העצמאיים והאלטרנטיביים פורחים. בלי תמיכה מבעלי הון, אבל עם סיפורים שעליהם לא תשמעו בשום מקום אחר, הם מקווים לעשות כאן מהפכה
כל אחד מגופי התקשורת האלה תרם חומרים למהדורה המשותפת וכולם יפנו אליה מהאתרים שלהם. ביום ראשון שעבר כבר צולמה מהדורה שנייה, והשאיפה של היזמים היא לצלם ולהעלות לרשת מהדורה חדשה מדי יום. "אנחנו תופרים את החומרים של כולם יחד וככה נותנים יותר תהודה לקולות של כולנו ומגיעים להרבה יותר אנשים", אומר מרשק בהתרגשות.
על פניו אפשר לומר שהיוזמה החדשה נולדת בזמן הלא נכון, בתקופה של משבר עמוק בשוק העיתונות הישראלית: ערוץ 10 ניצל רק לאחרונה מסגירה, אך זה כנראה לא יהיה הסיבוב האחרון; החדשות המקומיות והטלוויזיה הקהילתית, המסובסדות על ידי המדינה, מנהלות בימים אלה מלחמה על תקציבי תמיכה בהן שקוצצו ושבלעדיהם הן עלולות להיסגר; "הארץ" נמצא בדרך לגל פיטורים, שהוביל את העובדים להשבית את העיתון, פעולה ראשונה מסוגה זה 30 שנה בעיתונות הכתובה בישראל; בחלק גדול מהעיתונים וערוצי הטלוויזיה מפטרים עובדים ומקצצים בשכר; וכמובן, עיתון "מעריב", שהתמודד בחודשיים האחרונים עם סכנת סגירה והקפאת הליכים ובשבוע שעבר נרכש על ידי מו"ל "מקור ראשון" שלמה בן צבי.
אבל ייתכן שדווקא בגלל המשבר בתקשורת מצליחות יוזמות קטנות כאלה, עם מודלים כלכליים שונים, לשגשג ולפרוח במקביל לקשיים עמם מתמודדת התקשורת הממוסדת. אם בעבר גופי תקשורת עצמאיים ברחבי הרשת נתנו במה בעיקר לתוכן גולשים, טורי דעות וסתם הגיגים, פורומים, בלוגים וכדומה, לאחרונה צצו יותר ויותר קבוצות תקשורת עצמאיות, שמתעקשות לדווח על חדשות, להביא לקוראיהם וצופיהם חשיפות וסיפורים, ככל שאר העיתונים ואתרי החדשות.
עם זאת, לרוב נקודת המבט של קבוצות אלה היא ביקורתית יותר, בדרך כלל מהצד השמאלי של המפה הכלכלית-פוליטית. אלה הולכים בדרכם של גופים בעולם כמו "הפינגטון פוסט" או קואופרטיב החדשות של שיקגו, שגם הם מנסים להתגבר על המשבר בתקשורת באמצעים חדשים ומציעים אלטרנטיבה למיינסטרים העיתונאי עם מודלים כלכליים חדשים.
"בגדול, התחלתי לשדר מתוך ההבנה שצריך להעביר מידע כאן ועכשיו דרך אפליקציה שמאפשרת להעביר את הדברים בשידור חי, בלי עריכה ובלי צנזורה", אומר מרשק, בעבר מלצר ועובד קבלן בשמירה ופעיל במחאה החברתית. את "99% עיתונות אזרחית" הוא הקים לפני כשנה כצלם בודד שהעביר שידורים חיים לשרתי יוסטרים מהפגנות וממאבקים נגד פינויי בתים.
"הדבר הזה מחייב אותך להתחיל להתנהג כמו עיתונאי, להכיר שמות וטלפונים, לזהות דברים רגע לפני שהם קורים, ובאופן כללי להסתכל על כל סיטואציה באופן מרחבי כדי להבין אותה טוב יותר לטובת הצופים. זה אומר שאני צריך לחפש כל הזמן מהו הדבר הכי מוחלש, שהכי לא מסקרים אותו, אבל שבעיניי הוא הכי רלוונטי, ולהציף אותו. אם זה אומר שאני צריך להיות כל יום בשטח אז בסדר, ואם זה אומר שאני אעשה משהו פעם בשבוע אז גם בסדר, והעיקר זה הסיפורים החשובים".
כיום נחשפים לחומרים של מרשק אלפי אנשים בחודש - מ-3,000 בחודש רגוע ועד כ-65 אלף בחודשים עמוסים באירועים דרמטיים, כמו המעצר של דפני ליף וההצתה העצמית של משה סילמן.
יוזמה נוספת שצמחה בימיה האחרונים של מחאת קיץ 2011 והגיעה לרמות חשיפה גדולות יותר היא העיתון המקוון והעצמאי "מגפון". העיתון, שמסקר את כל תחומי האקטואליה עם צוות עיתונאים מנוסים ופעילים חברתיים שהפכו לעיתונאים, נולד בכוונה כמודל משוחרר ממגבלות ההון הפרטי, בעיקר כתגובה לתקרית מספטמבר 2011 שבה אולצו עיתונאי ערוץ 10 לשדר התנצלות על כתבה ששודרה בערוץ בעניין שלדון אדלסון.
"ברגע שראיתי את ההתנצלות מיד אמרתי שצריך להקים עיתון ללא השפעה של טייקונים או שלטון, ובתוך 24 שעות פתחתי קבוצת פייסבוק ועד ינואר כבר השקנו את האתר", מספר טובי פולק, לשעבר עיתונאי ב"מעריב", וכיום המנהל של חברה לניהול תוכן ואחד מהמייסדים והעורכים המרכזיים ב"מגפון", שכיום פועל בצורה של אגודה שיתופית הכוללת כ-60 עיתונאים, התורמים לאתר באופן קבוע, וכ-100 פעילים נוספים.
האתר נהנה כיום מחשיפה גדולה של כ-170 אלף איש בחודש, כרבע מהם מארצות הברית, אף שהאתר כולו בעברית. "כוחה של העיתונות האלטרנטיבית היא בהצגת קולות חדשים ורעננים ברמה מפתיעה, כי על כל כותב מוכר בעמודי החדשות של העיתונים המודפסים יש מאות שלא תדע עליהם לעולם, והם יופיעו אצלנו, וזה בלי שנהפוך לאתר בלוגים - אלא שומרים על סטנדרטים של עיתון עם עריכה ופיקוח", הוא אומר.
לעומת "99%" ו "מגפון", שנולדו אחרי ולא בלי קשר למחאה החברתית, "הטלוויזיה החברתית" היא כנראה אחד מגופי התקשורת העצמאית הוותיקים בזירה, והיא פועלת ברצף מאז 2006. היוזמה נולדה בראשו של הפעיל החברתי אהוד שם טוב, שהגיע למסקנה שיותר מדי קבוצות באוכלוסייה לא זוכות לייצוג הוגן בתקשורת הממסדית ושצריך לפתוח ערוצי ביטוי חדשים עבורן.
"בהתחלה פשוט תפסתי מצלמה ולמדתי איך להפעיל אותה ואיך לערוך תוך כדי עבודה, וכל העבודה נעשתה מתוך הבית שלי", משחזר שם טוב. "כפעיל הייתי יודע איפה מתקיימות הפגנות והייתי הולך לצלם את ועידת העשוקים, מחאות על חוק ההסדרים, הפגנות בגדר ועוד כל מיני דברים. עם הזמן הצטרפו אליי עוד כמה צלמים והתחלנו להתרחב. אני מאמין שהסדר החברתי הקיים לא משרת את האינטרס של רוב הציבור, גם אם הציבור עדיין לא רואה את זה ככה, ואנחנו עובדים על שינוי תודעה".
ב-2008 יצאה הטלוויזיה החברתית למהלך של התרחבות והתמסדות, התחילה בגיוס כספים, וכיום עובדים שם שמונה אנשים בשכר, לצד בני שירות לאומי, מתמחים מאוניברסיטאות שונות ומתנדבים נוספים. לצד האתר שלה משדרת הטלוויזיה החברתית גם בערוץ 98, מעלה תכנים לרדיו "קול השלום" ומפרסמת בפייסבוק. להערכת שם טוב, כיום נחשפים לתכנים של הקבוצה בין 50 ל-70 אלף איש בחודש, ובימים אלה נערכים בטלוויזיה החברתית להעלאת טקסטים כתובים שיספקו יותר חדשות שוטפות לצד הכתבות המצולמות והמהדורה השבועית.
בניגוד לטלוויזיה החברתית, שצמחה כיוזמה של פעילים פוליטיים, מהדורת החדשות השבועית של חבורת "הירקון 70" מופעלת מאז 2009 בעיקר על ידי עיתונאים שמרגישים שכלי התקשורת הרגילים שבהם הם עובדים אינם מאפשרים לתת ביטוי לכמה מהסיפורים החשובים ביותר שקורים מסביב (גילוי נאות: הח"מ היה שותף בקבוצה בתחילת דרכה). מי שעובדים בעיתונים ובערוצי הטלוויזיה הגדולים מוצאים זמן להתנדב בהפקה, בתחקיר, בצילום, בעריכה ובהגשה של המהדורה האלטרנטיבית, ובהם שמות כמו לינוי בר-גפן, נסלי ברדה ועוד.
"אחרי כמה שנים שבהן הייתה לנו קבוצת לימוד של כלכלה חברתית הבנו עד כמה יש פער גדול בין ההבנה הציבורית של העולם הכלכלי לבין כמה שהוא משפיע עלינו", אומר מעוז דגני, ממייסדי המהדורה. "אמנם מאז המחאה החברתית אנשים יותר יודעים, אבל עדיין מערכות התקשורת הממסדיות לא מראות את זה מהשיקולים שלהן, ובעיקר כי הן מחויבות לרייטינג, למפרסמים ולבעלי השליטה במערכות, שהיום אנחנו יודעים שהם לא בהכרח מלאכים שאמונים על שלום התקשורת ויש להם אינטרסים אחרים. לכן גם אחרי המחאה יש תת-חשיפה ותת-עיסוק בכלכלה, בסכסוך ובגזענות ובנושאים סביבתיים, ועדיין יש צורך גדול במה שאנחנו ושאר הגופים עושים, וכולנו יחד לא יכולים עדיין לסקר כל מה שצריך".
למרות הפלורליזם שבשמו פועלת התקשורת האלטרנטיבית, קשה לפספס את העובדה שרובם המכריע של אותם גופים משתייך לצד השמאלי של המפה, ואפשר לספור על כף יד אחת התארגנויות תקשורתיות עצמאיות שמגיעות מאגפי הימין, ובהן אתר האינטרנט "ערוץ 7" המבוסס יחסית, שצבר כבר קהל לא קטן, וכן את אתר האינטרנט "לאטמה", שפחות עוסק בסיקור ויותר בביקורת תקשורת ובסאטירה.
מספרם הנמוך של גופי תקשורת ימניים מפתיע על רקע הטענה השגורה בחוגי הימין שהתקשורת היא שמאלנית. היה מתבקש לכאורה שדווקא אנשי הימין ינסו יותר לייצר תקשורת כאלטרנטיבה למיינסטרים. "אף אחד לא מונע מאנשי ימין לעשות ניסיונות כאלה, אבל אני באמת לא מתרשם שיש פעילות של ייצור חדשות ועיתונות בימין כמו שיש בשמאל", אומר ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל, שכותב טור שבועי על ביקורת תקשורת ב"העין השביעית".
"אנחנו בעידן שבו כל אחד יכול לפתוח יוזמה תקשורתית כי יש תשתית שמאפשרת את זה, ולא תלויים רק ברשות השידור ובעיתונים, אז אפשר להגיד לימין - היי, תקימו אתם דברים. אבל נראה לי שעיסוק בעיתונות פשוט פחות קורץ לאנשי ימין מאשר לשמאל. עיסוק בתקשורת הוא עיסוק בספקנות, הוא הטלת ספק, ביקורת, לא קבלת הדברים כמו שהם. תפיסת עולם ימנית היא בדרך כלל, לא רק בישראל, תפיסת עולם שמרנית, שלא ממהרת לערער על מוסכמות ולנער את היסודות. לכן עיסוק בתקשורת מגיע מצד שמאל, מצד מי שכן מטילים ספק, שכן מוכנים לערער על אמיתות, ולכן אנחנו רואים באמת בתקשורת בכל העולם טענות על כך שמדובר בשמאלנים".
"ימנים אומרים שהתקשורת שמאלנית, בדיוק כמו ששמאלנים יגידו שהתקשורת ימנית", מוסיף דגני מ"הירקון 70". "מצד שני זו שאלה של איך אתה מגדיר שמאל. בעיניי זו תפיסת עולם שמתעסקת בצדק חברתי. התפקיד של התקשורת כמו שאני תופס אותו הוא להציף לציבור את מנגנוני הכוח שמנהלים אותו ולשרת את כלל הציבור ולעזור לו להגן על האינטרסים שלו. זה כמעט סינונימי להגדרה של צדק חברתי. לכן התקשורת היא בהגדרתה שמאלנית, בהגדרה שלה צריכה להתעסק בצדק, ואני מקווה שאם יהיה שלטון שמאלני בארץ אז התקשורת תהיה ימנית, צריך תמיד לבקר את מי שבשלטון".
האם בעידן שאחרי פרוץ המחאה החברתית, ובזמן של משבר בתקשורת הממסדית, התקשורת האלטרנטיבית יכולה לתפוס במידה זו או אחרת את מקומם של העיתונים הוותיקים? לדברי מרשק, אין בררה אחרת והוא מצפה לראות את נפילת התקשורת המיינסטרימית. האחרים זהירים יותר ומעריכים שאמצעי התקשורת השונים יגיעו לאיזון חדש עם הזמן, אחרי תקופה של תהפוכות ורפורמה כללית בפני השוק, שישתנה בעיקר בשל החדירה המסיבית של הרשתות החברתיות לחיינו בשנתיים-שלוש האחרונות.
לדעת חוקר התקשורת ופעיל "המשמר החברתי", ד"ר דניאל דור, התמונה פחות מבטיחה עבור כלי התקשורת העצמאיים. "יש בהיסטוריה הרבה מצבים שבהם מערכת ממסדית קורסת והאנשים שנמצאים במערכות אלטרנטיביות מרגישים שזה הרגע שלהם, אבל אז מערכת ממסדית אחרת משתלטת במקום זה, והתקשורת האלטרנטיבית נשארת פחות או יותר באותו מקום", מסביר דור. "גם אם המודל הכלכלי הנוכחי של התקשורת לא יחזיק מעמד, זה לא אומר שכל המערכת הגדולה של הון-שלטון פתאום תוותר על אמצעי השליטה הזה ותיכנע. גם כשבאו הטלגרף, הרדיו, הטלוויזיה והטלפון אנשים אמרו שהטכנולוגיה הזאת תבטיח את החופש, אבל הצד השני התעשת ולמד איך להשתמש בכלים האלה כדי לשמור על ההגמוניה. כך גם עם הרשתות החברתיות, המייצרות אופנים חדשים של תקשורת ותורמות לשינוי, אבל יוצרות בעיקר התפצלות להרבה קבוצות שמשפרות את התקשורת הפנימית שלהן ולא יוצרות מדורת שבט חדשה".
"אפשר להגדיר את מה שאנחנו רואים בתקשורת האלטרנטיבית כסוג של מילוי חללים", טוען ד"ר דרור. "אנחנו רואים ניסיונות להיכנס למקומות שהיום יש בהם חללים באמת, אבל אני לא רואה את הניסיונות האלה בשלב הזה נוגסים נתח משמעותי, לא מהקהל ובוודאי שלא מההכנסות או מתשומת הלב הציבורית. האם אני רואה אנשים מפסיקים מינוי על 'ידיעות אחרונות' ומתחילים לקרוא את 'מגפון'? בינתיים לא. האם הן מצביעות על מגמה? יכול להיות שכן. ניקח את זה למקום אחר - לא פייסבוק ולא גוגל הם הרשת החברתית הראשונה או מנוע החיפוש הראשון. היו לפניהם כל מיני.
"הדברים המצליחים הם לא בהכרח הדברים הראשונים. מוקדם להגיד אם אחד המודלים האלה, של טלוויזיה קהילתית או עיתון דיגיטלי של קואופרטיב עובדים, מסמן את המודל שיהיה בעתיד".
ומה בנוגע למודל הכלכלי של כלי התקשורת האלטרנטיביים? האם הוא יותר בר קיימא מהישענות התקשורת הממוסדת על בעלי הון, מנויים ופרסומות? חוץ מהטלוויזיה החברתית, מתבססים רוב האתרים והמהדורות על עבודה בהתנדבות של מי שהשליחות העיתונאית בוערת בעצמותיהם, והוצאות תפעול מגיעות מקרנות קטנות ומתורמים פרטיים.
"בסופו של דבר אני חושב שהסיכוי שנצליח הוא אחד ל-100, כש-99 אחוזים הם נגדנו", צוחק פולק, "אבל אני מקווה שזה ישתנה. בכל דור יש תזוזה גדולה בהיקף של לוחות טקטוניים במה שהציבור מעדיף, וזה ניכר במיוחד בתחום המדיה. אנחנו בעיצומו של תהליך שאי אפשר לדעת איפה הוא ייגמר ואיך נספוג מידע בעוד שנה, שנתיים או חמש. זה תהליך מרתק, וקשה עד בלתי אפשרי לצאת החוצה ולהבין מה יקרה בסוף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם