הכובש המצטיין של הפועל ב"ש תפס אמריקה
אמיר אביגדור, מלך שערי הפועל באר שבע בתחילת שנות ה-90', ארז את משפחתו ועבר לארצות הברית. פעם הוא מוטט הגנות וכבש בצרורות. היום הוא פורץ מנעולים ונהנה מהחיים בפיניקס. ראיון מיוחד
כבר חודשים ארוכים שהוא מטפל במנעולים כפורץ מורשה ומפרנס בכבוד את משפחתו. אמיר תמיד חייך אל החיים, והם מחייכים אליו בחזרה מתוך שטרות ירוקים. ככה זה היום אצל אביגדור על הדשא.
התאקלמותו בארצו של הדוד סם הייתה מהירה. בסיומה של תקופת הכשרה, שבה למד להתאים מפתחות לצילינדרים, ולהתגבר על מערכות אבטחה בבתים וכלי רכב, הלך אמיר לרעות בשדות זרים.
המקצוע החדש התאים לו כמו מפתח מאסטר למנעול של חגורת צניעות. ממעמד של מתלמד ועובד זוטר הוא הפך לאיש מפתח של ממש. החברה הפרטית שבבעלותו הרחיבה בהדרגה את מעגל לקוחותיה, וכיום הוא חולש על פלח שוק רציני בפיניקס וסביבותיה.
חייגנו אליו השבוע כשהיה בדרך חזרה מעוד לקוח מרוצה. המיני ואן מסוג שברולט שלו שייטה לאורך ה-High way, צייתה בהכנעה להוראות שבקעו ממכשיר ה-GPS. אמיר שמח לשמוע אותנו, ובניגוד לדור שלא ידע את יוסף שיתף פעולה ודיבר אוטוסטראדה.
את החלום האמריקאי הגשים אביגדור בגיל מאוחר יחסית, 40, מה שמלמד שגם מחוץ למגרש הירוק לא חשוב הגיל, העיקר התרגיל. במרחק של 12 שעות טיסה מישראל מסתכלים על החיים מזווית אחרת. החשש מפני גראד שירים אותך על טיל קיים רק בדמיונם של אלה שנשלחו לאשפוז כפוי במרכז לבריאות הנפש. אין מרחבים מוגנים, ואין אזעקות.
הרקמה המחברת בינו ובין הנעשה בארץ חמדת אבות היא הטלוויזיה. "אני משתדל לצפות בכל יום בחדשות ערוץ 2", אומר אמיר ואגב כך פורס את משנתו הביטחונית: "כשמדברים על עניינים ביטחוניים אני מגביר את הווליום. פה חושבים שבכל שנייה תהיה תקיפה ישראלית באיראן, והאמת היא שקצת מלחיץ לחשוב על המשפחה והחברים שנשארו חשופים בעורף. אני חושב שישראל חייבת להסיר את האיום הזה, כל יום שעובר רק מגביר את הסכנה שלמשוגעים האלה תהיה פצצת אטום".
איראן מעסיקה את תושבי מדינת אריזונה?
"בוא לא נגזים. פה אין את הדברים האלה של הלחץ והפחד מפני מלחמה וטילים. אנשים חיים בסרט. הכל שקט ומתנהל על מי מנוחות".
שערי אמריקה נפתחו לפניו בלי שהיה צריך להפעיל את כישוריו כמנעולן מומחה. לפני שנתיים ביקר אצל אחיו הקטן שי ואז גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את ישראל, ארץ אוכלת יושביה.
מהלכיו תוכננו בקפידה, צעד אחר צעד: "בהתחלה עבדתי עם אחי, ואחרי שלמדתי את הפרינציפ חזרתי לארץ. בתקופת ההתארגנות שלפני העזיבה טיפלנו בניירת וברישיונות העבודה. כשחזרתי לאמריקה כבר הכרתי את העבודה. הקמתי חברה והפכתי לעצמאי".
ספר לנו על העסק שבבעלותך.
"משרדי החברה פעילים במשך רוב שעות היום. מזכירה עונה לטלפונים, ובנוסף אליה אני מעסיק שני פועלים. השיווק נעשה דרך האינטרנט, ואנחנו מוצפים בפניות. קורה שהעבודה נעשית סביב השעון, בקושי עוצמים עין, ויש ימים שאתה יכול לקחת פסק זמן, ו'להעביר אותה בסבבה'".
במילים אחרות: הפכת למקבילה האמריקאית של "איציק הפורץ"?
"אפשר להגיד שכן, אם כי פה מנגנוני המנעולים שונים לעומת המנעולים בארץ. הם פחות מתוחכמים".
איך באר-שבעי עם רגל שמאל טבעית שולט במקצוע שמחייב ידי זהב?
"נולדתי עם זוג ידיים שמאליות. בזמן הנכון ידעתי לעשות סוויץ' ולתקן את הליקוי. האחים והדודים שלי עזרו לי ללמוד את המקצוע ותמיד אהיה אסיר תודה להם. במשך הזמן צברתי ניסיון, והרגשתי שהידיים השמאליות הופכות לימניות. במו ידיי סללתי למשפחה שלי דרך חיים חדשה".
איך שורדים בשוק המנעולים האמריקאי?
"הישראלים השתלטו על הנישה של המנעולים בפיניקס. יש שש חברות גדולות, ואנחנו בתוכן. פיניקס היא העיר החמישית בגודלה בארצות הברית. אוכלוסייתה מונה יותר מ-4 מיליון תושבים. יש עבודה לכולם, כך שחברה אחת לא צריכה להוציא את העין של החברה השנייה כדי לשרוד".
סדר היום של אמיר מעורר קינאה. שעות ההשכמה גמישות ומשתנות בהתאם לקריאות הטלפוניות. יש ימים שהוא פוקח עיניים בשעה 8:00 בבוקר, ולפעמים מרשה לעצמו להתפנק עוד כמה שעות במיטה. אופיו הנוח וקסמו האישי סייעו לו לסלול מסילות ללבם של לקוחות רבים ולהשתלב במרחב.
"כמו שאמרתי, אין לי סדר יום קבוע. אני אוהב לקום מאוחר, ויש מקרים שאני לא צריך להיות בשעות הבוקר המוקדמות על הרגליים. בימים שאין קריאות, מגיעים למשרד ומטפלים בעניינים השוטפים".
ומה עושים בזמן הפנוי?
"כמעט בכל סוף שבוע אנחנו 'קופצים' למקום אחר. אנחנו מרוחקים ארבע שעות נסיעה מלאס וגאס. אולי 20 פעם נסעתי לבירת הקזינו העולמית, לא בקטע של להמר כמו בקטע של לטייל וליהנות. מתי שיכולים אפשר להמריא לניו-יורק. לא משתעממים".
הסטטיסטיקה מלמדת שאביגדור עשה את זה בסטייל. בעונה אחת הוא הבקיע יותר שערים מכל חלוץ אחר שנולד במרכז הרפואי סורוקה. לפני שעבר הסבה מקצועית והוסט לאחור, נחשב לפורם רשתות סדרתי. כיום אפשר היה להדביק לו את הכינוי 'הרוצח השקט'. "באמצע שנות ה-90', לא זוכר בדיוק באיזו שנה, סיימתי את העונה עם 16 שערים. רק הישאם זועבי, שהצטרף לקבוצה בהמשך, עבר אותי. חבל שלא הצליחו לייצר עוד חלוצים מקומיים כמוני".
שמרת על קשר עם מישהו מחבריך למגרש ולענף?
"אני בקשר הדוק עם אילן וקנין ושלומי ועקנין. בביקורי האחרון בארץ נפגשתי עם שאר החברים. מאוד רציתי להיפגש עם רן פסח, אבל זה לא יצא. אני מאוד אוהב אותו, בנאדם משכמו ומעלה. צעיר לנצח".
מה גרם לך "להתאהב" בו?
"בתקופה שבה רן שימש כיושב ראש המועדון היה ידידותי לסביבה. מה שהיה לנו בקטע האנושי והחברתי לא יחזור לעולם. היה כיף לשחק וכיף לבוא לאימון. היינו מאושרים כשגרמנו לאוהדים שלנו לשמוח. היה משהו מיוחד באוויר. היום המצב שונה לגמרי. למרות שברקת מנהלת את העסק בצורה מקצועית, ואסי הוא בחור על הכיפאק, חסרה לי החמימות שהייתה בתקופה שאני שיחקתי. אפילו מכאן מרגישים את הקור".
עם יד על הלב, לא מדגדג לך לחזור למגרשים?
" כשאימנתי את קבוצת הנוער הרגשתי בעננים. בשבילי זה היה משהו מיוחד לעבוד עם בני נוער ולטפח כישרונות. כשהגעתי לארצות הברית נאלצתי להפסיק את הקטע של האימון. הייתי צריך לוותר על משהו שאני אוהב לטובת הגשמת החלום. האמת היא שרציתי לאמן פה, ואפילו חשבתי לפתוח בית ספר לכדורגל, ואני עדיין חושב על זה. הבעיה היא שאני עסוק מדי בעבודה".
איבדת את חוש ההתמצאות לגבי המתרחש בכדורגל הישראלי?
"לא בדיוק, אבל בערך. אחי שי, שנמצא איתי בפיניקס, מעדכן אותי. עיתונים ישראלים לא קראתי for ages. עם המשפחה אני בקשר יום יומי. הוריי, אחותי ואחי הגדול אמורים לבקר אותי בקרוב. הם בוודאי יעדכנו אותי בנוגע לדברים החשובים שפספסתי".
מה תוכל "לחדש" לנו?
"הבנתי שהמצב הכלכלי אצלכם הוא 'על הפנים'. אי אפשר לדעת מה יילד יום".
נחזור לקרקע בטוחה יותר. מהו סוד ההצלחה של ווינרים פחות מובהקים ממך בארצות הברית?
"פה נותנים לך לחיות. תהיה בנאדם ישר - תצליח. ישראלים יודעים לעשות כסף מכל דבר. מכל שטות אפשר להתעשר אם עולים על הגל הנכון. אם יש לך הון עצמי וקצת שכל בקופסה, שום דבר לא יעצור אותך בדרך למיליון הראשון. הכל עוצמתי".
אפשר להגיד שהתאקלמותך המוצלחת הסתייעה גם בעובדה שהסתגלת במהירות לתנאי מזג האוויר?
"אנחנו חיים באזור מדברי (בלבו של Sonoran Desert), בדיוק כמו באר שבע. אחד על אחד. בקיץ אפילו יותר חם, בחודשים יולי-אוגוסט חייבים לברוח מפה. החום יותר גרוע מאשר באילת".
ומה עושים כשהבובה חולה?
"ההוצאות הרפואיות גבוהות מאוד. אם אתה הולך לביקור אצל רופא, ואין לך ביטוח רפואי, סביר להניח שתיפרד מכמה מאות דולרים. לגולגולת אחת משלמים ביטוח חודשי בסך 150 דולר, תעשו בעצמכם את החשבון ותבינו שמשפחה בת ארבע נפשות נאלצת לשלם בכל חודש לפחות 600 דולר כדי לכסות את עצמה מבחינה ביטוח רפואי. בכלל לא זול".
איך בנות המשפחה מסתדרות?
"אשתי עוזרת בעסק המשפחתי. התאומות בנות ה-9 לומדות בבית ספר יוקרתי ומדברות אנגלית שוטפת. קטנות, קטנות אבל למדו את השפה כמו גדולות".
מתי הרגשת שבאר שבע וישראל קטנות עליך?
"כבר לפני הרבה זמן רציתי להשתקע באמריקה. חיכיתי לעיתוי המתאים, ואז עשיתי את המהלך".
נשמע כמו Piece of Cake.
"ממש לא. כשאתה רווק, הדברים הרבה יותר קלים. משפחות עוברות תהליך ארוך ומסובך. קודם כל, הייתי צריך לשכנע את האישה לעזוב את הארץ ואת המשפחה שלה. יש שתי ילדות קטנות שמגיעות לארץ זרה, ואסור לשכוח שאף אחד לא הבטיח לנו פרנסה בשפע. אני לא מאלה שבאו לפה עם הון התחלתי של חצי מיליון דולר".
באר שבע, עיר פועלים מפוהקת עם תדמית בגובה הסוליה, לא גורמת לאביגדור לשקוע בשרעפים נוגים. ובעצם, למה יש להתגעגע? לאזעקות? לטילים? לפיצוציות שמוכרות עלי גת? או לאותם צעירים רפי שכל שחושיהם מתערפלים משאיפת נוזלים מתוך נרגילות. רק אל תספרו לאביגדור שכמה מ"בחורינו המצוינים" שותים לשוכרה, ובהשפעת האלכוהול זורעים הרס בפארקים ציבוריים כשהם מותירים אחריהם שובל של טינופת.
איכות החיים בעיר שאמיר שחרר אותה מנוכחותו הנעימה אינה מן המשובחות. נחל באר שבע מתעקש להדיף צחנה, כימיקלים נפלטים מהמפעלים שמסביב, והכדורגל הפסיק מזמן להצית את דמיונו. הוא מסתדר יופי גם בלי להקיף כיכרות. מזרקות צבעוניות לא עושות לו את זה. אנשים כמוהו, שהבינה מצויה בקודקודם, יעדיפו לגדל את בנותיהם הרחק מחבית חומר הנפץ.
זה לא עוד סתם געגוע?
"דווקא יש געגועים. מתגעגעים לאוכל. לחברים הקרובים. להוויה הישראלית. בינתיים הגעגועים נסבלים, גם בגלל שחיי החברה שלנו בפיניקס מאוד ערים. יש סביבנו קהילה גדולה של ישראלים. נפגשים, יוצאים ביחד להופעות ולטיולים. בקיצור, חיים בסבבה".
לכדורגל אתה לא מתגעגע?
"הפסקתי כמעט לגמרי להתעניין בכדורגל. פעם עוד הייתי רואה משחקים, עכשיו כבר לא. אני שקוע יותר מדי בעבודה".
דחילק, אמיר. כשבאר שבע גברה על מכבי תל אביב בדיוק נחתת ממאדים?
"צפיתי בקטעים מהמשחק. לא יותר מזה".
שתף אותנו בהתרשמותך.
"אני מסתכל על השחקנים ומרגיש שזו לא הקבוצה שהכרתי. אני בקושי מזהה שחקן אחד או שניים. זה כאילו שאני רואה את קבוצת המילואים של מכבי תל אביב. חורה לי מאוד שאין מספיק שחקני בית בהרכב. קשה לי להבין איך האוהדים יכולים להזדהות עם קבוצה שמתבססת רובה ככולה על שחקני רכש. זה שונה ממה שהיה בתקופה שלנו".
למען ההגינות, רצוי לעדכן אותך כי בשני המשחקים האחרונים עלו שני מקומיים בהרכב – אביתר אילוז ואופיר דוידזאדה.
"דוידזאדה הוא שחקן 'שלי'. אני גידלתי אותו ובזכותי הוא עלה לקבוצת הנוער. אני אחראי להתקדמותו. הוא היה חלוץ ואני הפכתי אותו למגן שמאלי".
איך שכנעת את אופיר לגנוז את חלומו להיות חלוץ מרכזי?
"כשקיבלתי את אופיר לקבוצת הנוער הוא היה קיצוני סופה. כבר באימון הראשון אמרתי לו 'אתה תהיה המגן השמאלי של באר שבע לעוד הרבה שנים, ובהמשך גם של הנבחרת'. אבא שלו, שמלווה אותו מגיל צעיר, התנגד לרעיון, אבל לא ויתרתי.
"הרגעתי את אדון דוידזאדה ושכנעתי אותו שהשינוי הוא לטובת הילד. עוד באותה שנה אופיר התקדם במהירות, והיה ברור לי שמכאן והלאה זה רק עניין של זמן שתחנתו הבאה תהיה הקבוצה הבוגרת. אחרי שעזבתי את המועדון שמרתי איתו על קשר והתעדכנתי לגביו".
אגב, שמעת שזימנו את דוידזאדזה לנבחרת ישראל?
"וואלה? לא ידעתי, מה אתה אומר!. אני שמח בשבילו".
אמיר, אתה רואה מצב שתשתלב מחדש בצוות המקצועי של הפועל באר שבע?
"NEVER SAY NEVER. ברור לי שלא אהיה כאן כל החיים שלי. אני רוצה לחזור לארץ. מתי? אף אחד לא יודע".
והיה אם יציעו לך לאמן את הבוגרים?
"אני לא אוהב לענות על שאלות היפותטיות".
מה אתה היית עושה אחרת אילו המושכות היו בידיך?
"הייתי עושה הכל כדי שהקבוצה תלבש צביון מקומי יותר. חייבים לטפח את הנוער ואת הילדים".
ויש עתיד לנוער המקומי?
"כל הכדורגל בארץ מתבסס על כסף גדול של גורמים פרטיים. לאלה שמנהלים את הקבוצות אין סבלנות לחכות עד שהמאמנים ילטשו את החומר המקומי. המאמנים חיים בלחץ, בוחנים אותם משבת לשבת. מצד שני, אף אחד לא דורש מהם להעלות שחקני נוער, וחבל. זוהי הנחיה שצריכה לבוא מלמעלה".
אתה מתכוון לחזור לישראל?
"כרגע לא חושבים על זה בכלל. החיים פה יותר מדי טובים מכדי שנוותר עליהם".
מה כל כך טוב באמריקה? שמענו שהרבה ישראלים אכלו חצץ בארצות הברית וחזרו לארץ עם הזנב בין הרגליים.
"החיים קלים למי שעובד קשה ומרוויח את לחמו בכבוד. יש תמורה למאמצים שאתה משקיע".
אתה עוקב אחרי המירוץ לנשיאות ארצות הברית?
"צפיתי בעימותים בין שני המועמדים, ובגלל שאין לי זכות בחירה לא התעמקתי יותר מדי במצע של כל אחד מהם. אין לי העדפה ברורה לדמוקרטים או לרפובליקנים, ובכל זאת אני מעדיף את ברק אובמה. עליי הוא עושה רושם של בנאדם יותר אמין".
יש לך טיפ לאחרונים שיכבו כאן את האור?
"שכל אחד יעשה מה שהוא אוהב לעשות. אם יש לך חלום, אל תוותר עליו. חכה להזדמנות המתאימה ואז תגשים אותו. The sky is the limit".
לסיום, תוכל לכבד אותנו בכמה מילות מפתח?
"בשמחה. הנה זה בא: פעם הייתי פורץ שערים, היום אני פורץ מנעולים. בשני המקרים עשיתי ואני עושה מלאכתי נאמנה".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם