היידה בי, היידה בו: הבולגרים נזכרים ביפו של פעם
לערב אחד חזרו בני הקהילה הבולגרית בארץ לימים שהיה פה שמח, ונזכרו בנוסטלגיה במכבי יפו, בכדרור של משה אוננה ובריח הבורקס
ערב לעולי בולגריה בבת ים. באווירה של פעם צילום: יוני רייף
בניגוד לנהוג לחשוב, מכבי יפו היא לא רק משה אוננה, מוצי ליאון וניסים כהן, שלהטט בה לקראת סוף הקריירה, אלא היא מייצגת את כלל הקהילה הבולגרית בישראל. כשנוסעים דרך שדרות ירושלים בעיר ופונים למה שפעם היה אצטדיון גאון, הזיכרונות מהמגרש הקטן והביתי עולים וצפים. נזכרים בסגנות אליפות המדינה, במגרש הפחים הוותיק וגם בניסיונות הכושלים להותיר חותם משמעותי באמת על הליגה שלנו. והיום? יש כאן רק חול.
בשבוע שעבר אירחה העיר בת ים כנס מיוחד לכבוד אנשי העדה בארץ, שנערך במגדלי הים התיכון. ההיסטוריה והנוסטלגיה נכחו בכל עבר. איש הרדיו דני דבורין, שהופקד על הנחיית הערב, קרא בשמותיהם של שחקני מכבי יפו, ואלו עלו לבמה בזה אחר זה.
אוהדי הקבוצה הוותיקים שנכחו באולם התרגשו ממש כמו בימים שהגיעו למגרש מדי שבת. גם מנכ"ל הרשת "מגדלי הים התיכון" דורון ארנון הרגיש כך. "שמחנו ליזום כינוס נוסטלגי של בני הקהילה הבולגרית בגיל השלישי בערב ייחודי שהיווה איחוד ראשון מסוגו בישראל".
בזמן שמחנות ההשמדה פעלו במרץ באירופה, דווקא לבולגריה הצורר הנאצי לא הצליח להגיע. מלך בולגריה לא הסגיר את האזרחים היהודים לידיו של היטלר, וכתוצאה מכך הקהילה נותרה ללא פגע. בשנים 1949-1946 הגיעו ראשוני העולים הבולגרים ארצה והתמקמו ברמלה, בלוד וביפו. הם אכלסו את הבתים שנותרו מיותמים בעיר לאחר מלחמת העצמאות.
חיי חברה מגוונים
הצפיפות בבתים באותם ימים היתה גדולה. חדר אחד אוכלס על ידי כמה בני משפחה, ומשפחה אחרת גרה בחדר השני. לאט-לאט החלה הקהילה היפואית להתגבש, והבולגרים תושבי העיר נהנו מחיי החברה המגוונים: בתי קולנוע הקרינו סרטים בדיבוב לבולגרית, מסעדות בעלות מאפיינים בלקניים נפתחו, וכיכר המזרקה היוותה מקום שבו ניתן היה "לראות ולהיראות".
באותם ימים הגיע מבולגריה מפעל חשוב נוסף - מקהלת צדיקוב הידועה, שנוסדה ב-1909. היא נקראה על שמו של משה (מואיז) צדיקוב, יליד בולגריה, שהקים את המקהלה עבור בית הכנסת המרכזי בסופיה, שביקש לייחד לעצמו מקהלה משלו. אחרי שהגיעה ארצה, המקהלה ערכה הופעות באירועים שונים בארץ.
בתוך כל אלו למכבי יפו היה מקום של כבוד. הכדורגל איחד את כולם, ולא רק את אלה שפקדו את המגרש הביתי. סיפורה של פרנסיס
לוצ'יאה בת ה-80, שכיום מתגוררת בדיור מוגן במגדלי הים התיכון ומעולם לא התחברה לכדורגל, מלמד יותר מכל על חשיבותה של הקבוצה בחייהם של בני הקהילה.
"אני זוכרת שאבא שלי היה הולך עם בעלי ושני ילדיי למשחקים, ואוי ואבוי אם הקבוצה היתה מפסידה", היא מספרת. "הייתי צריכה לקחת כדור נגד כאב ראש. אני ואמא שלי נשארנו בבית והיינו במתח כי רצינו לדעת מה הקבוצה עשתה. המגרש גם היה נקודת מפגש חברי של כולנו, וכשהקבוצה הצליחה או נכשלה, הייתי מרגישה את מצב הרוח בעיר משתנה בהתאם".
למעשה , אפילו הרב הראשי של העדה, אברהם בכר ז"ל, פסק שמותר לצפות במשחקי הקבוצה בשבת כדי שאנשים לא יסתובבו סתם כך ברחובות. בשל כך, אגב, הרבנות הראשית לא הכירה בו, ובחופות שערך לשחקני ולאוהדי הקבוצה תמיד נכח גם רב מטעם הרבנות.
"אנחנו אנשים מאוד ישרים"
לוצ'יאה, שעלתה לישראל ב-1949 יחד עם רוב בני העדה, הגיעה עם משפחתה לתל כביר. לאחר כמה שנים החליטו בני המשפחה לעבור ליפו והתגוררו בשדרות ירושלים מעל המאפייה של סמי בורקס, מוסד יפואי מיתולוגי שבמשך שנים רבות היה לאחד הסמלים המובהקים של העיר.
עולים מבולגריה ביפו של 1949. "אין דור שני בעיר" צילום: לע''מ
"למשפחה שלי היה מאוד חשוב לעבור ליפו כדי להיות קרובה לשאר החברים ובני המשפחה", היא אומרת. "כולם הכירו את כולם. כמעט כל שבת היינו משחקים קלפים יחד ובמשך לילות שלמים היינו יושבים בקבוצות ונזכרים בבולגריה. הילדים של כולנו גדלו יחד ובנינו לעצמנו חיים שמתאימים לנו".
מה הדבר שמאפיין יותר מכל את העדה הבולגרית?
"אנחנו אנשים מאוד ישרים. אין אצלנו קומבינות. חברות היא הדבר הכי חשוב לנו. גם היום כשאני נפגשת עם החברות שלי, אנחנו מדברות בבולגרית ומקללות בבולגרית וצוחקות בבולגרית. בנוסף לכך, אנחנו המדינה היחידה באירופה שהיהודים בה לא הושלכו למחנות השמדה, וזה גורם לנו להמון גאווה. יש לנו משפחות, וזה תודות לאזרחים הבולגרים".
איך יפו נראית לך היום?
"הקהילה התפוגגה וכמעט אין דור שני בעיר. אין מה להשוות בכלל לימים של פעם, כולם עזבו למקומות אחרים. מצד שני, קורה ליפו משהו טוב. היום באים לגור שם הרבה צעירים שלומדים במכללה שהקימו בעיר וזה נהדר".
שלוש פעמים סיימה מכבי יפו כסגנית האלופה והגיעה פעם אחת לגמר גביע המדינה ב-1957, אז נוצחה על ידי הפועל פתח תקווה הגדולה. עם זאת, ככל שחלף הזמן החלה מכבי יפו להידרדר ונדדה בין הליגות עד שבעונת 1998/99 ירדה הקבוצה לליגה הארצית. שנה לאחר מכן היא פורקה בעקבות חובות כבדים.
לפני כארבע שנים חלק מהאוהדים הקימו את הקבוצה מחדש תחת השם מכבי קביליו יפו, על שמו של השוער האגדי של הקבוצה, הרצל קביליו. הקבוצה החלה את דרכה בליגה ג', עלתה שתי ליגות וכיום משחקת בליגה א' דרום.
קבוצה של כולם
משה אוננה, מגדולי שחקני הקבוצה בכל הזמנים, מתגורר היום בבאר יעקב ומנהל במקום מאפייה שבה מכינים בורקס בולגרי אסלי. הוא לבש את חולצת המועדון במשך 16 שנה ובמדיה כבש 113 שערים.
משה אוננה (משמאל). "בבית התעניינו רק בלימודים" צילום: ראובן קסטרו
"אבא שלי רצה לעבור מירושלים ליפו כדי להיות עם כל החברים שלו", נזכר אוננה. "גרנו ממש קרוב לאצטדיון גאון, ורק שם התחברתי לכדורגל ולא יכולתי לעזוב את הכדור".
זה לא משהו שבא איתך מירושלים?
"בבית שלי לא התעניינו בכדורגל. גרנו ליד האוניברסיטה, והדבר היחיד שהיה חשוב שם זה רק לימודים".
אוננה , שחווה עם הקבוצה כמעט כל צומת אפשרי מתוך אהבה עזה למועדון, מפרגן לאוהדים שהחיו את הקבוצה לפני ארבע שנים. "בעבר היינו בצמרת והרבה פעמים גירדנו את המקום הראשון", הוא אומר, "אבל בגלל המצב הכלכלי ובגלל שהבולגרים הם אנשים טובים הצליחו להוריד אותנו ליגה. ההקמה של הקבוצה מחדש היתה פרויקט של כמה אנשים גדולים, ואני מקווה שמבחינה מקצועית נחזיר את הקבוצה למקומה הטבעי".
אביבי זוהר, האח של ועוד סמל של המועדון, כבש את השער האחרון של הקבוצה לפני שפורקה בניצחון 0:1 על צפרירים חולון. לפני כמה שנים חזר מפרישה ושיחק עם הקבוצה בליגה ג'. כיום הוא משמש מאמן של קבוצת הנערים במועדון.
"אני חושב שמה שקרה עם הפירוק וההקמה יצא רק לטובה", הוא אומר. "לפני הפירוק הכל היה רקוב מבחינה ניהולית. עכשיו יש בסיס טוב, ולזה שהקבוצה משחקת כבר שלוש שנים בליגה א' יש פחות משמעות מבחינתי. מחלקת הנוער היא הדבר החשוב, והבסיס של האוהדים חזר אלינו. גם המסורת של מכבי יפו מתחדשת. מעבר לקטע המקצועי, מכבי יפו היא מועדון חזק בעל בסיס. כדי להמשיך לקיים את המיזם חייבים להשקיע במחלקת הנוער".
עכשיו אפשר להכריז שאם למישהו היה ספק, מכבי יפו כאן כדי להישאר.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם