הפנסיונר שקיעקע את סיפור חייו על גופו
מהמכונית הראשונה עד דיוקן הוריו, מסימן המזל האסטרולוגי עד מפת המקומות שבהם היה בארץ. כל התחנות והחוויות שצבר צבי וייס ב-64 שנותיו מקועקעות על גופו
רבים מהלקוחות המזדמנים והקבועים בקניון מכירים את סיפור חייו וגם הוא לא צריך לפשפש הרבה בזיכרונו כדי לשלוף חוויות מ-64 שנותיו - מספיק שיוריד חולצה ויחשוף את שלל הקעקועים שעל גופו, שמספרים את סיפורו.
וייס, פנסיונר תושב רמת גן, עבד באגף הפיקוח בעיריית רמת גן במשך 20 שנה, עד שפוטר. הוא גרוש, אב לארבעה וסב לשישה. לפני כעשור, בסמוך לפיטוריו, התפרצו אצלו תסמיני מחלת הסוכרת, שבה לקה בגיל 30, והוא החל לאבד את ראייתו.
"אחרי כל טיפול עיניים באיכילוב הייתי בא ברגל לאט-לאט לדיזנגוף סנטר כי אני לא יכול להסתובב במקומות פתוחים עם הרבה אור, זה מסנוור אותי", הוא מספר. "התחלתי לשבת ולהסתובב בסנטר, לפעמים במשך יום שלם והכרתי הרבה אנשים, ובהם בחורה ששילמה 8,000 שקלים לאחד ממכוני הקעקועים כדי לעשות קעקוע שרוול על כל היד ואז התחרטה כי כאב לה.
"היא ביקשה שאבוא איתה למקעקע בשביל לשכנע אותו שיחזיר לה את הכסף. בסוף לא הצלחנו לשכנע אותו אז עשינו בינינו עסקת בארטר: החזרתי לה את הכסף והתקעקעתי במקומה".
הקעקוע הראשון של וייס היה מספר תעודת הזהות שלו על הזרוע, ולא במקרה. "ההורים שלי היו ניצולי שואה, וזה היה מאוד נוכח בבית, לכן רציתי לעשות משהו שיזכיר את זה. לא זכרתי את המספר שלהם, ולכן קעקעתי את המספר שלי", הוא אומר.
למה לספר את סיפור חייך דווקא בקעקועים? לא עדיף לכתוב ספר? זה פחות כואב.
"זה בעיקר משיעמום. הייתי יושב פה, מתחבא מהשמש, ולא היה לי מה לעשות. כל החיים רציתי לכתוב ספר, אבל החלטתי לעשות את זה בצורה מיוחדת ולכן קעקעתי את החיים שלי. תמיד הייתי יוצא דופן, יצרתי אמנות מסוגים שונים. בגלל המחלה חיפשתי עיסוק חדש וזה מה שהיה בא לי לעשות. היום זו כבר התמכרות, אני מכור לכאב הזה".
הכאב לא מטריד אותו, והוא אפילו סופג קצת יותר בשביל לחסוך בעלויות התחביב היקר. "את רוב הקעקועים אני עושה אצל מתלמדים שמחפשים אנשים לקעקע, אז מקסימום אני זורק להם קצת טיפ, אבל לא משלם על הקעקוע", הוא מגלה.
"מצד שני, כשעושים קעקוע אצל מישהו לא מנוסה, הוא דוקר קצת יותר עמוק וזה קצת יותר כואב, אבל לא אכפת לי, התרגלתי. ההחלמה קשה לי יותר כי אני חולה, ולפעמים לוקח לפצע הרבה זמן להגליד".
וזה שווה את זה?
"פרט להפגת השיעמום, זה נותן לי מקום להביע את דעתי, לצאת במחאה נגד משהו, לקבל אנרגיה טובה. בכל בוקר כשאני קם מהמיטה, אני צריך לצאת להתאמן שעתיים רק בשביל לאזן את הסוכר בדם. כל יום זו מלחמה - יש ימים שאני בקושי רואה משהו בגלל העיניים.
"כשאני מסתכל במראה ורואה את הסיפור של הסוכרת מקועקע לי במרכז הבטן, זה מרגיע אותי. אחר כך אני מסתכל גם על שאר הקעקועים ונזכר בעוד סיפורים, ואז המחלה נראית קצת פחות מאיימת".
בין הקעקועים על זרועותיו, כתפיו, גבו וחזהו של וייס מופיעים המכונית הראשונה שלו, הסיגריות שנהג לעשן לפני שחלה, האקדח שבו החזיק בעבר, טרקטור שנהג בו לפני שהחל את עבודתו בעירייה, מרבה רגליים שהיה נפוץ ברפת מול הבית בו
עוד קיעקע וייס על גופו את סוג הדם שלו, סימן המזל שלו (דגים), פרטי תעודת הלידה הגרמנית שלו, תאריך מותו ("אני היחיד בעולם שיודע את תאריך המוות שלי-2069 "), זריקה נגד פוליו שקיבל כשהיה ילד, פורטרט של הוריו, ציון המקומות בארץ שבהם ביקר על גבי מפת ישראל המשורטטת על חצי מגבו וגם הקדשה מהאמן מנשה קדישמן, שעמו הוא מיודד, מתחת לבית השחי. "הוא לא האמין שיש לי את כל הקעקועים האלה וניסה לגרד אותם", הוא מספר. "כשהוא הבין שזה לא יורד, הוא ביקש לכתוב הקדשה ושאקעקע אותה".
את רוב הקעקועים עושה וייס במכון הקעקועים של דוד מורנו בדיזנגוף או ב"ריפר טאטו" ברמת גן - בשניהם הוא נחשב בן בית. הקעקוע האחרון שעשה היה לפני כחודשיים - תמרור אזהרה מפני פצצה גרעינית. הקעקוע הבא יהיה קריקטורות של פוליטיקאים שהוא מכבד ומעריך מהארץ ומהעולם.
"זה קעקוע לקראת הבחירות", הוא אומר. "אבל למען האמת, אני לא יודע עוד כמה זמן אמשיך עם הקעקועים כי מתחיל להימאס לי. מצד שני, כשאני רואה את החלל הריק שיש לי עדיין בגב, בא לי למלא אותו במשהו".
איך המשפחה שלך מגיבה לזה?
"הילדים שלי כבר לא גרים איתי, אבל אני בקשר טוב איתם - חוץ מאחד הבנים שחזר בתשובה ודי מחק אותי מהחיים שלו. יש לי נכדה בת 15 שאומרת לי כל הזמן שאני סבא לא נורמלי, אבל כשהחברים שלה באים איתה לסנטר - היא מבקשת שארים את החולצה ואראה להם את הקעקועים".
למבטיהם החשדניים של אנשים זרים הוא מגלה אדישות: "מי שלא מכיר אותי מסתכל קצת, אבל זה לא מפריע לי. אני לא מוריד חולצה ברחוב ואפילו לא בים. לא שאני מתבייש, אבל אנשים נוטים לבלבל את המוח ולהתחיל לשאול שאלות - אז אני מעדיף שלא להבליט. הקעקועים הם בשבילי.
"הם נותנים לי הרגשה שאני עושה משהו ויוצרים מפגשים ונושאי שיחה עם אנשים מעניינים. כשעבדתי הייתי מתעסק בהרבה דברים, ופתאום הכול נגמר. אני מרגיש שככה אני עדיין נמצא בעשייה ופחות עצוב לי. הילדים עזבו, נשארתי לבד ואני חולה. הקעקועים זה מה שמחזיק אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם