ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

בגיל 51 ירמי קפלן בועט בתדמית הרוקר

לא מתרפק על הניינטיז ("אתם נתקעתם שם, לא אני"), מחבב תוכניות ריאליטי ("הן סוחפות") ומתכונן להופעה נטולת דיסטורשן בפסטיבל הפסנתר. ירמי קפלן החליט שהגיע הזמן לבעוט בתדמית הרוקנ'רול

בבר "בוטלג" ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, קולנוע "מקסים" של פעם, ירמי קפלן מתלונן שקר לו במקום שבו מושיבים אותנו ושנלך למקום קר פחות. כשאני אומר שתלונות על קור סודקות במעט את דימוי הרוקנ?רול הקשוח, הוא קצת מתרגז. הוא שותה אגב וודקה עם מיץ לימון ואחר כך גולדסטאר. אני מוותר בלב כבד על הלפרויג שקורץ לי מהבר ומסתפק בבקס כי צריך עוד לכתוב הלילה.
 

"תדמיות זה שטויות", קפלן בנאום חוצב להבות. "יש רוקנ'רול. הכול בסדר, יש לי מספיק מזה ואין לי חסך, אבל לא דווקא איפה שאנשים מחפשים. אני לא מעשן סיגריות. בחיים לא עישנתי, חוץ מאולי איזה שנה בצבא בגיל 18, ואנשים נדמה להם שאני מעשן כבד. אומרים שזה מתבקש? מתבקש על ידי מי? גם מי שיוצר מוזיקה לא תמיד שומע בבית את אותה מוזיקה שהוא עושה".

פה הוא מכחכח בגרונו, מחפש מקום לירוק, לא מוצא, הולך לפינה ויורק. "אתה רואה?" הוא חוזר נלהב, "זה רוקנ'רול לא לשים זין. לעשות מה שבא לך, ואם מה שבא לך זה לא לעשן, אתה לא תעשן כי כולם אומרים לך שזה מתאים להם בתדמית, וגם לשבת בבר ולהגיד למעשן שלידך שזה לא בא לך טוב".

אני חושב שאם הייתי מעשן בבר, וירמי קפלן היה מבקש ממני לצאת החוצה עם הסיגריה כי זה מפריע לו, הייתי מתחיל לבכות. זה היה סימן ששום דבר לא קדוש יותר. זה כמו ששמעון פרס יגיד לך שעזוב אותך, לישראל אין עתיד.
"טוב, זה סימן לטמטום. זה אומר שטומטמת בראש".

כאן נעשית אתנחתה לצילום, וכשאנחנו חוזרים לריאיון קפלן ממשיך באותו קו. "אותו דבר שאמרתי לך קודם זה גם לגבי הצילום", הוא מסביר. "פעם היינו מתאמצים, מחפשים את התמונה הכי חזקה, מעניינת, מופרעת ומביאים מישהו שהוא בכלל לא אנחנו.

"אבל עם הניסיון

אתה מבין שבתכלס התמונה בעיתון לא תהיה גם ככה המסטר פיס של החיים שלך, אז פשוט תהיה מי שאתה ויצא הדבר הטבעי והאמיתי שלך. בלי איפור. פעם הייתי מאוד מקפיד להצטלם מאופר. כבר הבנת, ככה אתה, ככה אתה נראה ואיך שאתה אמיתי זה יצא הכי טוב".

זה עובד לך בעוד תחומים בחיים?
"בטח. גם בחיים על הבמה אני לא צריך להתאפר, לעשות פוזה שאני מישהו אחר. אני פשוט אני. גם לפני זה הייתה לי השלמה עם עצמי, אבל עכשיו זה יותר - מי שאתה ובלי לחשוב על איך מישהו אחר, הקהל, העיתונאי, יחשוב על איך שאני".

זה ביטחון עצמי? זה הגיל?
"כן, זו פונקציה של זה. בהופעות אני באמת מרגיש שאין עליי. בכל תחומי החיים יש עליות ומורדות, אבל בהופעות אני תופר הופעות שבכל אחת אני משאיר את טיפת הזיעה האחרונה על הבמה וגומר את ההופעה ומרגיש שעשיתי מה שהייתי צריך לעשות. ואם באתי מבואס, אז ההופעה מרימה אותי למעלה וככה גם את הקהל. ההופעה מביאה איזה ערך מוסף".

הסיבה לפגישתנו היא פסטיבל הפסנתר הבא עלינו לטובה. האירוע ייצא לדרך היום (ד') ויימשך עד ה-11 בנובמבר במרכז סוזן דלל. קפלן יופיע שם פעמיים. ביום שישי הבא ישתתף במחווה לאלבום "בציר טוב", אלבום שירי יונה וולך שהוציאו אילן וירצברג ושמעון גלבץ וחוגג 30 שנה.

"זה אלבום קלאסי, שהושמע המון אז", הוא אומר. "יש שם כמה שירים שחרותים לי טוב-טוב בדמות הטינאייג'ר שהייתי. למופע הזה יצרנו להקה: ערן צור בבס, דניאל סלומון בפסנתר, דנה עדיני שרה, עדי דגני מנגן עם אילן וירצברג בגיטרה ואני בתופים.

"ההופעה כבר סולד אאוט, וכנראה תהיה אחר כך עוד אחת ב'זאפה'. זה ממש סופר-גרופ של אנשים סופר-מוכשרים, וזה להביא אלבום שלא ביצעו אותו הרבה על הבמה. אז זה יהיה משהו חדש ועם קטע מגניב ביותר. אני הכי מבסוט מלתופף כי לא יוצא לי הרבה לתופף בקריירה שלי היום, ובנשמתי אני מתופף. אני לא יכול לדבר בשבילם, אבל לפי התחושה בחזרות, לכולם יש פה אש של תשוקה אמיתית בלי קטע של עכשיו יגלו אותי".

במופע השני, שיתקיים מחר (ה'), קפלן יעמוד בפרונט בהופעה שקטה, על פסנתר, ובה יניח בצד את הרעש ויארח את אהובה עוזרי. "זה מופע יותר קלאסי", הוא אומר. "בתור אדם שבדרך כלל אוהב תופים וגיטרה ודיסטורשן, אני בא ונותן פסנתר וקצת חצוצרה עם עדי רנרט, שהוא פסנתרן וחצוצרן, וכמובן אהובה עוזרי, שתבוא עם הכלי הזה של הבולבול טרנג (בנג'ו), שהיא מנגנת בו.

"קשה לה לשיר בגלל הגרון, אבל היא שרה קצת. היא אישה מופלאה, מבעבעת ומפצפצת, וזו דוגמה קלאסית לכך שהגיל הוא לא פונקציה. היא מאוד דעתנית. השמעתי לה איזה שיר, את 'אני אשתנה', ועל ההתחלה היא אמרה לי: 'הקצב פה לא נכון בבתים'. עכשיו , זה שיר שכבר הקלטתי והיה להיט, אבל היא אומרת את שלה. היא רוקנ?רול בנשמה שלה, הבחורה הזאת, לא משנה איזה ז'אנר של מוזיקה היא עושה".

ההופעה בפסטיבל הפסנתר אילצה את קפלן לחזור לשירים הישנים ולהעניק להם עיבודים חדשים. ואם מדברים על השירים מפעם, עולה התהייה איך קפלן, מסמלי הרוקנ'רול הבולטים של שנות ה-90  (ומי שהיה נערץ על ידי כל הכיתה שלי בתיכון), מתמודד עם העובדה שהוא, ומרבית בני דורו, כבר לא מתחממים באור הזרקורים כמו אז.

"קודם כול צריך לחלק את התקופות", הוא מתחיל.  "'הדפוק הזה עושה לך טוב' זה תחילת הניינטיז עם הדיסטורשן והרוק, אבל אחרי רצח רבין הכול נהיה רגוע כזה, והשיר של 'הפוך' ("כבר עכשיו") יצא בזמן הזה. אבל לשאלתך, בכל אלבום כמעט יצא לי שיר אחד לפחות שנהיה המנון. "אני אשתנה' לדוגמה זה שיר מ-2004, שהיום נורא חזק בהופעות. יותר מכך, מפתיע אותי לטובה שמהאלבום האחרון הוצאתי שיר בשם 'כמה את צודקת', ועכשיו הכי מחבקים אותו בהופעות, יותר אפילו מ'הדפוק הזה'". 

אבל זה עדיין לא מה שהיה בניינטיז. הקריירה שלך לא באותו מקום.
"יותר טוב. היום מגיעים יותר אנשים להופעות, ואני מוכר יותר ואפילו מושמע יותר ברדיו. הבאזז היה יותר גדול אז בתקשורת, בעיקר כי הייתי חדש, אבל מבחינת כמות הקהל, המכירות וההשמעות - אני מושמע היום יותר".

אז למה מבחינת אנשים אתה מזוהה עם הניינטיז?
"זה מעיד עליך יותר מאשר עליי. אתם נתקעתם שם, לא אני".

גם התעשייה השתנתה מאז הניינטיז.
"כן, אז הייתה תעשייה קטנה עד כדי כך שקשה לקרוא לזה תעשייה: היו שלוש חברות תקליטים, כל חברה נתנה גב לאמן, החברות טיפלו בכול, קבעו הכול והתחרו זו בזו. היום זה כל אחד לעצמו הרבה יותר: אינטרנט, פייסבוק, יוטיוב. אתה צריך לדאוג לעצמך. יש המון דברים שקורים מתחת לרדאר, ולאו דווקא על פני השטח בתקשורת, בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו".

אז מתוך המקום הזה הגעת להיות חלק מהוועדה המקצועית של "כוכב נולד" בעונה האחרונה?
"לא מתוך שום מקום. אתה נמצא בתעשיית המוזיקה, מקבל הצעה שהיא לדעתי לא מבזה, והיא רווחית כלכלית".

לא מבזה? תרבות הריאליטי לא מרדדת את המוזיקה?
"לדעתי לא. זה מוציא שירים מכל מיני בוידמים, זה מעודד שירה ומוזיקה. אני מאמין שמי שטוב באמת, מוכשר באמת, יישאר בתודעה, ומי שלא - לא יישאר. הוא יעשה קריירה של כמה שנים וייעלם.

"האבולוציה הטבעית, הבררה הטבעית, תעמיד אותם מול ההתמודדות של החיים האמיתיים, והם יצטרכו להראות שיש בהם משהו. וגם כל הדיון הזה על השטחת התרבות של הריאליטי זה כל כך עתיק כבר. אלה תוכניות סוחפות. תראה איך 'דה וויס' עשתה טוב לאביב גפן".

נו , זה לא עצוב בעיניך? אביב גפן הוא איש מוכשר, לא היה עדיף שהוא יחזור לתודעה דרך המוזיקה ולא מ"דה וויס"?
"זה לא עצוב, זה משעשע. אני מסתכל על זה בצורה טאו בודהיסטית. קיבלת משהו שלא היה צפוי, זה מצחיק. אז אביב גפן חזר לתודעה דרך 'דה וויס' ולא דרך השירים שלו, אז מה? זה מבטל את השירים שלו של פעם? זו דרכו של העולם היום. צריך פשוט לקבל אותה ולא לשפוט.

"יש בזה טוב ויש בזה רע. זה הגלגול, ואני חלק מהגלגול הזה היום. לפעמים אני צריך לעשות דווקא, לכם בתקשורת, ולהראות שאני קיים בכל מיני ריאליטי כי אתם מתייחסים רק לזה, ואז אתם באים לראיונות ומעבירים ביקורת על אותו הדבר, שרק הוא מעסיק אתכם. אני מבחינתי בקריירה מוזיקלית ארוכה-ארוכה שיש בה כל מיני גיוונים וכיוונים. זה רק אתם שעושים כל מיני חלוקות והשוואות".

הוא יליד שיקגו, בן 51, לרמת אביב עבר בגיל תשע. היום הוא אבא לילדים, וזה מספר שנים פרוד מאימא שלהם רויטל. כשהוא נשאל על תל אביב של ילדותו, הוא לא ממש משתף פעולה: "אני שונא נוסטלגיה. לא מאמין בזה. זה לקחת זיכרון, לצבוע אותו בצבעים מבריקים, להתעלם מכל מה שהיה פגום בו ולהעמיד אותו מול מה שיש עכשיו כדי להתבאס.

"תל אביב של פעם... היא הייתה תמימה יותר ואולי ככה, בדרך, בונה את עצמה להיות תל אביב של היום. במחשבה שנייה, גם בתל אביב של פעם היו קליקות של מגניבים ולא מגניבים שזה משהו שאני שונא. כל מיני דן בן אמוץ וכאלה. פשוט כנראה לא שמתי לב כי הייתי צעיר יותר ולא הייתי חלק מכלום. אני לא אוהב את העניין הזה שהיה בתל אביב נגיד נורא חזק בניינטיז של קליקות של נכון ולא נכון, עשה ואל תעשה ועיתון אחד או איש אחד או מקום אחד שקובעים את הטרנד. תל אביב היום הרבה יותר פתוחה ופלורליסטית מאשר בניינטיז, וכללית יותר טוב לי בה".

החיבור להווה, ההשלמה עם מי שאתה היום, זה קשור גם להורות?
"לא יודע. אין ספק שכשאתה נעשה הורה משהו קורה. אתה נעשה סובלני וסבלני לחסרונות, לחולשות האנושיות של אחרים, שפעם היית מתנגח בהם כי אתה לא רוצה להיות כזה, ואז כשיש לך ילדים אתה מגלה שגם להם יש חולשות, אבל הם הילדים שלך אז אתה אוהב אותם למוות. זה פותח בך איזה צוהר לחמלה גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמך.

"חמלה היא הצורה הכי גבוהה של אהבה. כשיש בך חמלה אתה יכול להסתכל לדוגמה על בת הזוג שלך ולהגיד אוקי, יש בה את הדברים האלה שאני לא אוהב, שהם פגמים, והם מפחידים אותי כי אולי גם לי יש אותם - אבל אתה מקבל אותם, אוהב אותם. ממשיך להיות מי שאתה ולעשות מה שאתה עושה ולהיות מי שאתה בלי לפחד".

אז אנחנו מסיימים בנימה אופטימית ואומרים שאתה מאמין באהבת אמת, כמו בסרטים, אף שנפרדת מבת זוגך?
"קודם כול זה שהייתה לי זוגיות נפלאה במשך 12 שנה ושיש לה תוצר נהדר, שזה הילדים שלנו, זה היה שווה הכול. זה שזוגיות נגמרת לא אומר שהיא הייתה מראש טעות. אני לא מתחרט על יום אחד. ומי שחי לוקח בחשבון שהחיים לא צפויים.

"הידלקות כזאת שמעיפה לך את המוח נמשכת שנתיים בערך, אחר כך הכימיה במוח משתנה, אבל אז יש משהו אחר. אני מדבר על זה בשיר 'כמה שאת צודקת', אתה פשוט מפסיק להילחם ומודה שהיא צודקת ואומר לה כמה שאת צודקת. ואז גם יש סיכוי שהיא תמצוץ לך בבוקר".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...