קרוביו של אלתרמן הלוקים בנפשם חיים בתנאים מחפירים
בדירה מטונפת בשכונת בקעה בירושלים חיים בבדידות ובחוסר כול שני אחים לוקים בנפשם. באחד המקרים אף מצאו אותם ילדי השכנים מדממים וחבולים לאחר שלא לקחו את תרופותיהם. סיפורם המזעזע של קרובי משפחתו של המשורר נתן אלתרמן, שחיים מחסדי השכנים ושוקעים אט-אט אל מול זריחתה של השכונה
עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים
ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך
והירח על כידון הברוש
אתה אומר - אלי, העוד ישנם כל אלה?
העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?
נתן אלתרמן, "ירח"
במבט ראשון נראים שני הגברים העירומים למחצה, בעשור החמישי והשישי לחייהם, כבעלי חזות מאיימת. במבט שני נגלים קרעי בגדיהם הבלויים, שמדיפים ריח של עובש ומעוררים אינסטינקט מיידי להתיק את המבט.
חייהם של השניים סובבים סביב דירתם ברחוב מרכזי בשכונת בקעה בירושלים. עקב מחלת הנפש שבה הם לוקים הם חרדתיים, מפוחדים ומאוימים מכל דבר שאינו מוכר להם וידוע מראש. אמנם ביתם הוא מבצרם, אך דירתם נמצאת במצב רע כל כך עד שניתן לומר שהיא אינה ראויה למגורי אדם. הבית הערבי העתיק הוא בית הוריהם של האחים, שנפטרו לפני שנים רבות. הוא מדיף צחנה איומה וריח חזק של סיגריות, אשר מורגש בכל הבית. הדירה בנויה כמעין מסדרון ארוך המסתעף לקיטון קטן, שאמור לשמש מטבח, אך למעשה משמש חדר המגורים של אחד האחים. החיבור לגז מנותק, במטרה למנוע פגיעה עצמית באמצעותו.
בחדר וחצי הנוספים והמטונפים שבדירה זרוקים בגדים מגובבים בערימות. השניים אינם שומרים על היגיינה בסיסית ואינם מתקלחים באופן סדיר, הם לובשים את אותם הבגדים לאורך זמן רב, לעתים אף חודשים שלמים, עד שלבסוף הם זורקים אותם לפח האשפה ומחליפים אותם באחרים.
שני האחים נולדו לבת משפחתו של המשורר נתן אלתרמן, ניצולת שואה שעלתה באמצע המלחמה ארצה מסופיה, בירת בולגריה, במטרה להתחיל חיים חדשים לאחר שחוותה את זוועות השואה. זמן קצר לאחר שהגיעה ארצה היא פגשה ירושלמי צעיר ונישאה לו, והשניים שוכנו באחד הבתים הערביים הנטושים בשכונת בקעה בעיר. באותם ימים השכונה לבשה מראה שונה בתכלית מזה של היום; בזמן מלחמת העצמאות ננטשו רבים מבתיהם של תושביה הערבים של השכונה, ולאחר המלחמה האזור כולו אוכלס מחדש באוכלוסיות מצוקה, בעולים חדשים ובניצולי שואה. העוני הרב וקשיי הקיום בשכונה יצרו קרקע פורייה לאלימות ולעבריינות.
הבית שבו שוכנה המשפחה הצעירה חולק בין שלוש משפחות, וחייהם החלו להישזר אלה באלה. החיים היו קשים; המשפחה סבלה מעוני ומקשיים כלכליים שלא עזבו אותה במשך שנים, אך עם זאת לזוג נולדו כאמור שני ילדים. האב קנה חנות באזור ממילא, שם סיפק שירותי מרפדייה לשמיכות ולמזרונים ומכר דברי סדקית וצרכי תפירה. הוא לא היה מביא כסף רב הביתה, וכך רוב כובד הפרנסה נפל על כתפיה של האם, שעבדה כמנקה בבית של שליחת האו"ם בארץ. אך המצב הכלכלי המשיך להיות קשה מאוד, ולעזרת המשפחה נחלץ באותן שנים קרוב משפחתה של האם, המשורר נתן אלתרמן, שתמך כספית במשפחה ובאם.
עם הזמן הילדים גדלו ונשלחו לבית הספר. הבית היה אז כבר עצוב ומדוכדך.
השנים עברו, ובשכונה החלו להתיישב אנשים אמידים ומשכילים יותר, שהפכו את השכונה לאזור שנחשב לאיכותי ויוקרתי יותר. איתם הגיע גם שטף של קבלנים ויזמים, שזיהו מבעוד מועד את הרווח הכלכלי שניתן להפיק מהשכונה. באותו זמן נמכר גם שטח הגג של הבית הערבי שבו גרה המשפחה. "הגג נמכר בנזיד עדשים לאיזה קבלן", מספר אחד השכנים, שדודתו הייתה בעלת דירה במבנה המקורי. "הם עשו טעות, החתימו אותם ועבדו עליהם, כי הם היו אנשים חלשים. אחרי שהם מכרו את הגג הם התחרטו והגיעו עד לבית המשפט, אבל זה לא עזר. הקבלן ניצח".
השכנים, שהבינו את גודל טעותם, ביקשו לבטל את העסקה שעשו, אך לשווא. מי שהושפעה עמוקות מהמקרה הייתה אם המשפחה, שגם כך חשה שהעומס מכביד עליה; היא החליטה ליטול את נפשה בכפה ושתתה אקונומיקה במקום עבודתה, אך במקום להגיע לעולם שכולו טוב היא הובאה לבית החולים וחייה ניצלו. לא עבר זמן רב מאז ניסיון ההתאבדות, והאם מתה מגידול סרטני בכליה. אחרי מותה האב מכר את חנותו והחל לעבוד בחווה חקלאית באזור, הילדים הוזנחו והבית נשאר ריק ועצוב.
אחרי מותה של האם, גם הבית כאילו מת. האב היה מגיע הביתה לעת ערב, מעשן הרבה ושותק. עשר שנים עברו וגם הוא הלך לעולמו בעקבות מחלת לב. שני בניו, שידעו לדקלם שירים של אלתרמן בעל פה, הפכו לבודדים ועריריים. עם הזמן לקו השניים במחלות שונות, פיזיות ונפשיות. הם לקו בחרדה קיצונית והרחיקו מהם את הסובבים אותם. קולגות שעבדו עם אביהם גורשו מפתח דלתם כשרצו להביע את ניחומיהם על מות אביהם, וכך גם קרוב משפחה שניסה לבקר אותם. מאז הם מסרבים לשמור על קשר עם בני משפחתם המורחבת, ובטוחים שמטרותיהם אינן טהורות. בחלוף השנים נותק כל קשר בינם ובין קרובי המשפחה.
"הייתה פעם איזו דודה זקנה, שאחרי שהאבא נפטר הייתה באה בערב ראש השנה להגיד להם שנה טובה", מספרת אחת השכנות. "הבן שלה היה מביא אותה באוטו יפה. לא הכרתי אותה בכלל, הם אמרו לי שזו הדודה שלהם, אבל אני לא אתפלא אם היא כבר מתה, ואני לא חושבת שיש להם היום משפחה כלל". מצבו הנפשי של האח הצעיר המשיך להידרדר במהירות, והשניים חיו בסגירות מהעולם החיצון.
במשך תקופה האחים דאגו וטיפלו זה בזה, עד שגם האח הבכור חלה. באחד הימים ילדי השכנים באו לבקר אותם ולהביא להם אוכל חם, ומצאו את שני האחים שרועים על הרצפה במצב אפאתי ולא מתקשר, כשהם חבולים ומדממים. התברר כי השניים לא לקחו את תרופותיהם, נפלו ונפצעו, ומצאו את עצמם מדממים אך תשושים מכדי לקרוא לעזרה. השכנים קראו מיד למגן דוד אדום, והשניים אושפזו למשך כמה חודשים, ולבסוף חזרו לביתם.
"כשמד"א הגיעו הם פונו ואושפזו לכמה חודשים, הפעם שניהם. כשחזרו, גם האח הבכור הפך להיות חוסה. קיווינו שמישהו ייקח על עצמו לבקר אותם מדי שבוע, לדאוג לניקיון, לבדוק מה שלומם ושהם לוקחים את התרופות, אך לצערי זה לא קרה", מספר אחד השכנים. "הם גרים לבד, עריריים. הם בקושי מצליחים לקיים את עצמם, ואוזלת היד של מוסדות הרווחה היא ממש פושעת בעניין הזה. הם לא מסוגלים לדאוג לצרכים הבסיסיים ביותר של בני אדם - ניקיון, היגיינה בסיסית ביותר, אוכל, מצעים נקיים. קשה לנו לראות את המצב הזה, ובכל פעם היינו מתקשרים לרשויות כדי לדווח שהבית כבר ממש מעלה צחנה, שהוא ברמת הזנחה גבוהה מאוד ושהם עושים את צרכיהם ברחבי הדירה, כדי שמישהו יבוא לנקות אותה".
השכנים, שלמדו להכיר את האחים ואת מצוקתם, התחילו לעזור להם בדברים הקטנים כפי יכולתם. אחת השכנות מספרת כי "שירותי הרווחה מכירים את המקרה, כך גם הרשויות, והם לא עושים כלום. מי שאין לו מישהו שיכול לצעוק בשבילו, לא מתייחסים אליו. החלטתי שאני עושה את הדבר הקטן שאני יכולה לעשות. כל שבוע אני שולחת להם קופסה מהאוכל של שבת".
"זה התחיל בצורה ספונטנית, ואחר כך זה הפך למשהו שאי אפשר בלעדיו", היא ממשיכה לספר. "גיליתי שבלתי אפשרי בשבילי לעבור את יום שישי בלי לדעת שהם אוכלים. אני דואגת לתת להם אוכל בכל יום שישי וכמובן בחגים בצורה קבועה ומסודרת, כדי שלפחות פעם בשבוע ובכל חג תהיה להם ארוחה חמה". השכנה מסבירה כי "הדגש הוא על ארוחה חמה, ולא לתת להם מצרכים כדי שיכינו בעצמם, כי אז בעצם אין שליטה על מה שהם אוכלים, איך הם אוכלים ומה רמת ההיגיינה שלהם. אנחנו נותנים להם מהאוכל שלנו, לא קונים אוכל מוכן – הם מקבלים מאותו האוכל שאנחנו אוכלים".
פרט לסיוע שהם מקבלים משכניהם, האחים מקבלים תקציב לקניית מזון מהקרן לטיפול בחסויים, שאמורה לדאוג למזונם. עם זאת, השכנים טוענים כי תקציב המזון רק הולך ומצטמצם, וכך האחים נאלצים לערוך 'סיבובי שכנים' שבמהלכם הם מבקשים כסף כדי לקנות סיגריות, שאליהן הם מכורים. הם מקבלים מהשכנים בגדים משומשים, אוכל וכלי בית. כמה שכנים אף דיווחו כי הם ראו את השניים יורדים לכבישים ולצמתים ומבקשים נדבות מהעוברים ושבים במטרה לקנות עוד כמה סיגריות, שיספיקו להם לאותו היום.
"אנשים שלא מכירים אותם מפחדים מהם", אומר שכן אחר. "אבל מי שמכיר אותם יודע שהם לא מזיקים. הם אנשים שקטים מאוד כשהם לוקחים תרופות. לקראת סוף החודש נגמרות להם התרופות, לדעתי מפני שהם לוקחים טיפה יותר ממה שצריך במינון, ואז בשבוע האחרון של החודש הם נכנסים למעין אטרף. אז הם צועקים בבית, בעיקר האח הבכור. אני חושב ששניהם אנשים אינטליגנטים מאוד כשמדברים איתם".
"באופן אישי כואב לי שהם נהפכו למטרד לסביבה שלהם, כשבעצם הם היו פה קודם. אנחנו בעצם המטרד", מספרת שכנה, "לפעמים השכנים מתייחסים אליהם כאל מטרד, אבל לרוב מרחמים עליהם ומתייחסים אליהם יפה".
הטענה הזו חוזרת ונשמעת מפי רוב השכנים. הם מתארים את הקושי שנלווה לשכנות עם האחים, שדירתם מעלה ריח צחנה ועשן סיגריות, המראה שלהם אינו נעים לעין ומצבם גורם לתחושה מתמדת של חוסר אונים. עם זאת, הם מתארים את האחים כחלק בלתי נפרד מחייהם. "הם אינם מטרד", הם אומרים ועומדים על כך. "זאת המציאות, ואיתה ננצח".
מהמרכז הישראלי לאפוטרופסות - הקרן לטיפול בחסויים נמסר בתגובה: "המרכז משמש אפוטרופוס של החסויים כבר משנת 2006, ונמצא בקשר אינטנסיבי וקבוע איתם. מפאת צנעת הפרט, לא נוכל לפרט כאן את מכלול דאגתנו לחסויים ואת הסיבות למצבם הנפשי, הקיומי וההיגייני. לאורך השנים מבקר נציג מטעם המרכז את החסויים באופן קבוע בביתם. נוסף לכך, החסויים נפגשים עם רכזת טיפול במשרדי המרכז פעם בשבוע.
"כבר לפני זמן מה, מתוך דאגה למצבם הכספי של החסויים ולאור העובדה שהחסויים מתקיימים אך ורק מקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, מצא המרכז לנכון לערוך שינוי במיקום ואופן רכישת סל הקניות שלהם, קרי העברת סל הקניות מהמכולת השכונתית ל'שופרסל דיל' כדי לחסוך בהוצאות הכספיות הגדולות של הקניות שנעשו במכולת. החסויים מגיעים באופן קבוע למשרדי המרכז, שם יושבים עמם נציגי המרכז על רשימת המזון והציוד ומבצעים הזמנה ישירות לביתם. הקרן דואגת לבצע משלוח שבועי של מוצרי מזון, סיגריות וציוד מ'שופרסל דיל' לביתם של החסויים.
"באשר לטענות בדבר ההיגיינה: נעשו ונעשים פניות וניסיונות רבים על ידי המרכז לשיפור ההיגיינה בדירת החסויים באמצעות הכנסת מנקה פרטי וניקיון יסודי של הדירה. לצערנו, בשל מצבם הנפשי הם מסרבים בכל תוקף לשמור על ההיגיינה הבסיסית, ובדרך כלל ימים ספורים לאחר הניקיון הדירה חוזרת למצבה הקודם. נוסף לכך, המרכז רוכש להם בהתאם לצורך ביגוד, הנעלה, מצעים וכו', אך החסויים מתעקשים להמשיך ללבוש את בגדיהם הישנים, גם זאת בשל מצבם הנפשי.
"בעזרת קצבת הנכות של החסויים עוזר להם המרכז לקבל מדי שבוע את מלוא התרופות הנדרשות להם, כולל מימון הוצאות חד-פעמיות בהתאם לצורך. חשוב לציין שהמרכז משמש כאפוטרופוס, אך איננו מחליף את שירותי הרווחה של העירייה ואת רשויות בריאות הנפש בטיפול בחסויים. אין המרכז בא במקום הסמכות והאחריות של רשויות הרווחה ובריאות הנפש בטיפול המקצועי בחסויים. המרכז ימשיך למלא את תפקידו כאפוטרופוס לטובת החסויים ברגישות, בחמלה, במקצועיות ובאמינות, תוך שמירה על כבודם ופרטיותם".
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "האחים אינם מוכרים לאגף הרווחה. האחריות לטיפול במקרים מסוג זה אינם של אגף הרווחה בעירייה והאחים אינם מוכרים לאגף. הסמכות והאחריות לטפל בחולי נפש הינה של משרד הבריאות ושל האפוטרופוס שמונה לטפל בצרכיהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם