יום הולדת שמח: סיפורו של הפצוע הקשה ביותר מבורגס
המשפחה והחברים של דניאל פחימה, הפצוע הכי קשה מהפיגוע בבורגס, חגגו לו יום הולדת 25 מרגש במחלקת הכוויות בתל השומר. הם מספרים על המאבק שלו שהדהים רבים, על רגעי הדיכאון, על הגעגועים לשני החברים שנהרגו ועל הזכרונות שלא מרפים
ב-18 ביולי השנה הגיע הטרור נגד ישראלים עד לעיירת החוף הפסטורלית בבורגס שבבולגריה. מחבלים מתאבדים נצמדו לאוטובוס שהסיע תיירים ישראלים שהגיעו לנופש ונחתו בנמל התעופה המקומי. שבעה נהרגו ו-33 נפצעו. מי שהוגדר כפצוע הקשה ביותר בפיגוע, היה דניאל פחימה, שיצא לנפוש יחד עם שני חבריו מאור הרוש ואליאור פרייס. השניים נהרגו בפיגוע ואילו פחימה יצא משם עם כוויות קשות ופגיעות קשות יותר. הוא הוגדר כאנוש ורק לפני כמה שבועות נותק ממכשירי ההנשמה.
"הייתי באיזו מסיבת יום הולדת", משחזר אלי פחימה, אחיו של דניאל המתגורר בקריית חיים, "כשקיבלתי טלפון מבן דוד שלי שהוא הסוכן הראשי של 'איסתא'. הוא סיפר לי שהיה פיגוע בבורגס והציע שאנסה לתפוס את אחי ואת החברים שלו".
לאלי לא קל להיזכר באותו יום ארור בו השתנו חייו וחיי אחיו. "באותו רגע כאילו ירד עלינו מסך שחור. עד שתיים בלילה היינו באי וודאות, שאנחנו לא מאחלים לאף אחד. ואז הודיעו לנו שיש
מה מצבו עכשיו?
"הוא במצב הרבה יותר טוב, עבר לשיקום. יש לו עדיין איזשהו פצע בגב שעדיין לא החלים, הוא עבר השתלות עור ובינתיים הוא בסדר. הוא עובד עכשיו בעיקר על העצמאות שלו, לעמוד, ללכת, לעשות כל דבר שבן אדם רגיל עושה. הוא כבר הצליח לעמוד, הוא עומד זמן קצר ויש עוד על מה לעבוד. מבחינת המצב הנפשי יש הרבה עליות וירידות".
למרות העשור שמפריד ביניהם, הקשר בין אלי ודניאל הוא הרבה יותר ממשפחתי. הם חברים וגם שותפים לעסק "די.ג'י האחים". אלי ממשיך לתפעל את העסק המשותף ומחכה לרגע שאחיו הצעיר יעמוד שוב לצידו בעמדת הדי. ג'יי. "עבדנו ביחד ואני מקווה שבעזרת השם נמשיך לעבוד ביחד. יותר מכל אנחנו חברים. כל החברים שלנו משותפים למרות עשר השנים המפרידות בינינו".
בהתחשב ברסיסים הרבים שפחימה ספג ובכוויות מהן סבל, בימים הראשונים לאחר הגעתו למחלקת כוויות וטיפול נמרץ, הרופאים כמעט לא הותירו לו סיכוי לשרוד. אבל המשפחה האוהבת, החברים ואף משפחותיהם של שני החברים שנהרגו, שלא משו ממיטתו, הכניסו בפחימה כוחות גדולים.
"הרופאים לא האמינו שהוא יתעורר בכלל", אומר אלי. "שלא לדבר על לקום מהכיסא. הם ציפו שייקח לו לפחות חצי שנה רק להתעורר. הוא הפתיע את כולם, ממש נס רפואי. למזלנו מבחינת הראש שום דבר לא נפגע, הזיכרון שלו לא נפגע, הכל בסדר מהבחינה הזו. זה גם מה שמפחיד, כי הוא זוכר הכל, את כל מה שקרה ואת מה שראה בפיגוע וב-11 השעות עד שהוא הגיע לבית החולים בסופיה והורדם.
"שני החברים הכי טובים שלו נהרגו בפיגוע והוא לא מפסיק לדבר עליהם. ממש כל יום הוא נזכר ומדבר ומתחיל לבכות שאיך זה שהוא פה והם שם. עולים בו הרבה רגשות אשם. אני זוכר שהלכנו לבקר את המשפחות ולא ממש ידענו מה להגיד, הרגשנו מין בושה כזו ששלנו אתנו ושלהם לא. הרגשנו שבאנו לחזק ויצאנו מחוזקים. אבא שלי הבטיח להם שדניאל יהיה גם הבן שלהם, הם הרי היו חברים מילדות".
אליאור פרייס ומאור הרוש ז"ל, כאמור, לא שרדו את הפיגוע. גבריאל בן אל, חבר ילדות נוסף, היה אמור להיות איתם באותו יום אומלל בבורגס. הם תכננו את הטיול ביחד אך ענייני עבודה מנעו ממנו להצטרף. "הייתי בעבודה כשקיבלתי טלפון מחבר באמ"ן שהיה פיגוע בבורגס. לא חששתי כי לא האמנתי שיש סיכוי בכלל שזה יהיה קשור אליהם ולא התייחסתי לזה ברצינות", מספר בן אל. "בגלל שהייתי אמור לנסוע ידעתי את כל פרטי הטיסה והמלון. הוא חזר אלי אחרי זה והתחיל לשאול אותי מתי הם טסו ומתי היו אמורים לנחות ופתאום זה הסתדר שזו השעה שהם היו אמורים להיות בהסעה ואז כבר התחלתי לפחד. התחיל זרם בלתי פוסק של טלפונים. כבר לא יכולתי להישאר בעבודה ועברנו עם כל החברים הקרובים ממשפחה למשפחה אובדי עצות. בשתיים בלילה הודיעו שדניאל במצב אנוש ושהוא הועבר לסופיה".
הוא מדבר עליהם הרבה?
"אנחנו החברים עברנו, ואנחנו עדיין עוברים, תקופה לא קלה. אנחנו למעשה מכירים מכיתה א'. אנחנו חברי ילדות של ממש, וזה לא רק ביטוי. דניאל קטן מכולנו בשנה אבל הוא התחבר אלינו. מאז אנחנו חבורה כזו של משהו כמו שמונה חברים קרובים. לכן משמעות האובדן זה כאילו לקחו לנו מישהו מהמשפחה שלנו, מהדם שלנו. דניאל ואני כמו פסיכולוגים אחד של השני. תמיד היינו מדברים שעות על כל דבר. אם זה על זוגיות או קריירה או מה שלא יהיה. תמיד היו צוחקים עלינו שאנחנו כמו זוג. עכשיו כמו שלכולנו קשה, לו קשה שבעתיים. גם הוא איבד את החברים שלו, אבל הוא היה שם, הוא חווה את הכל על גופו. קורה שיש ירידות והוא מתפרק. כל פעם מעכל קצת שאליאור ומאור אינם. למרות הקשיים והאתגר הגדול שעוד מצפה לו, פיזית הוא כנראה יתגבר. אבל נפשית אני בכלל לא בטוח. זו צלקת שנשארת".
כאמור, ביום ראשון שעבר חגגו לדניאל יום הולדת 25 בתל השומר. הלובי של מחלקת השיקום נסגר והפך למועדון לילה על כל המשתמע מכך. די.ג'י מתחלפים, הופעות, לייזרים, הגברה, כיבוד, שתיה ושמחה גדולה. "באופן כללי רצינו לשמח אותו. להוציא אותו מהדאון שהוא נכנס אליו", מסביר אלי.
"חשבנו כמה חברים לעשות מסיבת קריוקי, להביא ציוד ולהזמין כמה חברים ולשיר ולשמוח. משם זה התגלגל למסיבה אמיתית. עם במות, הגברה, תאורה ואומנים והכל מהכל. זה מה שהיה. יותר ממאתיים איש הגיעו מאזור הצפון. היה ממש מרגש ומחמם. ועוד מאות שלא יכלו להגיע הציפו אותנו בטלפונים והודעות. בגלל שאנחנו בתחום האירועים הרבה חברים עבדו באותו יום".
איך בכלל הגעתם לתחום התקליטנות אתה ודניאל?
"הקריירה שלנו התחילה למעשה מאבא שלנו. הוא, בתקופת סוף הלהקות, הרים תקליטיה קטנה. הברית של דניאל הייתה האירוע הראשון שהוא עשה. אני הצטרפתי אליו כילד בתור סבל. ולאט-לאט התחלתי לעבוד איתו באירועים. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית לכמה שנים וכשחזרתי דניאל כבר היה די.ג'יי מוכר באזור. הוא היה עושה אירועים במועדונים בכל אזור הקריות, עכו ונהריה. אז החלטנו להתאחד ופתחנו את העסק שלנו, 'די.ג'יי האחים'.
הייתי מלא גאווה לראות אותו מצליח ומוכר כל כך בתחום, כמו שאני הייתי לפני שנסעתי. הוא באמת החבר הכי טוב שלי, וזה לא מובן מאליו שאחים יהיו ככה קרובים. מאוד נהניתי לעבוד איתו ואני מחכה שנחזור לעבוד ביחד. יש מאחורינו עשרות אם לא מאות זוגות שחיתנו ובר מצוות ובמועדונים. זה החיים שלו ולשם הוא צריך לחזור. אחרי הפיגוע סגרו לכבודם את ה'אוולון'. זה לא מקום שנסגר כל כך בקלות, וזה רק הראה לי כמה דניאל והחברים שלו היו אהודים וחשובים פה לאנשים".
דמיינת שיגיעו רבים כל כך לחגיגת יום ההולדת המרגשת שעשיתם לו?
"הכרתי טוב את דניאל, אבל רק אחרי הפיגוע הבנתי כמה הוא היה גדול. הוא גם היה גדול פיזית והוא תמיד צוחק על זה שהדיאטה הכי טובה שהוא עשה זה הטיסה לבורגס. הוא אף פעם לא רב עם אף אחד ותמיד היה המרכז של החבר'ה. אוהבים אותו ברמות שלא תיארתי לעצמי בכלל שאפשר לאהוב מישהו. אפשר לראות את זה במסיבת יום ההולדת שלו. אנשים בקריות מתעצלים בדרך כלל להגיע לנהריה למועדון, כי זה רחוק להם, והנה הם הגיעו בהמוניהם".
למה למעשה אתה מדבר בשמו?
"הוא עדיין לא מוכן לדבר ולהוציא החוצה לעולם. רק לפני כמה ימים הוא הצליח להביא את עצמו לכתוב סטטוס ראשון בפייסבוק שלו. עד עכשיו אני תחזקתי לו את הדף. הרבה חיכו שהוא ירשום בעצמו, כי אנשים למעשה התעדכנו דרך הפייסבוק במצבו. אני לא ממש מבין את הקושי שלו ואני לא עומד במקום שלו כדי להבין את זה. הוא עוד לא קולט מה הולך סביבו, שהוא נס רפואי מהלך ושמתכוונים להעביר הרצאות על המקרה שלו. בכל מקום יודעים מיהו ומה הוא.
"אני מרגיש שנותנים ומחבקים ועוזרים לנו מכל הארץ וגם מחוצה לה. יש לנו את העם הכי טוב בעולם. תומכים ודואגים ובאים לביקורים. לא עוזבים את דניאל ואותנו לרגע. יש ימים שדניאל צריך לבקש שייתנו לו קצת שקט. שאלו אותנו לא פעם אם אנחנו מעבירים אותו לרמב"ם אבל נראה לי שאם זה היה קורה אנשים היו עוברים לגור שם. אין דבר כזה שהוא לבד. בתל השומר עזרו לנו בכל מה שביקשנו. זה כבר לא רופאים שמטפלים בו, זה מלאכים. זה טיפול כל כך אינטנסיבי, אין דקה מנוחה ואנחנו מנסים להראות להם את התודה הענקית שלנו בכל מיני דרכים".
גבריאל והחברים הקרובים היו כמובן גם הם במסיבה ואפילו הכינו חולצות מיוחדות עם תמונה של דניאל. "בהתחלה חשבנו שהרעיון של מסיבה בסדר גודל כזה הוא קצת מוגזם, אבל היה רצון מאוד גדול לשמח אותו, לעודד אותו ולחזק אותו. כל כך הרבה אנשים רצו לקחת חלק בזה. בהתחלה חששנו שהוא יילחץ מכמות כזו של אנשים, אבל הוא קיבל את זה ממש יפה, שמח ונהנה. זו הייתה שמחה גדולה שמהולה בעצב גדול".
"אנחנו מקווים שהוא יצא מזה כמו גדול. הוא חסר לנו. אנחנו שם פעמיים-שלוש בשבוע, עושים שבתות, נותנים למשפחה קצת לנוח. עד הפיגוע, המילים 'אני אוהב אותך' לא היו באוצר המילים שלי. מאז אני אומר את זה הרבה, ולכולם, לכל מי שנרתם ועזר והתפלל בשבילו כשהוא היה בתרדמת. לפעמים אומרים לי איזה דבר גדול אנחנו עושים. אבל אני לא רואה את זה ככה, כי אני יודע שהוא היה עושה בדיוק אותו דבר בשבילי, וגם הרבה יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם