הבן נולד עם לקות ראייה, אימו הקדישה את חייה למענו
בנה של עדי רימל נולד עם לקות ראייה קשה. לאחר שיצאה מההלם הראשוני היא החליטה לעשות הכול כדי לגרום לילד להיות מאושר. לדעתה זה הצליח
נתניה הוזכרה במשך שנים רבות בתקשורת בהקשרים לא מלבבים. סיפורים קשים על פשע ואלימות הופיעו תמיד בכותרות, אבל אני מאמינה שגם סיפורים על הישגים, הצלחות, מעשים טובים וידיים שמושטות לזולת צריך לספר ולכן אני פה.
כמה מילים עליי: שמי עדי, אמא לשלושה ילדים, קלינאית תקשורת מזה 17 שנה. עד לפני חמש שנים התגוררתי באשקלון ועבדתי כקלינאית תקשורת בבית חולים ברזילי ולאחר מכן כקלינאית אחראית על טיפולי התפתחות הילד במחוז דרום של קופת חולים כללית.
בני הבכור, אלון, נולד עם לקות ראייה קשה, שבעקבותיה טופל רבות ושולב במסגרות גן לילדים לקויי ראייה. עברתי ועודני עוברת מסע לא קל, רב אתגרים עם ילד מיוחד במינו שאני קוראת לו "הגיבור שלי".
קילו וקצת - זה היה משקלו כשנולד. משקל כל כך קטן וקשיים כל כך גדולים. לאחר ההלם הראשוני, העצבות ותחושת האין אונים, החלטתי לעשות הכל על מנת לגרום לילד הזה להיות מאושר. אז עוד לא ידעתי לאילו הישגים מדהימים מגיעים לקויי ראיה ועיוורים בכל תחומי החיים, אבל על כך בהמשך.
המסע של אמהות לילד עם צרכים מיוחדים מספק רגעים רבים מיוחדים. איני זוכרת במפורט רגעים משמעותיים בשנות הינקות של שתי בנותיי, אך את הרגע שבו בני מחא לראשונה כפיים - רגע שהגיע באיחור משמעותי - אני זוכרת עד היום. אני יכולה לראותו כעת: התינוק הקטן שלי מחייך ומוחא כפיים, ואני בוכה מאושר, דמעות שוודאי יכלו לסייע בהעלאת מפלס הכנרת לכמה שנים טובות.
אחד הצמתים הקשים במסע של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים הוא הכניסה לכיתה א'. מרגע לידתו מטופל הילד בשלל טיפולים שיכינו אותו לרגע זה. שנים דמיינתי ברוחי את אלון לומד בכיתה רגילה והמכשולים שעומדים לפניו נראו לי כל כך מאיימים. לא היה לי מושג איך יוכל להם, למרות שכבר הכרתי בשש שנות חייו את כוח הרצון והנחישות של אלון.
כשחיפשתי בתי
וכך, ביום חורפי אחד, סגרתי פרק של עשר שנות מגורים בדרום ועברתי עם שלושת ילדיי לנתניה כדי לתת לאלון את המיטב עבורו.
מעבר לעיר זרה מלווה בחששות רבים, אך אני הייתי נחושה לתת לבכורי את הסיוע והתמיכה המיטבית. לשמחתי הרבה קיבלנו - ילדיי ואני - חיבוק חם מאנשים טובים שסייעו בקליטתנו בעיר. בית הספר עוזיאל, על הצוות המסור שמלווה את אלון, התגלה כבחירה מצוינת עבורו. במקביל, מאחר ונאלצתי לעזוב את משרתי בדרום, חיפשתי עבודה בנתניה שבה אוכל לתרום מהידע המקצועי שצברתי. לשמחתי, הגעתי לעיר בתקופה של תנופת עשייה בתחום הגיל הרך.
החשיבה הנכונה מאחורי השקעה של משאבים רבים בתחום זה נגזרת מהעובדה כי טיפול, העשרה ומניעה בגיל הרך, יחסכו קשיים מרובים יותר בעתיד והדבר נכון הן לגבי אוכלוסיות קשות יום ואוכלוסיות מבוססות. מי כמוני יודע.
וכך, לפני חמש שנים, בנוסף לעבודתי במשרד החינוך, הוזמנתי לחבור לצוות ההקמה והריכוז של המרכז לגיל הרך-טיפת חלב בקריית נורדאו. עם השנים הוקמו עוד שני מרכזים דומים בשכונת נאות הרצל ובשכונת אזורים והיד עוד נטויה.
המרכזים כוללים יחידות טיפוליות לגיל הרך ובהם מטפלים מהתחום הרגשי, קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק. בנוסף, מתקיימים פרויקטים מגוונים לטובת איתור, מניעה והעשרה לגיל הרך. המרכזים יושבים בתוך השכונות ומהווים בית עבור תושבי השכונה שצורכים שירותים אלה.
עבורי זו הרגשה מדהימה. הגעתי לעיר כדי להיתרם, והנה אני מוצאת את עצמי תורמת, מחבקת את ילדי השכונה, כשם שהם מחבקים אותי.
החיבוק הזה הוא לא מובן מאליו. כאם לילד שנדרש לטיפולים רבים במהלך חייו, אני יודעת כי הפנייה לעזרה, ההכרה בקשיים של הילד והתמודדות איתם אינם קלים, בלשון המעטה. האנשים - בעיקר נשים - המטפלים במרכזים השונים נדרשים להרבה אמפטיה, הבנה ובעיקר להרבה אמונה במטרה של עזרה לילדים ולהוריהם.
כיום, עם ניסיון של 11 שנה בטיפול בבני שלי, אני חשה כי התמזל מזלי לחלוק מניסיוני ולסייע להורים שעוברים כרגע דרך לא קלה. להושיט יד ולהגיד: זה לא קל, אבל אני כאן בשבילך. אני יודעת. גם אני הייתי שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם