"הוא מת כל כך סתם": 20 שנה לאסון צאלים ב'
20 שנה חלפו מאז אסון צאלים ב'. סגן אלעד שילה מקיבוץ גבעת ברנר, קצין הדרכה בסיירת מטכ"ל, מצא את מותו בתרגיל הנורא ההוא. בני משפחתו מספרים על בחור ערכי, אוהב אדם ותאב חיים, שיישאר לנצח בן 20
התוצאות היו קטלניות: חמישה הרוגים ושישה פצועים. בזמן התרגיל נכח במקום הרמטכ"ל אהוד ברק ובכירים נוספים. סגן אלעד שילה מקיבוץ גבעת ברנר נהרג במקום. הוא הותיר אחריו אב, שאול; אם, עדה; שני אחים, אורי ורועי; ואחות, רוני.
בכתבה ששודרה באותו שבוע בטלוויזיה אמר השדר יעקב אחימאיר על אלעד: "ארבעים וארבעה שמות חרוטים על האנדרטה לזכר הנופלים בגבעת ברנר, אלעד הוא החלל הארבעים וחמישה. אלעד היה תלמיד מצטיין, ספורטאי מצטיין וחניך מצטיין של קורס הקצינים. התרשמנו שנהרג מנהיג, מנהיג בן עשרים".
תמיד איתנו
אלעד שילה ז"ל. עשרים שנה איתך, עשרים שנה בלעדיך" צילום: מהאלבום המשפחתי
בסוף השבוע שעבר נערכה אזכרה לזכרו של אלעד. "עשרים שנה איתך, עשרים שנה בלעדיך", ספד האב שאול שילה לבנו. "איך זה שחיילים שלנו הרגו את אלעד?", שואלים אותי הנכדים ואני שב ומסביר להם, ובאמצעותם לכולנו, שאכן הייתה זו תאונה נוראית שבה נורה טיל מדויק וקטלני שהותיר בחולות צאלים חמישה חיילים ובהם אלעד שלנו. ואת הלקח הזה צריך לזכור - כמה קשה ליצור חיים ולטפחם וכמה קל לפגוע בהם ולאבדם. לא כך תיארנו לנו את שובו של אלעד משירותו ב'היחידה' אותה אהב כל כך".
לאזכרה הגיעו עשרות רבות של חיילים וחברים מסיירת מטכ"ל, בהם מי שהיה המפקד בעת התרגול בצאלים ושהתנגד למבצע, דורון אביטל, האלוף במילואים עמירם לוין, שמונה לפרויקטור של התרגיל והיה מעורב בתכנונו. מפקדי היחידה בהווה נכחו אף הם באזכרה, כמו גם מפקד הצוות שירה את הטיל הקטלני ההוא.
ביום בו התקבלה הבשורה המרה בדבר נפילתו של אלעד שרר בקיבוץ אבל גדול. אלעד נחשב לאחד ממובחרי בניו של הקיבוץ ונגע ברבים מהם בדרכו המיוחדת. עשרים שנה אחרי, החברים לכיתה כבר לא ילדים, הם בני 40, כל אחד המשיך בדרכו ובנה את חייו, הקים תא משפחתי. על פניהם אפשר לראות קמטים דקים, שיער שהתחיל להאפיר,
כרס קטנה שמבצבצת.
שני, בת כיתתו ומי שהייתה חברתו הקרובה של אלעד, עובדת בחברת התרופות טבע. יואב ממשיך בקריירה הצבאית, עידו וברק עובדים בחברת ההיי-טק אינטל. לכולם ילדים קטנים. לפני מספר שבועות ערכו המשפחות טיול כמו פעם, כשההורים היו ילדים, מה שחיבר בין כולם היו זיכרונות הילדות והחברוּת עם אלעד.
אסון צאלים ב' העלה שאלות רבות וביקורת לגבי התנהלותה ותפקודה של סיירת מטכ"ל. למרות האסון הנורא שעורר הדים רבים, בחרה משפחת שילה שלא להילחם במערכת, הרי אי אפשר לשנות את הגורל. המשפחה בחרה שלא להתבצר באבל והחליטה לשמור על אורח חיים נורמלי ככל האפשר.
שאול, שהיה בעברו מזכיר הקיבוץ וראש המועצה האזורית ברנר, מסתכל קדימה: "מעל הכל ידענו שבצד הצער והכאב על אלעד שלנו, עלינו לשמור על המשפחה. לתמוך באחיו כדי שלא ייקטע מסלול חייהם, שימשיכו ללמוד ולהתפתח, לחיות את חייהם ולאהוב את אלעד שאיננו. ואכן כך היה. שלושתם למדו והתפתחו והתחתנו, ובזכותם נולדו לנו נכדים נהדרים שהאחרונה בהם, זיו, נולדה בחודש שעבר. אלעד תמיד נמצא איתנו. הנצחנו את זכרו במכון הכושר שהוקם בבית הספר התיכון של הקיבוץ ובטורניר הכדורמים שנערך מידי שנה".
אלוף הכדור מים
שלושת אחיו של אלעד - אורי (46), רוני (43), רועי (33) - התחתנו והקימו משפחות. רוני חיה עם בעלה ושלושת ילדיהם בקיבוץ. היא דיאטנית במקצועה. כמעט בכל בוקר היא משכימה קום ורצה בשדות המוריקים של הקיבוץ.
האחות רוני. "כל הזמן עולות המחשבות איך הוא היה עכשיו" צילום: אביטל ליברמן
בית הקברות שבקיבוץ עטוף בעצים המסתירים אותו למרחוק. אנחנו נפגשות מעל קברו של אלעד, הפרחים מסביב טריים ורעננים, בקצה הקבר מוצב עציץ של ציפור גן עדן, עציץ שאותו אלעד גידל. גם אחרי עשרים שנה הפצע עוד פתוח, המחשבות על אלעד לא פוסקות.
רוני, בשקט האופייני לה, מספרת על אחיה הצעיר: "אלעד ואני היינו מאוד קרובים, הוא היה מאוד כרוך אחריי ואחרי החברות שלי. יש בינינו הבדל של שלוש שנים, ובילינו שעות רבות ביחד. היום יש קושי לנסות להסביר לילדים מי ומה הוא היה, קשה להם להבין ולקלוט את המהות והמורשת שלו, הוא היה כל כך שקט וצנוע ויחד עם זאת כל כך דומיננטי ותורם. מנהיג מתוך השקט והצניעות שלו. כל הזמן עולות המחשבות איך הוא היה עכשיו, איזה דוד הוא היה לאחיינים שלו, כמה יכולנו היינו ליהנות אחד מהשני. יש תחושת פספוס משני הכיוונים, מה הוא פספס ולא עשה ואנחנו שנשארנו מאחור בלעדיו ויכולנו כל כך ליהנות ממנו בהרבה מקומות בחיים".
לאלעד הייתה אהבה גדולה לספורט, הוא היה ספורטאי מצטיין ומגיל צעיר בילה שעות רבות בבריכת השחייה של הקיבוץ, שהייתה לביתו השני. הוא נכבש בקסמו של משחק הכדור מים ושיחק כחלוץ בקבוצה של הקיבוץ. כשהגיעה שעת גיוסו לצבא, היה לו ברור שהוא הולך בעקבות אחיו הבכור, אורי, ששירת כלוחם בסיירת מטכ"ל. "הייתה לאלעד אפשרות לא להתגייס ליחידה כי הוא היה ספורטאי מצטיין, אבל הוא בחר ללכת לשם", מספרת רוני. "יש את השאלה שעולה מה היה קורה אילו היה בוחר בדרך אחרת, אבל זאת הייתה בחירה שלו ללכת לשם. כל הזמן זה עולה מה היה אם באותה שנייה הוא היה זז מטר ימינה או שמאלה. אלעד נהרג מיד ולא סבל. הוא מת כל כך סתם.
"בכל יום שנה ובכל יום זיכרון מגיעים כל החברים שלו מבית הספר ומהצבא, זה מפתיע בכל פעם מחדש איזה אנשים מדהימים היו סביבו ומאוד מחזק ומחדד מי הוא היה".
מפקדיו בסיירת מטכ"ל הוקסמו מיכולותיו האישיות והוא נשלח לקצונה, הם הבטיחו לו שהוא יחזור ליחידה. את קורס הקצינים סיים בהצטיינות וחזר ליחידה כקצין הדרכה.
איך חסרונו מתבטא ביום-יום?
"בעיקר באירועים משפחתיים יש תחושה חזקה של פספוס. הוא כל כך אהב את החיים ויכול היה למצות אותם. עם זאת, בתקופת החיים הקצרה שלו הוא הספיק המון. קשה לדמיין שעברה תקופה של עשרים שנה, כמו התקופה שהוא היה חי ושהוא כבר לא חלק מאיתנו ומהעולם. כשאני רואה את החברים שלו עם הילדים, אני מבינה איפה הוא יכול היה להיות. בשבילנו הוא בן עשרים, אבל הדמיון הולך קדימה, זה מגביר את תחושת ההחמצה".
איך ההורים שלך מתמודדים?
"הם מדהימים, הם גם בחרו להמשיך לחיות וליהנות למרות הכאב. לבלות עם הנכדים, יש להם את החברים שלהם, הם מטיילים איתם בארץ ובעולם והם מצליחים לפרוח וליהנות מהחיים ולא להיתקע. זאת הייתה טעות אנוש, ככה הם קיבלו את זה".
צלקת בסנטר כמזכרת
אחיו הבכור של אלעד, אורי, טס לחו"ל לטיול ממושך של אחרי צבא. את אלעד למעשה הוא ראה לאחרונה כשזה היה בן 17. "אני זוכר את אלעד שהפך מילד לנער ועשה קפיצה בהתבגרות", מספר אורי. "גם היום זה לא מרגיש שעברו עשרים שנה, זה מרגיש כאילו זה קרה לא מזמן. זה חוזר כל הזמן, יש הרבה אירועים שמעלים את הזיכרון, קשה להאמין שעברו עשרים שנה, הכל נראה הרבה יותר חי".
הלוויה. "הוא עדיין האח הגדול שלי, למרות שהוא נשאר בן 20" צילום ארכיון: ראובן קסטרו
רועי (33), אחיו הצעיר של אלעד, עובד בחברת הסטארט~אפ אינטלסקופ כסמנכ"ל מוצרים. כשאלעד נהרג רועי היה בן 13. עם גיוסו לצה"ל הוא בחר להמשיך בדרכו של אחיו ושירת באותה מחלקה בה מצא אלעד את מותו. על ההחלטה להמשיך בדרכו של אחיו הוא אומר: "ראיתי בהתנדבות לסיירת מטכ"ל איזושהי המשכיות, מיצוי של חלק מהדברים שאלעד לא הספיק לעשות שם.
"רציתי להתוודע לסביבה, לאווירה, לאנשים, לתפקידים, למידע והביצועים החשובים שהיחידה עושה. הרגשתי יותר קרוב אליו, פגשתי אנשים שהכירו אותו מתקופת השירות וזה היה מאוד מעניין לשמוע אותם מספרים עליו. יצא לי לשרת באותה מחלקה שאלעד פיקד עליה וחלק מהחיילים סיפרו לי עליו, איך הוא הכניס אותם לתפקיד כקצין הדרכה, זאת הייתה חוויה מיוחדת".
איך עברו עליך 20 שנה בלעדיו?
"אין ספק שזה מאוד קשה ומאתגר, חייתי עם הזיכרונות שיש לי מאלעד בתור אח גדול, היה בינינו הבדל די משמעותי של שבע שנים, אבל היו לנו הרבה דברים משותפים. הוא לימד אותי את הבסיס של הכדור מים, היינו הולכים מכות ונפצעתי ממנו לא מעט. בימי שישי היו משדרים בטלוויזיה קרבות של האחים ואן אריק, אחרי שהיינו רואים את זה, היינו מיישמים את זה בבית. זה היה מתחיל על המיטה של ההורים ונגמר בקרבות על הרצפה ואני בתור האח הקטן הייתי המפסיד, יש לי מזכרת טובה שקיבלתי ממנו, צלקת בסנטר".
הכרת מקרוב את האנשים ששירתו עם אלעד באותה תאונת אימונים. איך התחושות שלך לגבי אסון צאלים ב'?
"התחושות שהיו לי אז, הן לא אותן תחושת שיש לי היום. כששירתי בצבא נחשפתי לחלק מהמידע שקשור למה שקרה שם, זה היה לא פשוט. דיברתי עם חלק מהאנשים ששירתו שם באותה תקופה, זה קשה לשמוע את מה שהיה שם, אבל זה לא שינה את ההרגשה שלי כלפי היחידה או הצבא ואני שמח ששירתי ביחידה. באיזשהו מקום זה נותן לי ביטחון שאני יודע את האמת, שמעתי את הדברים ברמה האישית ממקור ראשון, אז יש סוג של סגירת מעגל ואני יודע בוודאות מה קרה שם".
במה הוא הכי חסר לך?
"לחזור הביתה ולמצוא את האח הגדול וללכת איתו לבריכה שהוא ילמד אותי איך מוסרים בכדור מים, איך מושכים בבגד הים של השחקן היריב, את כל הטריקים. המחשבה שתמיד מלווה אותי היא איפה הוא יכול היה להיות היום, במה הוא היה עוסק, בביולוגיה או כימיה שהוא למד בבית הספר התיכון וכל כך אהב, או שאולי היה ממשיך בקריירה צבאית. האם הוא היה נשוי, כמה ילדים היו לו. אלה דברים שכל הזמן נמצאים במחשבה. הוא עדיין האח הגדול שלי למרות שהוא נשאר בן עשרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם