מיהם האנשים שאורזים לכם את ביצי הקינדר?
במלאת 50 שנה להיווסדו של "המשקם" - פרויקט לאומי להעסקת אנשים בעלי כושר עבודה מוגבל, יצאה ליאת לוי לבקר את 130 עובדי סניף חולון. מאריזת ביצי קינדר ועד ייצור רכיבים עבור חברת אלביט – הכל עושים שם
"מבחינתנו כולם מוגבלים", מספר פיני פלטנר, מנהל ענף תעשייה ב"המשקם", "לכל אדם יש את המגבלות שלו, ואנחנו דואגים לאנשים בעלי מוגבלות בעבודה ומוצאים להם תעסוקה".
השנה חוגג "המשקם" 50 שנה להיווסדו כחברה בבעלות מעורבת של משרד הרווחה וההסתדרות הציונית העולמית. מטרתו כאמור היא העסקת אנשים בעלי כושר עבודה מוגבל כמו משותקים, כבדי ראייה, אנשים המתאוששים ממחלות קשות, אנשים דיכאוניים, קטועי אברים ועוד. נכון להיום, מועסקים על
בסניף בחולון, שהוקם לפני שלוש שנים וחצי, מועסקים 130 עובדים, 30 מתוכם עיוורים וכבדי ראייה. המפעל בחולון עובד עם חברות גדולות כמו "אוסם" ו"אלביט", בית חולים תל השומר ועוד.
פיני, כמה העובדים שלכם מרוויחים?
"השכר של כל עובד ללא יוצא מן הכלל הוא 70 אחוז משכר מינימום, כאשר הם נהנים מיחסי עובד-מעביד מלאים וזכויות כמו הפרשה לפנסיה, ימי חופשה, מחלה וכל מה שעובד צריך. אגב, הם עובדים פחות שעות ומקבלים יותר ימי חופש וכמובן קצבאות מהממשלה".
אם עובד שלכם מחליט שלא בא לו לעבוד או שהוא לא מסוגל לעשות את העבודה?
"אין דבר כזה, אנו מתאימים את עצמנו אליהם. לא משנה מהי התפוקה של העובד, הוא יקבל שכר זהה לעובד אחר. מעבר לכך שאנו דואגים לעובד אנחנו מחויבים לעמוד בלוח זמנים, יש לנו לקוחות שמצפים לקבל תמורה. חשוב לציין שאנחנו חברה תעשייתית ולא ארגון צדקה, אנחנו לא מחפשים תרומות, אנחנו לא מסכנים. המטרה שלנו היא לשקם".
המשקם היא חברה שמחזיקה את עצמה?
"אנחנו מספקים שירותי שיקום למשרד הרווחה והעבודה ואנו מקבלים תגמול כספי בעבור השירות, כיום המדינה משתתפת בעלויות של 45 אחוז, וכל יתר הכסף נכנס מהעבודות שאנחנו עושים".
סיור קצר במפעל מדגיש את חשיבות המקום. עובדים בו אנשים ששגרת יומם הייתה מבוססת על שהייה בבית, לקום מהמיטה אל הספה בסלון, משם לכיסא הנוח במרפסת ואולי לספסל מתחת לבית. "אנחנו נותנים להם סיבה לקום מהמיטה", אומר פלטנר, "אנו מתייחסים אליהם כאל אנשים רגילים, אומרים בוקר טוב, תודה, סליחה, מתחשבים בצרכים שלהם, מעריכים את העבודה שהם עושים".
"לאנשים רגילים זה נראה פשוט לארוז ביצי קינדר", משתף פלטנר, "אך הם לא מבינים שיש פה הכשרה בסיסית כמו לאדם הרגיל. זה נראה טבעי לקום בבוקר, לבוא בזמן, לא להתחצף לבוס, לשבת ולעבוד במשך חמש שעות, וזה לא פשוט".
כל אחד יכול להתקבל לעבודה ב"המשקם"?
"אנשים מגיעים אלינו דרך ביטוח לאומי. כל עובד עובר ועדת קבלה ו-60 אחוז מהם נקלטים. יש לנו גם רשימת המתנה, כי אנו מוגבלים על ידי המדינה בכמות העובדים שאנו יכולים להעסיק".
לפי מה הוועדה פוסקת מי מתקבל ומי לא?
"יש דרישה למינימום כשירות, יכולת והרצון לעבוד. אם לאדם אין רצון לעבוד אין לו סיכוי להצליח. יש גם אנשים שאין להם הכישורים הנחוצים ל'המשקם' אז מפנים אותם לארגונים אחרים כמו 'אנוש' ו'קרן לשיקום'".
בצמוד נמצא חדר נוסף. בכניסה אליו תלה אלמוני שלט "נא לא ללטף את הכלב". הכוונה היא לכלב נחייה של אחד העובדים. בחדר הזה יושבים עובדים עיוורים שעוסקים באריזת סיכות ביטחון, אריזות יום הולדת ואף תחבושות לבתי חולים. בסמוך חדר נוסף בו עובדים שלושה גברים על מכונות כבדות. תפקידם לייצר פקקים וחלקים שונים למכשירי קשר ומכונות עבור חברת 'אלביט'.
"אנחנו מדייקים על המילימטר", משתף בגאווה מואיז גולרשן בן ה-68, אב לשניים שנראה בקושי בן 50. בחיוך רחב מציג גולרשן שרטוט מסובך. הוא תושב בת ים ואובחן כחולה פוליו. בצמוד אליו מתנוסס מקל הליכה. הוא עובד ב'המשקם' כבר שמונה שנים. "אני אוהב להיות פה, אוהב את העבודה הזו".
התחנה הבאה שלי היא חברת "תדפיס לי" שמשרדיה שוכנים במתחם המשקם. הבעלים הוא ליאור משיח בן ה-42, תושב חולון, שהגיע אל 'המשקם' דרך חבר. משיח, על פי דרישות העבודה, מעסיק לדבריו מספר משתנה של עובדים. "העובדים פה משתפים איתי פעולה בצורה מלאה", מספר משיח, "מדובר בעבודה ידנית עם הרבה סבלנות, כל מה שאני לא אוהב לעשות הם עושים וזה יוצא מושלם".
זה לא טריוויאלי להפקיד את העסק שלך בידי עובדים בעלי יכולת עבודה מוגבלת.
"יש לי שני ילדים עם מוגבלויות, האחת חירשת בחמישים אחוז והשני אוטיסט, כך שיש לי רגישות מהבית. להתמודד עם קושי כזה זה משהו בשגרה שלי ושל אשתי, ואני יודע איך לגשת לזה. צריך לנשום עמוק ולהמשיך הלאה".
יש שיגידו שבחרת בהם כי חלק מהעניין הוא שאתה משלם פחות ממה שהיית משלם לעובדים רגילים.
"זה לא נכון להסתכל על זה ככה, זה לא שנתנו לי את המקום בשני שקל ואמרו לי סע. אני מסתכל על הערך המוסף שלי פה וזה ערך גדול. אני ליאור הקטן לא יכול להתחרות בחברות המפלצתיות שנמצאות בתחום כבר ארבעים שנה, ובגלל שיש מאחורי את 'המשקם' אני יכול לבוא בראש מורם למשרד ממשלתי ולומר להם 'אלה המוצרים שלי, תסתכלו עלי'".
את הלקוחות שלך לא מעניין מי עומד מאחורי הקלעים, הם רוצים מוצר מוגמר ובזמן. האם אתם עומדים בזמנים?
"כן, 'המשקם' נותן אחריות על המוצר. יש לי את הגב שלהם, כך שאם פתאום יש עבודה גדולה ודחופה יעמדו לרשותי כל 130 העובדים. באיזו חברה דבר כזה יכול לקרות?".
פיני, אם שיתוף פעולה שכזה הוא פורה כמו שאתה וליאור מתארים, מדוע אין עוד עסקים שמשתפים איתכם פעולה?
"זה לא פשוט. אנשים צריכים לעשות שינוי תפיסתי. יש חשש מאוד גדול אצל אנשים שלא מכירים את העולם הזה. המעסיק הקטן יגיד שזה חשוב להעסיק אנשים עם מוגבלויות אבל שמישהו אחר יעשה את זה".
אלו חששות?
"יש חששות מכל מיני סוגים, כמו איך להסביר לעובדים את העבודה. יש סטיגמה לעובדים עם מוגבלויות, אבל המעסיקים לא מבינים שהם יקבלו עובדים עם פוטנציאל אדיר".
על הכרזות של משיח עובד בשקדנות שמואל מנצור, תושב בת ים בן 70, גבר רזה חובש כיפה המסרב לצאת לפנסיה, "בעבר עבדתי בדפוס, אך אז חליתי בכבד ונאלצתי לעבור ניתוח פולשני. לא יכולתי לצאת מהבית במשך שנה, בקושי יכולתי לקום מהמיטה", הוא משתף, "בביטוח לאומי שלחו אותי ל'המשקם', ראיתי את המקום ולקחתי יוזמה.
"פה מתייחסים אליי כאל אדם בריא, ואני חבר של כולם. מדובר באנשים מלאי שמחה שיכולים לעשות הכל. הם מאוד שמחים עם העבודה והם פורחים כשנותנים להם מחמאות. חשוב להם לעשות הכל כמו שצריך וזה פשוט כיף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם