המשוררת המורדת עוברת מעמודי חשמל לגלריה
במהלך שירותה הצבאי הבינה ניצן מינץ שסמכות זה לא בשבילה, ובתגובה החלה לתלות שירים שכתבה על עמודי חשמל בתל אביב. כך יצאה לדרך הקריירה של אמנית הרחוב, שתפתח בקרוב גלריית פופ-אפ שתיתן סיכוי לאמנים שאינם נחשבים קלאסיים
משפחתה של מינץ היא נצר לשמעון רוקח, ממייסדי שכונת נווה צדק. בבית רוקח ניתן למצוא את העבודות של סבתא שלה, הפסלת והציירת לאה מג' רו-מינץ, ובקרוב מינץ תפתח במקום, בחדר שהיה שייך בעבר לשואב המים של השכונה, את גלריית הפופ-אפ החדשה שלה במשותף עם אורי יריב, אספן, מפיק ויבואן של תערוכות אמנות רחוב ואמנות עכשווית.
"אני לגמרי מאוהבת בתל אביב", מודה מינץ. "רק כאן זה היה יכול להצליח ולא בשום מקום אחר. תל אביב היא העיר הכי מפותחת מבחינה אמנותית, מבחינת קבלה ובכלל. אני גם לגמרי משוחדת לגבי העיר בגלל המשפחה שלי שכל כך עתיקה כאן. היום אני בפלורנטין עם החבר, אבל אני רוצה לחזור לגור בנווה צדק".
איך הכל התחיל?
"הצבא הביא אותי לזה. המפקד גרם לי להרגיש שהחופש והבית שלי תלויים בו ושלקחו לי את השליטה בחיים. קשה לי מאוד עם סמכות, דבר מובן מאליו בצבא, אבל אני לא מסתדרת עם זה. הקונספט הזה מאיים עליי, ואני מתנגדת לו באופן אוטומטי.
"ההתמודדות הזאת גרמה לי לכתוב המון שירים. מצאתי את עצמי מחפשת דיקטים ברחוב, כותבת עליהם שירה ותולה אותם על עמודי חשמל מעץ בצורה מגושמת. אחרי כמה שבועות ליהיא לפיד צילמה את אחת העבודות שלי לעיתון. זה היה הדלק שלי להמשיך. כל מה שקרה עם אמנות הרחוב שלי עדיין מפתיע אותי, לא תכננתי שזה יגיע לאן שזה הגיע".
המשפחה תמכה בך?
"אבא שלי עזר לי לפעמים לתלות, אבל אף פעם לא הבין למה אני עושה את זה. יש לי משפחה מדהימה, אבל את העניין הזה הם לא לקחו ברצינות. נראה לי שאנשים בכלל צחקו עליי בהתחלה. לוקח לאנשים הרבה זמן לאהוב. הם קודם מתנגדים, מתעניינים, מקבלים ואז מחליטים אם לשנוא או לאהוב. "הייתי בת יחידה עד גיל שש, המרכז של המשפחה. הם קראו לי האוצר, השמש שלהם, וזה השפיע עליי עד גילים מאוחרים.
"הורגלתי לקבל תשומת לב. אומרים שאסור למחוא לילד כפיים כי אין בזה סיפוק רגשי, ואני חושבת שזה מתקשר לעובדה שהיצירה שלי אף פעם לא פתורה,
למרות אהבתה לתל אביב ולאמנות הגועשת בה, מינץ לא חוסכת בביקורת וחושפת יחסים אמביוולנטיים עם העירייה. "מצד אחד יש גורמים של אמנות בעיר שמדי פעם מזמינים אותך לפרויקטים. מצד שני יש את הפקחים, והם בעיה".
תפסו אותך?
"כן. פעם אחת הקיפו אותי שוטרים ופקחים. הם דווקא היו נחמדים, אבל לא נתנו לי להמשיך בעבודה. עשו הרבה חושבים, החליטו שזה לא ונדליזם, לקחו את הפרטים שלי ושחררו אותי. היה לי חשוב שלא יתייחסו אליי כפושעת. מה שקורה איתי היום מאוד שונה. אני מתחילה לפרוח, גם בהקשר של גלריות. עד השנה שעברה לתלות ברחוב היה כל העניין, אבל לא מזמן חזרתי מלונדון, הצגתי שם כמה עבודות שלי, וההבדלים עצומים. זה מתקשר לעובדה שכאן לוקחים אמנות כמובן מאליו.
"כאן אני צריכה לשלם 38 שקל כדי להיכנס למוזיאון תל אביב בתור סטודנטית, ובלונדון אתה לא משלם כלום. אתה נדפק פה כל הדרך, הולך לצבא, משלם מסים גבוהים, אין הקלות לסטודנטים ואין הערכה לאמנים. רוצה להציג? אין בעיה. אם אתה טוב - ניתן לך במה, אבל לא תקציב, תקרע את התחת. משם גם הגיע הרעיון לפתוח גלריית פופ-אפ ולתת סיכוי לאמני רחוב שלא נחשבים קלאסיים".
מינץ כיום בשנתה השלישית ללימודים במנשר ומתפרנסת מכתיבת תוכן. מכירת יצירות נחשבת בונוס. היא עדיין תולה את עבודותיה בשעות מוזרות כדי לא להיתפס וסופגת תגובות לא נעימות מצד התושבים. לעתים היא אף מגלה יום אחרי שיצירותיה הורדו. אבל מינץ לא מתלוננת.
"אני שואפת להיות שבעה יותר בזכות האמנות שלי,אבל מעדיפה שזה יקרה בתהליך טבעי. לא מרשה לעצמי לדחוף את העניין בצורה כלכלית מגעילה, כי אז גם האנרגיה תבוא משם ואסור שזה יקרה. אני גם לא חושבת שזה טוב לעבוד בשיתוף פעולה מלא עם העירייה או עם מוסד אחר. אמנות טובה מצריכה יד חופשית". אנשים לא מבינים מה את רוצה להגיד.
"שלא יבינו, אני לא באה להתגמש. כשאומרים לי שלא מתחברים, זה קצת צובט בלב אבל זה בסדר. הרבה שואלים למה אני לא כותבת יותר פשוט. התשובה היא שזה לא אני. כולם רגילים שהכל מוגש להם הכי פשוט. אנחנו חיים בדור שהפסיק לנסות, האינטליגנציה הנדרשת להבין דברים כל כך ירודה. אנשים התרגלו שמוכרים להם בזול כל הזמן. אני לא עובדת ככה".
המעבר לגלריות מעיד על סגירת הרומן עם הרחוב?
"לחלוטין לא. הרחוב הוא הדבר היחיד שגרם לי להיות רצינית באמת, להיות עורכת טובה של עצמי ולמנף את האמנות שלי. הרחוב חינך אותי יותר מכל מורה או מפקד שהיו לי ולא הצליחו להכניס אותי לתלם. נכון לעכשיו הרחוב, הגלריה והלימודים הם השילוש הקדוש שלי".
מה את מאחלת לעצמך בעוד עשר שנים?
"שהגלריה החדשה תצליח. את הכסף שלי אני אוציא על אוכל וטיולים לחו"ל כדי להרשות לעצמי לראות כמה שיותר אמנות כל הזמן. אני לוקחת קשה כל סוג של אמנות. אם ציור או ריקוד נוגעים בי, אני בן אדם מסופק. לא צריכה יותר מזה. רק אוכל גורמה לגוף ואמנות טובה לנפש".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם