שכונת השן: איך הפכה רחביה למעוזם של אנשי האקדמיה?
כיצד הפכה שכונת רחביה הירושלמית מפריפריה חברתית למעוזם של מרצי וחוקרי האוניברסיטה? נשיא האוניברסיטה העברית מנחם בן-ששון, שעבר גם הוא עצמו להתגורר בה, מספק הסברים
קול מכוניות ירעם בן
בברק הצילינדרים נוסע ה"הי לייף"
רחביה ורחוב רמב"ן.
רחביה כזאת: עסקיה קטנים
"טניס פלאץ" "קפה וינה" או "קורסו"
וממול לקפה – הפגנות רבנים
ובפנים – ישיבות אפיקורסים
מגזוסטרה אל גזוסטרה נדברים ארכיטקטים
ודוקטור מול דוקטור גר.
בקטע הזה, שכתב נתן אלתרמן בעיתון "הארץ" ב-20 באוקטובר 1936, פותח אמנון רמון את ספרו "דוקטור מול דוקטור גר" שראה אור בשנת 1998. בספר מגולל רמון את סיפורה של שכונת רחביה בעשורים הראשונים לכינונה – את ההיסטוריה שלה ואת ההווי שהתפתח בה. קורותיה של השכונה הירושלמית, שהוקמה בשנות העשרים על קרקע שנקנתה מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית, תוארו בספרים ובמחקרים רבים, ויעמדו גם בלבה של הרצאה שהעביר ביום שישי האחרון נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' מנחם בן-ששון, שהוא עצמו תושב ותיק בשכונה.
ההרצאה ניתנה במסגרת אירועי "איינשטיין בעזה" שעורכת האוניברסיטה העברית בשיתוף אגודת הסטודנטים ועיריית ירושלים, לציון פתיחת שנת הלימודים האקדמית. באתרים שונים ברחביה התקיימו הרצאות והופעות בתחומים הנלמדים באוניברסיטה העברית, בהם סוציולוגיה, פיזיקה,
"האירועים נועדו לחבר את הקהילה לאוניברסיטה", הסביר בן-ששון בשיחה עם "זמן ירושלים". "אחת לכמה זמן אנחנו מגיעים לבתי הקפה, לברים ולמקומות אחרים כדי לשוחח עם התושבים, להצביע על העבודות שנעשות באוניברסיטה ולדבר על דברים שקשורים בה".
נושא ההרצאה שבחר בן-ששון עשוי לעניין במיוחד את הצעירים שבתושבי האזור, שספק אם נחשפו עד כה להיסטוריה השוקקת של שכונת מגוריהם, ולתפקיד הדומיננטי שהיה לאנשי האוניברסיטה בה לאורך השנים.
"נתחיל מזה שבתחילת דרכה לא הייתה רחביה השכונה הכי מרווחת בירושלים, בשונה משכונת הבוכרים, למשל", מספר בן-ששון. " רחל ינאית בן-צבי, אשתו של נשיא המדינה, אמרה בזמנו שמכיוון שידם אינה משגת לגור בשכונת הבוכרים, הם מחפשים מקום אחר לגור בו ואחת האפשרויות היא רחביה".
הקשר בין אנשי האקדמיה לבין השכונה השלווה בדרך כלל החל כבר בתחילת דרכה של רחביה. "מלכתחילה רחביה הייתה נוחה לאנשי האוניברסיטה העברית משום שקשרי התחבורה בינה ובין הר הצופים היו טובים", מתאר בן-שושן. "אך הקשר התהדק לקראת סוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, וליתר דיוק באפריל 1948, כשהאוניברסיטה עברה לקולג' טרה סנטה, בעקבות ההתקפה על שיירת הע"ח להר הצופים שבה נפגעו גם אנשי הדסה וגם אנשי האוניברסיטה. אחרי המתקפה הר הצופים נחשב למנותק, האוניברסיטה חיפשה מושב חלופי, ומצאה אותו בטרה סנטה".
הקולג' שכן בפינת הרחובות קרן היסוד ובן מימון. עמוס עוז פתח את הרומן שלו "מיכאל שלי" על מדרגות טרה סנטה שבה נמצאים משרדי האוניברסיטה והספרייה, ובן-שושן מציין כי הבחירה של עמוס עוז מבטאת את הלך הרוח בתקופה ההיא. "הייתה התכנסות של אנשים במוקד הקמפוסי הגדול בטרה סנטה. האוניברסיטה גם שכרה כמה בתים ציבוריים נוספים באזור כיכר ספרא לשכן בהן את המחלקות הניסוייות".
"אנשי האוניברסיטה מצאו להם מקומות מגורים בסביבת טרה סנטה; היו בעלי דירות ברחביה שהשכירו חדרים בתוך ביתם כמקור מחיה נוסף, ואלה נתפסו על ידי אנשי האוניברסיטה. רות ארנון, נשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, גרה באחד המקומות האלה, וכמוה גם רבים אחרים. בזמנו אנשים לא חזרו כל שבת הביתה, כי זה היה עסק מורכב, רבים נשארו בשכונה בשבתות והתפתח בה הווי סטודנטיאלי. עם השנים התחזקה הנוכחות של האוניברסיטה כגוף פועל במקום, ובעקבות זאת ביקשו מרצים וסטודנטים לעבור לגור באזור".
ההווי, מוסיף בן-ששון, היה פתוח מאוד. "מצד אחד יכולת למצוא סביב בתי הכנסת אנשים שעניין אותם ללכת לתפילה ולשמוע שיעורים בנושאי יהדות או הרצאות בעניינים ציבוריים, ומצד שני היו בתי הקפה שפתוחים בשבת וריקודים. זו הייתה דמות השכונה אז - שכונה תוססת ורעננה. ומכיוון שהמגורים היו ממש בפאתי האוניברסיטה, המעבר בין שניהם היה פשוט ומיידי".
המציאות ברחביה בשנים ההן, מבקש בן-ששון להדגיש, לא הייתה של ארמונות פאר או של אנשים מנותקים - ביקורת שהופנתה בשנים האחרונות לא פעם לעבר חברי מגדל השן - האווירה לא הייתה של אליטה או של יוהרה. "אלה היו חוקרים ומרצים שראו שליחות בעבודתם, אחרי שחלקם נמלטו מאירופה בשנות השלושים. הם בנו לעצמם פה את ביתם עם תשוקה אחת בלבד - לחקור וללמד. באותן שנים האווירה הייתה אווירה של שירות. הם היו מעורבים בציבור, מעורבים בצבא ומעורבים בהגנה, ולקחו על עצמם עבודות קהילתיות.
"היו ביניהם גם פרופסורים חוקרים בעלי שם בין-לאומי שביקשו לתרום דרך העבודה באוניברסיטה ובמקביל לשרת את המדינה. גרו פה בבתים חד-קומתיים, וזה לא היה מפתיע לראות אז פרופסורים עובדים בגינה שלהם ומגדלים שם משהו, או משכירים חדרים לסטודנטים. זו הייתה ממש קהילה משרתת ומעורבת; אקדמיה שבונה עיר מצד אחד ומדינה מן הצד השני, והכול בתחושה עמוקה של שליחות באמצעות עבודה אקדמית מהטובות בעולם שהיו אז".
רחביה, מתאר בן-ששון, הייתה "מקום שוחר חוכמה, שבו הקריטריון למדידת האדם הוא ההישגים והתעוזה האינטלקטואליים שלו. תושבי השכונה היו אנשים שלא גבה לבם, שהקפידו לשרת גם את המדע וגם את הקהילה וחיו בתוך עמם".
קורותיה של רחביה, שקיבלה כאמור חיזוק אקדמי לא מבוטל החל משנת 1948, מתחילות כבר קרוב לשלושה עשורים קודם לכן, בראשית שנות העשרים. בשנים אלה הופקד תכנון השכונה בידי האדריכל ריכרד קאופמן והוא בחר עבורה את הקונספט החדשני של שכונת גנים. בספרו, שיצא בהוצאת יד יצחק בן-צבי, מספר רמון כי עד סוף שנת 1925 נבנו ברחביה 17 בתים. 85 הנפשות שהתגוררו בהם השתמשו בחשמל מגנרטור שהוצב במנזר רטיסבון.
על פי רמון, בין הבתים הראשונים שנבנו בשכונה, ששמה שונה מאותם ימים מג'נג'ריה לרחביה, היו ביתו של האדריכל אליעזר ילין ברחוב רמב"ן 14, ביתו של השופט גד פרומקין ברחוב אבן עזרא 22, שבו ניצב הטלפון היחיד בשכונה, ביתו של ארתור רופין ברחוב רמב"ן 30 וצריף שנבנה עבור יצחק בן-צבי, לעתיד נשיא המדינה הצעירה, ועבור רעייתו רחל ינאית בן-צבי.
"מי שזוהו יותר מכול עם רחביה", כותב רמון ומחזק בכך את דברי בן-ששון, "היו מורי האוניברסיטה העברית. ב-1936 התגוררו בשכונה רק 12 מרצים שלימדו באוניברסיטה ועוד עשרה כימאים, פיזיקאים וחוקרים אחרים שעדיין לא זכו למשרה בה, אך במשך הזמן, ככל שהאוניברסיטה הלכה וגדלה, גדל גם מספר המורים שהתגוררו בשכונה".
לדברי בן-ששון, "כל אבות האוניברסיטה התגוררו ברחביה". הוא נזכר כי "אחד הבתים היפים, שהיום משמש ישיבה, נקרא בית חבצלת, והתגורר בו השופט פרומקין". נכדו של פרומקין, ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, שלמד בגימנסיה רחביה, משמש היום סגן נשיא האוניברסיטה לענייני חוץ.
בן-ששון מוסיף: "בקומה העליונה ברחוב בן מימון 6 (המבנה שנודע כ"וילה לאה" – ג"נ) הייתה דירה סטודנטיאלית רעועה, שגרו בה פרופ' מרים רוזן איילון ופרופ' דוד איילון, מחבר מילון איילון. אשתי זוכרת עד היום שהם התחתנו במרפסת שלהם. זו הייתה חווית חייה כילדה. במרפסת בקומה שמתחת התחתן עזר וייצמן עם ראומה שוורץ בביתו של משה דיין, שהיה אז מפקד מחוז ירושלים. בהמשך רכש שם דירה אליעזר קפלן, שאמנם לא היה מרצה באוניברסיטה, אך הבת שלו הייתה פרופסור אצלנו במחלקה לפסיכיאטריה בהדסה עין כרם".
לפרופסורים, מוסיף בן-ששון, היה גם בית כנסת משלהם, שממשיך לפעול עד היום ברחוב הנרקיס 20 סמוך ל"גן רחביה". "זה היה בית כנסת שהתמקד בשיתוף הקהל בלימודים ובשיעורים. עקיבא ארנסט סימון, מהמורים הראשונים באוניברסיטה העברית, היה בין נותני השיעורים במקום. אנחנו מדברים על אנשים תאבי דעת ואוהבי הוראה. אני זוכר שהסמינר המחלקתי שלנו היה בביתו של ההיסטוריון שמואל אטינגר ברחוב סעדיה גאון, מעל עמק המצלבה, ואחת לשבועיים היינו עורכים סמינר ברחוב אלקלעי אצל יהושע פראוור, שחקר את הצלבנים בארץ ישראל. דוד פלוסר, שעסק בחקר הנצרות, גר מולו".
בדומה לתיאוריו של בן-ששון, גם רמון כותב בספרו כי הצצה לפנקס הכתובות של רחביה משנת 1936 "דומה לשיטוט בספר ההיסטוריה של היישוב היהודי בירושלים ובארץ ישראל בתקופת המנדט". רבים מאותם תושבים ידועים היו אכן קשורים לאוניברסיטה העברית: ד"ר ארתור רופין שימש מרצה באוניברסיטה; שלמה גינצבורג, בנו של אחד העם, היה מזכיר האוניברסיטה; ורנר סנטור היה מראשי האוניברסיטה; ורבים אחרים.
בין התושבים שגרו אז בשכונה היו משה שרת וחוקר הקבלה גרשום שלום, שבן-ששון נזכר כי "להיות אצלו בבית זו הייתה חוויה, משום שבבית שלו הייתה ספרייה שלמה משל עצמו. בכלל, זה מאפיין בתי פרופסורים, שהקירות כולם מכוסים ספרים, ונוסף להם יש גם ארונית קטנה וארגזים עם עוד ועוד ספרים".
מי שמבקש ללמוד עוד על הנושא, בן-ששון ממליץ לו לעיין בספרו של יהושע בן אריה, שהיה רקטור האוניברסיטה העברית, "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט", שראה אור בהוצאת יד בן-צבי ב-2011. בספר מתאר בן אריה את סיפורם של בתים רבים בירושלים על פני שלושה דורות.
בן-שושן גם ממליץ על ספרו של רמון "דוקטור מול דוקטור גר", שהוזכר כאן. חלק מהבתים בתקופה ההיא נהרסו בינתיים, ונבנו במקומם בתים אחרים. בן-ששון מציין כי שני הספרים מצליחים לצייר תמונה של רחביה של בימים ההם, שהיו ואינם עוד.
ומה משך את נשיא האוניברסיטה לשכונה השלווה? "אני באתי הנה בעקבות אהבה אחרת", הוא מעיד על עצמו. "אשתי כמעט נולדה כאן, שנינו ירושלמים כל השנים, אני נולדתי בקריית משה. בעבר גרנו בשכונת רמות, אבל החלטנו לשפץ את הדירה של הורי אשתי משום שנראה לנו שיהיה טוב ונאה שתהיה פה מסורת של דורות שגרים באותו הבית. רק השבוע ישבתי עם פרופסור באוניברסיטה שסיפר לי שהוא דור רביעי באותו המקום; הוא צאצא לסבים ולסבתות בוני הארץ, והוא מקווה שגם הבן שלו יאהב את המקום וירצה לחזור ולגור בו בבוא העת. בכלל, ברחביה יש היום רצף נדיר של דורות בכמה מהבתים וגם זה חלק מהעניין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם