"להשתלב, זה הסוד": סלמה מכפר קאסם כובשת את "מאסטר שף"
אחרי שביטלה אירוסין רק כי התחשק לה ללמוד ויצאה מהבית לגור לבדה - שום רושפלד לא ישבור אותה. לרגל כניסתה לנבחרת "מאסטר שף", סלמה פיוני מסבירה למה מאבטחים תמיד חושדים בה ואיך צולחים אודישן ברמדאן
אבל לא רק אוכל ביתי. פיוני מתעקשת לקדם תהדייא - רגיעה - דרך הצלחת. "המסעדה שאני חולמת עליה תגיש אוכל לא רק לערבים. אני מניחה שיש ריחוק בין האוכלוסיות, אבל אני רוצה מקום שיתאים גם ליהודים. היום, גם לפתוח מסעדה לקהל הרחב בתל אביב או בהרצליה זה לא פשוט. יש הרבה מסעדות מתחרות ולא כולם אוהבים אוכל ערבי, כמו שלא כולם אוהבים אוכל איטלקי. צריך שם טוב", היא מסבירה.
תמיד תוכלי להתייעץ עם פותנה ג'אבר איך מתרגמים ריאליטי למספר סועדים.
"כן, זה נכון. בשביל זה אני אומרת, הכניסה שלי לתוכנית יכולה להיות יתרון, כי אנשים יכירו אותי ויראו איך אני מבשלת, ואולי רק בגלל השם יבואו וינסו. אני יכולה להבטיח שכל מי שייכנס אליי למסעדה יחזור שוב".
לאייל שני יש סיכוי להכין אוכל ערבי אותנטי?
"אל תסבך אותי. למרות שדווקא הבאת דוגמה טובה. בתוכנית הבנתי שאייל שני, עם הראייה שלו על אוכל, יכול להכין אוכל ערבי".
אז צריך להיות קודם כל משורר.
"גם משורר, אבל לא רק".
אייל שני יכול לנוח. אף אחד לא הולך לפתות לו את העגבנייה, בטח לא לתרגם את הפואטיקה הקולינרית לערבית. בכל זאת, פיוני (27) נמצאת רק בשלב הראשון של המירוץ לסינר. "מאסטר שף" (ראשון ושלישי, 21:00, קשת), בסיוע פיוני, בישלה הפעם תבשיל קדירה מגזרי. בעתיד אולי תביא את המטבח הערבי לעסקית הצהריים שלכם, אבל בינתיים פיוני הספיקה להחדיר לסלון הישראלי פריט אחר, נדיר לא פחות: חיג'אב. ערבייה מוסלמית בכיסוי ראש, פריים טיים, ערוץ 2. לא ערבייה נוצרית, לא מוסלמית בג'ינס וצעיף של הפועל. הפעם, תודו שהופתעתם, הדבר האמיתי.
פיוני - נשואה לג'ודה, "מסורתית" ותושבת כפר קאסם - לא באמת תכננה להגיע לפריים טיים.
מצד הבעל, ג'ודה, קיבלה קרדיט מלא. "אני פה הגיבוי", הוא אומר. "כל מה שהיא עושה - אני נותן לה תמיכה מאה אחוז. היא שווה את זה. מגיע לה".
סלמה: "אני לא עושה משהו בלי שהוא יסכים. אני חייבת את התמיכה שלו. למשפחה המורחבת בהתחלה לא סיפרתי. אחרי זה אמרתי שנרשמתי ואולי אתקבל".
הם ראו את התוכנית, הכירו אותה?
"בטח, כולם כאן רואים את התוכנית. אני לא ראיתי את העונה הראשונה, אבל אחיות שלי סיפרו לי עליה".
הטלוויזיה הגדולה בסלון של פיוני, לפחות בביקור שלנו, מרצדת על ערוץ 2. " לא שמתי במיוחד על ערוץ 2 כי אתם באים", היא צוחקת, ובכל זאת מסבירה: "אנחנו רואים תוכניות מחו"ל אבל עדיין, תמיד חוזרים לטלוויזיה הישראלית שמראה לנו את העם פה, את האנשים כאן".
ואיך הגיבו בכפר קאסם? ובכן, בעיקר בצפירות. "אנשים מצפצפים וצועקים 'המאסטר שפית שלנו', באירועים משפחתיים באים אליי, לוחצים לי יד, גאים בי. לא ציפיתי לתמיכה כזו מהמשפחה שלי. אמא, אחים, אחיינים, אנשים מהכפר. כולם רק מפרגנים. לא שמעתי אפילו תגובה אחת לא טובה".
זה הפתיע אותך?
"כן, זה הפתיע. זה לא נהוג. לא היו בתוכניות ריאליטי ערביות שהגיעו בכיסוי ראש. ציפיתי שכמה אנשים יגידו שזה לא מתאים, אבל זה לא קרה. לדעתי הצורה שבה הצגתי את עצמי עזרה. שמרתי על הצניעות שלי. לא הלכתי לטלוויזיה ושיניתי את כל מה שאני חושבת. להיפך, הראיתי בדיוק מי אני ומאיזו תרבות אני באה. הצגתי את סלמה. את מה שהיא בחיי היומיום. תראה, זה גם לא ממש ריאליטי. אלה אנשים שבאים ועוסקים באוכל, זה הדבר שהכי מקרב אנשים. עושה חם בלב ובבטן. בגלל זה קיבלו את זה. אם הייתי הולכת ל'האח הגדול' אולי הייתי מקבלת תגובות לא טובות. במקום זה, נשים באות אליי בקניון, מחבקות אותי ואומרות 'אנחנו אוהבות אותך'. גם בעבודה, אנשים שאני עובדת איתם, גם כאלה שבקושי הייתי מדברת איתם, באים אליי. אנשים מזהים אותי בבית החולים ואומרים שיצביעו לי. חבל שאין הצבעות בתוכנית".
אל תתנו לאופטימיות לטשטש את חוש הטעם. לא רק מתוק וקציפתי, החיים של סלמה פיוני ידעו גם טעם מר וחמצמץ. היא נולדה בג'לג'וליה. שני בנים, חמש בנות. בת אחת לפני בת הזקונים. בית מסורתי, לא דתי אדוק. למרות זאת - עניין של בחירה - מגיל צעיר היא הולכת בכיסוי ראש. את אלבום החתונה - שם חגגה עם החברות בשיער גלוי - פיוני חושפת רק בפני אשת ההפקה, לא בפנינו, הגברים. לא צנוע, לא נהוג, היא מתנצלת.
כשהייתה בת 17 ("עסוקה בחברים ולא במשפחה"), אביה נפטר. "הוא סבל מכאבים בכתף שמאל ומשום מה לא שלחו אותו לבדיקות הנכונות", היא נזכרת, "עד שיום אחד הוא קיבל התקף לב. הוא היה מאושפז חודש בטיפול נמרץ עד שנפטר. לא הספקתי לחיות עם אבא שלי, לא הספקתי להרגיש מה זה אבא באמת. רציתי שהוא יראה אותי גדלה, מתקדמת, הולכת לאקדמיה".
בגיל 18, בטעות שגם סיבכה אותה, התארסה לבחור מקומי. "קרוב משפחה רחוק. הוא היה אצלנו בבית עוד לפני שהתארסנו והוא למד איתי באותו בית ספר. הייתי בת 18, רק סיימתי לימודים וכבר התלהבתי מהעניין הזה של להיות מאורסת. לא חשבתי על זה מספיק טוב, וזה מוקדם לבחורה שעוד לא למדה וההחלטות הגדולות בחיים עוד לפניה, אז למה שאקח החלטה כזו שתמנע ממני להתקדם?".
חברות שלך התחתנו בגיל הזה?
"יש חברות שהתחתנו מיד אחרי הלימודים בגיל 18, יש מי שהתארסו עוד בבית ספר. הבעיה היא שאם הבחורה מתחתנת ויש לה ילדים, קשה מאוד ללמוד תוך כדי. לכן הרבה בנות מתפשרות והולכות ללמוד הוראה או משהו שלא דורש המון זמן. החלטתי לשים את הנישואין בצד ולבטל את האירוסין".
שלושה חודשים אחרי שהתארסה, פיוני הודיעה למשפחה שהתחרטה. ביטול אירוסין בחברה ערבית, היא מספרת, לא מסתיים בפיצויים לדי-ג'יי ולקייטרינג. זה פשוט לא קורה. ימות העולם - לא יקרה. "לא מקובל שבחורה תתארס ומחר תגיד 'אני לא רוצה'", היא אומרת. "אם היא מבטלת חתונה צריכה להיות סיבה טובה. הוא בגד בי, מתנהג אליי לא טוב, משהו כזה. לי לא הייתה סיבה כזו, הוא היה בסדר גמור. עבר הרבה זמן עד שהצלחתי להפר את האירוסין לגמרי. מכיוון שלא הייתה בהתחלה תמיכה של המשפחה, לא יכולתי לעשות את זה. הם אמרו שזה לא מקובל ובכל פעם שלחו מישהו אחר שינסה לעשות סולחה. עברו חמישה חודשים עד שהצלחתי להסביר לכולם שזה מה שאני רוצה, לא משנה את מי תביאו לי עכשיו - את השייח הכי גדול - אני מפירה את האירוסין. זה מה שאני רוצה".
לא פחדת?
"ברור שפחדתי. היה קשה לעמוד מול כל המשפחה ולהגיד שאני לא הולכת להתפשר. היה להם מאוד קשה לקבל את זה. גם אחרי שהפרתי את האירוסין הם כעסו עליי ואמרו שזה לא מכובד. המשפחה שלו היו פחות מעורבים בתמונה, זה יותר המשפחה שלי. בגלל שזה בא ממני, אז המשפחה שלי צריכה לעבוד על זה כדי למנוע את הביטול. הבנתי שאין לי תמיכה מאף אחד ואם אני לא מתעקשת ואוזרת אומץ, כל מה שבניתי לעתיד שלי ילך לאיבוד. בסוף הם הבינו שאין מה לעשות. לא שהם עשו את זה מתוך הסכמה, אלא בגלל שזהו, הם ראו שלא עוזר להם. הייתי תקופה בבית והתלבטתי מה אני רוצה ללמוד".
פיוני פנתה ללימודי סיעוד בבית החולים וולפסון. ואם חשבתם שביטול האירוסין הספיק לה - פיוני הודיעה חד-צדדית שתעזוב את בית ההורים למעונות הסטודנטים. רווקה, מגורים מחוץ לבית ועוד בסביבה יהודית חילונית - לא מקובל זה אנדרסטייטמנט. "האחים שלי שלמדו לא גרו בחוץ. כולם גרו בבית עד שהתחתנו.
"תראה, היו כבר בנות שיצאו ללימודים והלכו לגור במעונות אבל מכיוון שרק יצאתי מכל האירוע הזה, לא ציפיתי שהם יסכימו שאצא מהבית. בכל מקרה, הם כנראה למדו לקח. יצאתי ללימודים ומאז הייתה לי מטרה אחת: לא לאכזב אותם. ובאמת בכל שנה זכיתי בהצטיינות בלימודים, וסיימתי את התואר בהצטיינות. נתתי להם את ההרגשה שעשיתי את ההחלטה הנכונה".
והמעבר לסביבה יהודית עלה יפה?
"בגלל החוויה שעברתי לפני הלימודים יצאתי מאוד חזקה לעולם. כבר עברתי את החלק הקשה, זה מה שהיה לי בראש. אמרתי לעצמי 'זהו, סלמה, מה עוד יכול להיות שם בעולם שיפחיד אותך, אנשים? אנשים לא מפחידים'. וזהו, יצאתי בגישה הזו ופגשתי אנשים מקסימים. לא היו שם אנשים שניסו להכשיל אותי. רוב החברים בלימודים דווקא היו יהודים. כל הלמידה למבחנים לא הייתה אפילו עם ערבים.
"יכול להיות שאלוהים באמת אוהב אותי, והוא כל הזמן שולח לי אנשים הגיוניים שיכולים להכיל את זה. גם בחברה שלי אני מרגישה שיש שינוי. הם כנראה הגיעו למסקנה שאי אפשר להשאיר את הבנות בבית ואת הבנים לשלוח לעבוד עם אבא. הם התחילו ללכת לאקדמיה וזו הדרך להשתלב בחברה הישראלית".
או אקדמיה או אוכל.
"או שניהם".
הבית של סלמה וג'ודה פיוני מתכתב עם פרסומות למוצרי ניקוי רצפה. רצפת שיש מצוחצחת, חראם על כל צעד. בסלון ספות עור שחורות, מתנדנדות, וגרם מדרגות מסתלסל. ריהוט עץ מאופק לצד נברשות, אבל לא מהמוגזמות, אלה שמשתלשלות בחוצפה מהתקרה ובטעם. המטבח, איך לא, מזמין ורחב. פיוני חייכנית, מתנצלת שלא התקינה מטעמים, מזמינה לארוחה בפעם הבאה. לא תמצאו פה קלישאות על אירוח חם ומסורתי. אבל היה מפנק, פלוס שאלה לפי הספר, "מה נרצה, קפה רגיל או קפה ערבי?"
מסביבנו , גאה ומחויך, מסתובב ג'ודה. היא קוראת לו ג'וד. "היה באלעד, איפה שעבדתי כרוקח, איזה רב גדול שהיה בא אליי כל הזמן ואומר לי 'יהודי יקר'", הוא צוחק. הם הכירו באוניברסיטת תל אביב. פיוני שקדה על תואר שני בבריאות הציבור. "היינו חברים טובים ללימודים, לא מעבר לזה", היא מדגישה. "הכרתי אותו בתור ידיד ואהבתי מאוד את האישיות ואת קו המחשבה שלו, והרגשתי שנסתדר ביחד. כשהתארסנו לא הייתה לי אהבה גדולה אליו, אבל עם הזמן אני מתאהבת בו יותר. כל יום אני אוהבת אותו יותר מהיום שעבר. הוא כמו תאום כזה".
הזוג פיוני מעולם לא יצאו לדייט. פשוט הכירו, הבינו את הכיוון המשותף והתארסו. "אצל ערבים אין 'לצאת'", מדגישה פיוני. "אין חבר. זה ממש לא מקובל. אבל היינו בלימודים פעמיים בשבוע לפחות, טלפונים כל הזמן. אז לא קוראים לזה דייט, קוראים לזה לפתור מטלות ביחד. אני דווקא אוהבת את השיטה הזו. אני לא אסכים שהבת שלי, כשתהיה כמובן, תצא עם חבר שלה, חופשי ככה. יש גבולות. לדעתי זה בריא, כי מה שאני רואה בחברות אחרות שיוצאים ומבלים שנים ביחד ובסוף נפרדים, זה בעיניי ממש לא מקובל. יש דברים שאסורים לי, אבל אני מבינה למה הם אסורים ואני מאוד שלמה עם זה". לפני שנה וחצי התחתנו ועברו לכפר קאסם, שבו נולד ג'ודה. "אצלנו הבעל הוא זה שבונה את הבית", היא מסבירה. "יש לו בית, אז למה ללכת לגור בשכירות?"
מה עם ילדים?
"יש תכנון לעתיד הקרוב. אתה יודע, בנות חושבות על ילדים עוד לפני שהן מכירות את הבעל. למרות שבמגזר התחילו להביא פחות ילדים מאשר פעם, ואחר כך התחילו לדחות את זה. אחותי הקטנה גם הייתה שנה ומשהו בלי ילדים ואחר כך ילדה. יש אנשים שאפילו דוחים את זה יותר. צריך ליהנות קצת מהתקופה הזו של הנישואין, במיוחד כשאצלנו לא גרים עם בן זוג לפני החתונה וצריך קצת זמן כדי להתרגל. צריך לראות קודם שהזוגיות יציבה ואחר כך לחשוב על ילדים".
הוא עובד בבית החולים מאיר בכפר סבא, במעבדה האונקולוגית, והיא סוגרת שלוש שנים בבית החולים תל השומר. במשך תקופה ארוכה עבדה כאחות בטיפול נמרץ ילדים. כשסיימה תואר שני עברה לתיאום מחקרים ומעבדת זיכרון. עכשיו שוקדים שם על מחקר מקיף וממושך, שיתוף פעולה עם מעבדה אמריקאית, שנועד למפות את הגורמים למחלת האלצהיימר. כך או כך, אחרי שני תארים שסיימה בהצטיינות, פיוני זכתה לתואר מצטיינת גם בבית אמה.
"כבר בשנה השנייה ישבנו ודיברנו על זה. היא אמרה לי שהיא מצטערת שזה יצא ככה ושהיא גאה בי. עכשיו תשאל את אמא שלי, מבחינתה אני המלכה. היא מעריכה מאוד את השלב שהגעתי אליו. זה משמח אותי מאוד שהמשפחה תומכת. אף פעם לא כעסתי עליהם בגלל מה שקרה. להפך, הבנתי אותם. זה מה שמקובל בחברה ואני לא יכולה לדרוש משפחה שמנותקת מכל הדעות והמנהגים בחברה".
הנימה אופטימית, אבל הפיל, גם אם הוצא לחצר, עדיין חי ונוכח. עד עכשיו החליקה מעל הקונפליקט בקלות, אבל גם פיוני מבינה שאינה יכולה לברוח מהמציאות. לעדן ולרכך אותה דווקא כן. על המשוכה הראשונה - לימודים ומגורים עם יהודים - דילגה בקלות. מבחן הפריים טיים מסובך קצת יותר. כבר בתוכנית הראשונה, צום הרמדאן אילץ את פיוני לבשל לשופטים "על עיוור". "לא אכלתי. בישלתי בצום. אמרתי להם שאני בצום אבל זו הייתה בחירה שלי לא לוותר על יום צום אחד".
איך אפשר להכין משהו בלי לטעום?
ג'ודה: "שכנענו אותה שמותר לה לטעום".
סלמה: "אבל לא בלעתי. קצת על הקצה של הלשון רק כדי לבדוק את המליחות של האוכל וזהו".
ועדיין, פיוני מתעקשת שמדובר בצעד טבעי, מתבקש. "מה החלופה?" היא שואלת. "מה הערבים יכולים לעשות? אפשר לא להשתתף בתוכניות, להישאר במגזר ולעשות את התוכניות שלנו, או להחליט כן להשתתף. אנחנו חיים כאן. אי אפשר להתעלם מהעובדה הזו. או שמקבלים את המצב ומנסים להשתלב ולשפר את התנאים שאנחנו חיים בהם, או שאנחנו נקברים בתוך הבועה שלנו".
ובאמת יש יותר ערבים בפריים טיים, גם בריאליטי, גם בדרמה.
"נכון, כי כל החברה הערבית הולכת לכיוון הזה. אנחנו צריכים להיפתח ולהשתלב, זה הסוד. אם נמשיך לשבת ולהגיד 'טוב, אנחנו מיעוט, בואו נבכה', זה לא יעזור. כולם מבינים את זה היום. חוץ מזה, בשנים האחרונות המון אנשים הולכים לאקדמיה, פוגשים יהודים, לומדים איתם, חיים איתם במעונות. פעם לא הרבה יצאו ללמוד, היה חשש כזה, מהאחר. היום כולם באוניברסיטה. אין גם חשש ללכת לתוכניות ריאליטי. אני לא אומרת שמתנפלים על הטלוויזיה, אבל מעיזים".
ג'ודה: "אי אפשר לעצום עיניים ולהגיד 'אנחנו לא ישראלים'. אנחנו ישראלים! מעבר לזה, יש אנשים שחיו תחת שלטון צבאי וכל העניינים האלה, אבל חבר'ה בגיל שלנו, שנולדו ישראלים, הכירו את עצמם ככה. אני לא חושב שמישהו חושב 'אני אלך עכשיו למאסטר שף כדי להיות יותר ישראלי'. אלה החיים שלך, אין לך אופציות אחרות. חוץ מזה, ברור שאם זו הייתה תוכנית שהאישה יוצאת בה חשופה היו מדברים על זה, אבל כשהיא יוצאת מכובדת זה משהו אחר. סלמה הציגה את עצמה כל כך יפה, אז כולם מפרגנים".
בחזית הטוקבקיסטים - שבה הכלל היחיד הוא להתחיל לקלל הכי מהר שאפשר, ולאט-לאט להגביר את הקצב - נרשמה קבלת פנים צוננת, אבל רגועה. "היו תגובות בסגנון 'לקחו אותה רק כי היא ערבייה'".
ג'ודה: "מעט מאוד".
סלמה: "כן, זה רק מיעוט. אחד או שניים. ותמיד היה מישהו שיענה להם! זה מה שמנחם אותי. גם כשנרשמתי אמרתי לעצמי 'סלמה, את נרשמת לזה ואם זה יצליח את מתכוננת גם לטוב וגם לרע. לא כל האנשים יאהבו אותך ואת תקבלי ביקורת ותגובות לא טובות'. הכנתי את עצמי נפשית. זה טבעי. צריך פשוט לקבל ולהבין שזה לא אישי וזה יכול לקרות.
"תראה, שאלו אותי בתוכנית אם אני באה לייצג. רק שמעתי את המילה הזו ומיד אמרתי 'לא, אני לא באה לייצג. אני מייצגת את עצמי, נקודה'. היום יש בנות ובנים שיכולים להיות במצב שלי ואפילו במצב טוב יותר. הם משתלבים בכל מקום, זה לא כמו שהיה פעם. בגלל שהופעתי בטלוויזיה יש יותר תשומת לב אליי, אבל יש המון כמוני. בנים ובנות. כולנו באותו סטטוס, רק שהם לא הלכו למאסטר שף. זה הכל".
עם שתי נשים דתיות, האחת מאלעד והאחרת מתקוע, נפגשה לראשונה באולפן "מאסטר שף". "לקחו דגימות ושמו את כולן בתוכנית אחת", צוחקת פיוני. "הן חמודות. אנחנו צוחקות, מתחבקות זו עם זו כשמשהו קורה. יש לנו מספרי טלפון, אנחנו מדברות".
תקפצי לצהריים בתקוע?
"לא יודעת אם אלך לתקוע, אבל בכיף אקבל אותן בכפר קאסם. אני יכולה להבטיח לך שרוב האנשים לא מעוניינים במלחמות וסכסוכים. הם רוצים חיים שקטים, ותאמין לי שבלי פוליטיקאים אנחנו יכולים להסתדר טוב מאוד".
ובכל זאת, המציאות מחוץ לאולפן אופטימית קצת פחות. פיוני נסערת מסיפור שנחשף בשבוע שעבר: בני זוג ערבים ישראלים טענו שלא הצליחו להזמין מקום במסעדה ישראלית תחת שם ערבי. "זה מעצבן אותי מאוד", היא אומרת. "אם זה נכון בכלל, זה מעצבן ומקומם. זה מעיד על בורות של אנשים שלא מסוגלים להיות פתוחים ולקבל את האחר. אלה אנשים שמפחדים. זה בא ממקום של חשש וזה חבל מאוד".
נתקלת בזה בעבר?
"לא, אבל בכל פעם שאני נכנסת לקניון עם חברות שלי, שהן בלי כיסוי ראש, ואנחנו מגיעות למאבטח, הוא נותן להן להיכנס ולי הוא בודק את התיק ומבקש תעודת זהות. זה מעצבן בכל פעם מחדש, אבל בסוף אני מוציאה תעודה ומראה לו. אין לי דרך אחרת. אני יודעת שהמאבטחים מקבלים הנחיות בגלל כל מיני אירועים ביטחוניים. מספיק שבנאדם אחד קיצוני יעשה מעשה שטות, וכל האנשים ששייכים לקבוצה שלו יאכלו אותה. אף אחד לא מבדיל. זה מקומם, אבל זו המציאות. אני מקווה שיום אחד אעבור כאחד האדם. אני יכולה להגיד כלפי עצמי שאולי עכשיו לא אתקל בזה בגלל התוכנית".
בלי בדיקות ביטחוניות, אבל גם בלי אלמוניות שקטה - לפרק הטלוויזיוני של סלמה וג'ודה יש בונוסים, לצד מחיר אישי. "לפני שנה וחצי עזבתי את העבודה באלעד", מספר ג'ודה. "יום אחרי הפרק הראשון של 'מאסטר שף' מתקשרת אליי המזכירה ואומרת לי 'אתה צריך לשלם לי משכורת'. אמרתי לה 'למה?' והיא מספרת לי 'מהבוקר אני לא מזמינה תורים, לא מקבלת אנשים, כולם מתקשרים ושואלים 'ראיתם את אשתו של הרוקח?'".
elkanashor@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם