תושבים בדרום: "משחקים איתנו במלחמת התשה"
לתושבי הדרום כבר אין אשליות: הם ראו את סבבי המלחמות האלה מול עזה יותר מדי פעמים. אבל למרות העצבים המרוטים והעיניים העייפות מחוסר שינה, הם מקווים שהפעם זה ייגמר. זה מה שנשאר, התקווה
"הכל תלוי איזה מכות ניתן שם", אומר שלמה כנפו, שחוזר מהמכולת. "אתמול המטוס שלנו נתן הצגה בעזה, אבל זו מלחמת התשה. משחקים איתנו. אם אני אהוד ברק, אני אומר לו'כל הכבוד לך, אבל שים להם את כל הבלטה על הראש'". לדבר לא עולה כסף.
הרחוב ריק, מלבד גבר אחד, ישראל בן שימול, שהגיע ממרוקו ב-1955. גרוש עם ילדים, נכדים ונינים, שחי בשני חדרים תמורת 1,400 שקל לחודש. אני שואל אותו על יבנה, שהפכה לחזית, והוא מחייך: "התרגלנו, אבל אני מרחם על האנשים בעוטף עזה. הראש שלהם בטילים של הטווח הקצר, הראש שלנו בטווח הארוך".
על הברזלים צמוד לבית הכנסת יושב שר שלום מהצרי בן 11 ואחיו הקטן עמנואל. משעמם להם בבית. בלילה שר שלום לא עצם עין בממ"ד בגלל הבומים. אני שואל אם כיף שאין בית ספר, והוא מחייך בביישנות. מותר לך שיהיה כיף, אני אומר, אני לא המורה שלך.
8:32 בבוקר, אזעקות עולות ויורדות. המטחים מגיעים ממחנה הפליטים אל בורייג', ממועזי ומחאן יונס. אני מגיע לאשדוד, שם הווילה של איציק אלפסי חטפה רקטה ששיספה את לבו של הבית מלמעלה למטה כמו באבחת להב.
הסמטה השלווה הפכה ברגע לאפגניסטן. דם קרוש מכתים את מצחו של בעל הבית, שכולו סערה, רגשנות ואולי גם קצת גאווה על תשומת הלב שבאה הבוקר מכיוון לא נכון. הוא מוליך אותנו בין הסלון הלבן שנותר שלם לחדר הממוגן שהוקם מתחת לגג המבוטן, שהציל אותו ואת משפחתו, אבל לא הפריע לטיל לפרק שלושה חדרים אחרים.
ארקדי, שמנהל את מחלקת התשתיות בעירייה, קובע שהבית לא להריסה. סבטלנה, העובדת הסוציאלית, ניגשת לשאול מה המצב ואלפסי עונה: "הכל בשליטה, אבל את מבינה גם בכלבים" כי הכלבה שלנו קוקי בטראומה.
9:20, עדיין באשדוד. אוטובוס קו 11 מהסיטי לשכונה ט"ו בולם לפניי ופותח דלתות. הנוסעים ממהרים בריצה לעבר אחד הבניינים כדי לחפש מחסה. אני אחריהם ומוצא את עצמי עומד מתחת למדרגות. מחכים לנפילה או יירוט. סביבנו אנשים טרוטי עיניים. אין התלהמות, רק זעם עצור. הם מוכנים לחיות כך לזמן קצר, רק שיטפלו באלה שמעבר לגבול.
ב-9:45 אני על כביש המושבים בדרך לקריית מלאכי. בעזריקם אני עוצר ב"מפגש הכיכר" של ענת אלמושנינו. בעלה אלי נשאר עם הילדים בבית במושב, ואחרי התלבטות היא הודיעה לו שלא נכנעים לחמאס. היא הגיעה לעסק כדי שכל מי שחושק בשקשוקה קומפלט, עם הכרוב, המטבוחה, הסלט והטחינה, בבגט טרי, שלא יישאר רעב.
9:55, שכונת חב"ד בקריית מלאכי. לא רחוק משם יש שדרה שנקראת "דרך אריאל שרון", שמובילה אל הבניין האומלל, שעומד ופצע ענקי פעור בקומתו הרביעית המרוסקת אחרי הטיל שקטל שלושה אנשים שהיו בו באותו רגע.
המון אדם משוטט מחוץ לבלוק ומפר בגדול את הוראות כוחות הביטחון. הרבה תקשורת, ישראלית וזרה, אנשי זק"א, אמבולנסים, מנוף גדול, וישראל כץ אחד, שר התחבורה, שמנסה
אבל הנה מגיע הצמד, ח"כ מיכאל בן ארי וברוך מרזל. כץ מנסה לשווא לחמוק מהרדאר של בן ארי, שסוגר מרחק ממנו, ויחד מרזל מזכיר לו שאת עזה צריך להפוך למגרש חניה, ושאת המורסה הזאת צריך לשלוח למורסי בקהיר. הצלמים כועסים שלא נותנים להם לצלם את פינוי ההרוגים, שהוא הדיווידנד היחיד שישראל יכולה לקחת מהבית העצוב הזה בקרב על דעת הקהל העולמית.
כשאני עוזב את הבניין עוברת על פניי כרוח סערה בחורה אחת. עינב חסנו, רווקה בת 29, מדברת בנייד עם חברתה ודוחקת בה לעלות איתה על קו 369, לברוח לעיר מקלט. תל אביב היא עכשיו בשבילן חלום מתוק. בערב הן ייווכחו לדעת שזה לא מדויק.
בתחנת האוטובוס עומדים יצחקי ודבורי. הוא חרדי בן 23, לבוש מדי צה"ל, והיא, אשתו, בחודש תשיעי. בבוקר היא שמעה את הפיצוץ ויצאה רועדת לחדר המדרגות. הוא חזר מיד כששמע את החדשות ברדיו. הם בדרך להורים שלה בנתניה. מה יהיה, אני שואל. מי יודע, הוא עונה, וחיוך רחב על פניו. חיוך ראשון אחרי שעות.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם