ראשי » מקומי » דרום

הם לא מפחדים: המתנדבים בעוטף עזה כאן כדי להישאר

20 המתנדבים שהגיעו מחו"ל לקיבוץ עין השלושה שבעוטף עזה לא חוששים מהטילים. מבחינתם, הם כאן כדי להישאר כי כל יום טומן בחובו חוויה חדשה. ומה מספרים להורים שנותרו בבית? רק חלקים מהאמת

"בחיים לא שמעתי את המושג 'הפצצות'. הוא לא קיים בדרום אפריקה. רק כשהגעתי לכאן הבנתי שהאנשים פה חיים במלחמה של ממש. נפילת הרקטה הראשונה ריגשה אותי. לפחד? מה פתאום. אני הרפתקן והכיף שלי זה לחיות על הקצה. אבא שלי אומר כל הזמן 'אתה לא ממש חי עד שאתה קרוב למוות'. זה מה שאני מרגיש פה - שאני חי כמו שלא חייתי מעולם". למילים האלה אחראי דניאל סטאבס (19) מדרום אפריקה, שהגיע להתנדב בקיבוץ עין השלושה בעוטף עזה עם עוד 19 צעירים, ולא חשב לעזוב את המקום עם תחילת המתיחות באזור.

המתנדבים מגיעים לישראל באמצעות פעילות של התנועה הקיבוצית, רובם מאנגליה, גרמניה, שוודיה, דנמרק, ארצות הברית, קנדה והולנד. התנועה הקיבוצית היא שדואגת לסידורים המנהליים ולחלוקה לקיבוצים. בשנים האחרונות מגיעים מתנדבים רבים גם מקולומביה, מדרום קוריאה, מיפן, מברזיל ומהודו. כיום מגיעים לישראל בכל שנה כ-1,200 מתנדבים והם מחולקים ל-30 קיבוצים. שם הם מתגוררים, עובדים ולוקחים חלק בסיורים להכרת הארץ וההיסטוריה שלה.

עין השלושה סופג באופן קבוע מטחים של פצצות מרגמה ורקטות קסאם, וגם כשישנה הפוגה בהפגזות רעשי הרקע של המלחמה ממשיכים: המסוקים חגים מעל והמטוסים יוצאים ושבים מפעולות. לכאורה מקום מפחיד עבור מתנדבים מחו"ל שמגיעים לכמה חודשי עבודה, אבל למרבה הפלא דווקא הנערים שבאו ממקום "עשיר ובטוח, בלי הריח של אבק השריפה", כפי שאומר אחד מהם, מראים נחישות ולא מוכנים לעזוב, אפילו כשהמצב הביטחוני מתחמם וההורים לוחצים לשוב הביתה.

"למה להדאיג את ההורים? אמרתי להם שאני הולכת לקיבוץ בטוח שלא נמצא על הגבול", מבהירה לי סואנגואן (24) מדרום קוריאה. "אני לא בטוחה שאספר להם איפה הייתי גם כשאחזור הביתה".

סטאבס מספר כי בפעם הראשונה שבה שמע את אזעקת "צבע אדום" נפלו בקיבוץ שבע פצצות. "הייתי ביום חופשי בבית ופתאום שמעתי את כולם צועקים 'הפגזה, הפגזה'. שמתי על עצמי מכנסיים תוך כדי ריצה ודילגתי למרחב המוגן. לא פחדתי, אולי כי לא הבנתי מה קורה. אחר כך, כשכבר הבנתי מה קורה והריצה למרחב המוגן הפכה לשגרה, נקשרתי לקיבוץ עוד יותר. "נקשרתי לאנשים, להבנה של מה עובר עליהם. אני חושב שזכיתי לחוות חוויה שאיש מחבריי לא חולם עליה. נכון שאני חי את זה רק כמה חודשים ולא עשר שנים כמו שאר חברי עין השלושה, אבל אני מרגיש מועשר מאוד. בזכות החוויה הזאת אני מבין איך האנשים פה בקיבוץ ובישראל בכלל חיים עם איומי השכנים הסובבים אותם".

ליאון ברנס (18)( מגרמניה הגיע לישראל כי רצה לחוות חיים שיתופיים בקומונה. ומה יכול להגשים לו את הבקשה הזאת יותר מקיבוץ? כששמע על התוכנית של התנועה הקיבוצית הקולטת מתנדבים מחו"ל לעבודה של כמה חודשים קפץ על ההזדמנות.

הוא הגיע

לכאן לפני חודש וחצי, עבד בשדה ואחר כך הועבר למטבח. כששמע את ההפגזות לראשונה נבהל. זה קרה בחמש וחצי בבוקר, אז העיר אותו חבר שמשך אותו למרחב המוגן. "לא הבנתי מה קורה. בפעם הראשונה ששמענו 'צבע אדום' נפלו על האזור שבע רקטות. זה היה מפחיד וחשבתי לעצמי: 'איפה אני? מפגיזים כל כך קרוב אלינו?' לא ציפיתי לזה. ההרגשה היא של מלחמה ממש". בהמשך הוא התרגל למצב. ההורים התקשרו, דאגו, אבל הוא הרגיע אותם. "אמרתי להם שאין לי כוונה לעזוב את המקום, אז הם רק ביקשו ממני להיזהר".

לדברי ברנס, השהות של המתנדבים בקיבוץ מהווה סוג של מסר לפלסטינים בעזה. "הטרוריסטים רוצים שנפחד כדי שנעזוב את האזור, אבל אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה. אנחנו צריכים לשדר מסר של עצמה וכוח. אנחנו, המתנדבים, צריכים להיות חזקים ולא לברוח כדי שהפלסטינים לא ירגישו שהם מנצחים", אמר ונשמע כמו אחד מחברי הקיבוץ.

מרינה מל (24) היא בת להורים מרוסיה ומפולין שחיים כיום בקופנהגן, בירת דנמרק. היא הגיעה לראשונה לקיבוץ רק לפני שבועיים. "בפעם הראשונה ששמעתי 'צבע אדום' לא ידעתי מה קורה. הרגשתי לא בטוחה, אבל ראיתי איך כל האנשים פה שקטים", היא נזכרת. "מתורגלים פה לרוץ למקלטים בלי פאניקה, אז הם החדירו בי את השקט שלהם". גם היא לא חשבה לרגע לשוב לדנמרק, למרות החשש של ההורים.

"הם אומרים לי כל הזמן שעליי להיזהר. טוב, את זה כולם עושים פה. אז אין לי מה לעזוב. אני אוהבת להיות פה וחושבת שזו חוויה ענקית. בדנמרק לא הייתי חולמת לחוות דבר כזה. לא רק שאני לא עוזבת, אני מתכננת לבוא לפה גם בשנה הבאה. האנשים פה נפלאים: השקט הנפשי שלהם והעוצמה שלהם זה משהו שקשה לשכוח".

ג'סיקה פיטרס (21) משיקגו ביקרה בישראל בשנה שעברה. השנה רצתה לשוב לעבודה בקיבוץ ולהכיר לעומק את החיים בישראל, ולשם כך הוצבה בעין השלושה. גם היא נדבקה בשקט של חברי הקיבוץ, והיא לא נבהלת עוד כשצריך לרדת למקלט או להיכנס לחדר הביטחון עם הישמע האזעקה. "אני עובדת בגן הילדים, וכשאני רואה איך ילדים בני שנתיים ושלוש רצים למרחב המוגן כשהם שומעים את האזעקה אני לא יודעת מה לחשוב", היא מודה. "זה מוזר ונפלא. הם לא בפאניקה. זה כמעט כמו משחק עבורם. הם לא כל כך יודעים מה קורה, אבל הם רצים למקלט כשהם צוחקים ומשתוללים משמחה. שמחת החיים וכוח החיים פה זה דבר לא ייאמן". פיטרס מצהירה על עצמה שהיא אוהבת ישראל ובטוחה שתבקר פה שוב. "אני לא יהודייה ולא רוצה להתגייר, כך שמגורים פה לא באים בחשבון, אבל מה שאני חווה פה יישאר איתי לכל החיים".

אלון גרינברג (19) נולד בישראל להורים שחיים כיום בניו זילנד. הוא היחיד מבין כל המתנדבים מחו"ל שמדבר עברית. "זו לא הפעם הראשונה שלי בארץ וגם לא האחרונה, בטח לא האחרונה בקיבוץ עין השלושה. אולי אעבור לגור פה. זה לא רע מבחינת החיים. יש פה אנשים טובים, יש עדיין שמחת חיים. זה קשה, אבל האנשים פה חזקים וזה מה שאני אוהב".

גרינברג עובד בגננות ומספר שצליל האזעקות מפחיד בכל פעם מחדש. "אי אפשר להגיד שזה נעים, למרות שאתה יודע שאם תגיע למקלט בזמן - אתה מוגן. הדבר המפחיד יותר זה לדעת שמאחורי הגדר הזאת פה בקיבוץ יש מישהו שרוצה להרוג אותך מכיוון שאתה יהודי. זו המטרה שלהם. כל מי שגר בישראל יכול להרגיש את זה".

התחושה הזו העצימה בו את הרצון להישאר בקיבוץ למרות המצב המסוכן, המתח והטלפונים של ההורים שקראו לו לשוב הביתה. "אין לי כוונה לעזוב. יש בזה גם מסר לחמאס: אם אני בורח מכאן, הם השיגו את המטרה שלהם; אבל אם אני נשאר - אנחנו מנצחים. מה לעשות, אני גם יהודי וגם ישראלי ועושה את מה שצריך לעשות".

לדבריו, יש הבדל בתחושות שהוא חווה כיהודי לעומת חבריו המתנדבים שאינם יהודים ברובם. "הם רואים במצב המתוח באזור משהו מרגש. יש אקשן, אבל האקשן הזה לא שייך להם. אני רואה בזה משהו עצוב. קשה לי עם זה בגלל המשמעות הרחבה של ההפגזות פה - שנאת הפלסטינים אלינו, הרצון שלהם לסלק אותנו מהמקום הזה".

יו צ'אן (23) מטייוואן שמע על תוכנית העבודה בקיבוצים בזמן שלקח קורס פרטי בעברית. "כשסיפרו לי על התוכנית מיד החלטתי לבוא לעבוד בישראל. חשבתי בהתחלה שישלחו אותי לתל אביב, אבל הנה אני פה, עובד בקיבוץ כחשמלאי". גם צ'אן אינו חושש מההפגזות הרצופות, ואומר שמבחינתו הדבר רק הופך את השהייה שלו למרגשת יותר. "מיד אחרי הפגז שנפל בקיבוץ יצאתי לצלם את ההרס, אפילו סיפרתי על כך להורים ולחברים שלי. שלחתי לכולם תמונות. לפחד? מה פתאום. אמרתי להורים שיש פה מקלטים ושהם לא צריכים לדאוג".

ברטה סלאבין, מי שאחראית על המתנדבים מחו"ל בקיבוץ עין השלושה, מספרת כי המציאות הביטחונית שנכפית על המקום הפכה את הצעירים האלה להיות מתורגלים, בדיוק כמו חברי הקיבוץ, בכללי ההתנהגות תחת אש - ריצה מהירה למרחב המוגן הסמוך למקום מגוריהם.

"אנחנו מיידעים אותם בכל כמה שעות בהתפתחויות, מוודאים שהם בסדר ומשאירים בידיהם את הבחירה אם להישאר או לעזוב לקיבוץ אחר שנמצא מחוץ לטווח הירי מרצועת עזה", אומרת סלאבין, "אולם לשמחתי, וקצת להפתעתי, הם נחושים להישאר בקיבוץ באש ובמים ולעמוד מול הפצרות טלפוניות של בני משפחותיהם".

סלאבין מספרת עוד כי תמיד הגיעו מתנדבים לקיבוץ, פרט לתקופה קצרה שבה הוחלט להפסיק עם הפעילות הזו. לפני שש שנים היא חודשה ומאז הם שם, כל הזמן, לתקופה של חודשיים עד תשעה חודשים ואפילו שנה. "אנחנו לא יודעים איך היינו מסתדרים בלעדיהם", מודה סלאבין. "אין פה הרבה צעירים. הבנים שלנו או בצבא או באוניברסיטה, באים פעם בשבוע או שבועיים, כך שאנחנו ממש תלויים בעזרה של המתנדבים. ותמיד, אבל תמיד, הם רוצים להישאר איתנו גם בזמן ההפגזות. בכל שש השנים הללו רק פעם אחת מתנדבת פחדה ועזבה את עין השלושה לקיבוץ אחר.

"כולם נשארים פה, כי בסך הכול מרגישים בטוח. הם יודעים שהם בקשר איתנו. הם לא בודדים. לא לבד. יש קיבוצים שהמתנדבים הם לא חלק מהחברים. פה הם חלק מאיתנו, והצעירים שלנו עושים דברים יחד איתם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...