מר נגב: פרידה מאליהו נאוי, ראש עיריית ב"ש המיתולוגי
אליהו נאוי, או "דאוד אל נאטור" בשבילכם, היה הרבה יותר מראש עיריית באר שבע. כשופט מחוזי, כסופר, כקריין ובעיקר כאיש שאהב את החיים, ריתק את הסובבים אותו בחוויות שעיצבו את עולמו המלא עד שנפטר בסוף השבוע. אורי בינדר, שעבד בצמידות אליו, מתגעגע לאגדות שלא ישכח לעולם ולאדם שכולם אהבו לאהוב
>> המזרח התיכון הישן והטוב: ראיון עם אליהו נאווי, לפני שנתיים
>> אוקטובר 2009: ב"ש מצדיעה לאליהו נאווי, החוגג 90
>> ב"ש סופדת לזאב זריזי, ראש העירייה השני של העיר
הסיבה לכך היא הוראה של פיקוד העורף האוסרת על התקהלות בדרום. לכן רק כ-100 איש הגיעו כדי להיווכח עד כמה טקס הפרידה מנאוי לא מייצג את האיש שנרשם בדפי ההיסטוריה של עם ישראל בזכות אישיותו ותרומתו למערכת הביטחון.
עיריית באר שבע ביקשה שלא לפרסם את מועד ההלוויה כדי למנוע את הגעתם של אלפי החברים מהנגב ומשאר חלקי הארץ. בין הנוכחים היה ראש העירייה הנוכחי רוביק דנילוביץ', שספד לנאוי: "אנו נאלצים לקיים טקס קצר בגלל הוראות פיקוד העורף. ביום ה-30 נערוך עצרת ממלכתית לזכרו של אליהו נאוי, שהיה מאושיות הציבור והמשפט והרוח של מדינת ישראל. אליהו, היית כמגדלור של עשייה ונתינה, חוכמה, שפיות ואהבה. אהבה למשפחה, לבני אדם, למדינה ולחיים. בחרת למצות את המיטב מהחיים והטמעת בנו אופטימיות.
"בשנים האחרונות זכיתי לינוק ממשנתך המרתקת. הסתלקת מאיתנו, צעיר בן 92, ותחסר לשבט הנפלא שהקמת".
כשמדברים על אליהו נאוי מתכוונים גם ל"דאוד אל נאטור". זקני השבט נזכרים בשופט בית המשפט המחוזי שהמיר את הגלימה בשליחות הציבורית כראש עיריית באר שבע. הצעירים קוראים בשקיקה את ספרו האחרון על הזימה בחברה הערבית, מחייכים, ולא יכולים להאמין שכתב אותו אדם בן 90.
אליהו נאוי עלה לארץ מעיראק ב-1926 והוא בן 6. הוא למד בבית המדרש ושם החל להתחבר לרקע העשיר בתנ"ך ובכל מקצועות היהדות. ב-1947 נישא לברוריה. את שירותו הצבאי העביר בחיל המודיעין, ולבאר שבע הגיע לראשונה ב-1958 כשופט.
חמש שנים אחר כך נבחר לעמוד בראשות העירייה והמשיך בתפקידו עד 1986. בשנות החמישים שידר בתחנות הרדיו השונות והשתמש בכינוי "דאוד אל נאטור". שידורים אלה הפכו אותו למותג מזרח תיכוני, ונאוי עשה בהם שימוש כדי להעביר מסרים לאוכלוסייה הערבית במזרח התיכון.
את אליהו נאוי הכרתי לראשונה בשנת 1973, אחרי שמינה אותי למנהל מחלקת ההסברה של
הסיפורים שסיפר ריתקו את מאזיניו והפכו בחלקם לספרים מבוקשים. לאחר מלחמת יום הכיפורים החלטתי לעבור לתחום החינוך ועזבתי את אליהו. את האגדות לא אשכח לעולם, ובעיקר את זו שהפיץ במטרה למנוע מהבדואים בנגב להצטרף לתנועה הקומוניסטית הישראלית.
כך סיפר נאוי עצמו במהלך ביקור במאהלי הבדואים: "בכנסייה אחת מצאו המאמינים לכלוך על הפסלים בכל בוקר. הם עשו מארבים ולא הצליחו ללכוד את משחית הפסלים החשובים שלהם. הנוצרים פנו לדרוויש, שאמר להם להניח בלילה בכניסה כד יין ונתח בשר חזיר. הם שמעו בקולו, ובבוקר, כאשר הגיעו הנוצרים לכנסייה מצאו עורב שיכור מיין. הם אחזו בו בכוח ושאלו, 'מי אתה? אתה לא יהודי, כי אכלת בשר חזיר, אתה לא מוסלמי, כי שתית יין, אתה לא נוצרי, כי חיבלת בפסלים של הכנסייה. מי אתה?'. 'אני קומוניסט', השיב העורב".
במשך עשרות שנים, ובעיקר בימי שישי, נהג נאוי לשבת עם חבריו בדגייה של ז'ווילי. אתמול (א') סגר אברהם ז'ווילי את המסעדה שלו כדי להגיע להלוויית חברו. "איפה יש עוד אנשים כאלה? אליהו היה כמו אבא שלי. הוא אהב לאכול אצלי דגים. מי היה מאמין ששופט מחוזי יכול להיות גם אלוף בתנ"ך, בהיסטוריה של העם, וגם אלוף בשש בש", אמר ז'ווילי בעצב.
העובדה שלא הגיעו ללוויה בדואים רבים גרמה לאי נחת לאלה האוהבים את נאוי במגזר. "אליהו היה בשבילי כמו אבא", נזכר ד"ר יונס אבו-רביע, הרופא הבדואי הראשון בנגב. "כשלמדנו בצפון ובאוניברסיטה העברית תמיד התייעצנו איתו בקשר ללימודים או כדי לקבל רישיונות מהממשל הצבאי לצאת מהנגב. גם לפני ששמענו על הלימודים בירושלים שאלנו אותו מה צריך לעשות כדי להתקבל לרפואה. הוא יעץ לנו בנדיבות רבה. בכל חג הוא ביקר אצלנו, ואנחנו ביקרנו אותו בכל פסח וראש השנה. זו היתה מסורת משפחתית. הוא היה יועץ לכל ההנהגה הבדואית בנגב. הוא הבין את הצרכים של האוכלוסייה הבדואית יותר מכל יהודי אחר, הכיר את משרדי הממשלה המטפלים בבדואים ותמיד יעץ לנו איך לטפל במצבים מסוימים כמו בימים כאלה של ירי רקטות על הנגב.
"במלחמת יום הכיפורים הייתי רופא בבית החולים סורוקה והמשפחה חששה שאשאר שם בזמן המלחמה. אז הם התייעצו איתו והוא אמר להם שגם בזמן מלחמה אני צריך לעבוד שם. הוא עשה מבאר שבע בירת הנגב גם של הבדואים. הוא השתמש בחוכמה שלו, וכאשר היה ראש עיר הבדואים עלו אליו כדי לשמוע את עצותיו הטובות. היה להם אמון מלא בו והיה קל עבורו לפתור סכסוכים בקרב שבטי הבדואים.
"גם אחרי שסיים את תפקידו בראשות העיר נשאר נאוי עבור הבדואים המנהיג העליון והמקשר בינם לבין הממשלה. איש לא יכול היה להיכנס לנעליו בנושא הזה. הגיע לו שבהלוויה שלו יהיו אלפי בדואים, וחבל שבגלל המצב הביטחוני היא היתה מצומצמת".
פרופסור אבישי ברוורמן, לשעבר נשיא אוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע, הגיע להלוויה וספד לנאוי: "אליהו היה אדם ייחודי. לא אכנס לסיפורי דאוד אל נאטור שתושבי ערב האזינו להם. כשנבחרתי לתפקיד נשיא האוניברסיטה בשנת 1990 הזמין אותי אליהו לארוחה אצל ז'ווילי, ולשניהם נקשרתי עד היום. כשאליהו רצה לתת לי עצה, אמר לי 'בוא נאכל אצל ז'ווילי".
אריה בר, לשעבר מנכ"ל משרדי השיכון והפנים, דיבר על נאוי בעיניים דומעות: "אליהו היה מוסד שהלך לעולמו. אני חייב לו חוב גדול, כי רק בזכותו השלמתי לימודי שני תארים באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
"אם אליהו לא היה דוחף אותי ללימודים, לא הייתי הולך לכיוון הזה. הכרתי אותו כאיש חכם, משכיל, אוהב בריות ומנהיג מדור שהולך ונעלם. אני לא רואה באופק את ממשיכי דרכו".
דוד בונפלד, לשעבר ראש עיריית באר שבע, גדל על אגדות אליהו נאוי: "כשהייתי ראש עיר הענקתי לאליהו אזרחות כבוד כביטוי להוקרת העירייה דאז את תרומתו לאזור". ראש מועצת עומר, פיני בדש, שבתחומו התגורר באחרונה אליהו נאוי, הוסיף: "זה איש שהוא חלק מהיסודות החזקים של העיר באר שבע. הכרנו אותו כשופט מחוזי, קריין מבריק, דאוד אל נאטור, איש שיודע לאכול ולשתות עם חבריו, ותמיד היה מעניין לשבת בחברתו".
נכדו אסף ספד לו בקול שבור: "האיש הזה שייך לכולם. אני רוצה לספוד לך סבא, איש חוק ומוסר, אשף במילים, שניצח את כולנו ואמר שאי אפשר ללמד כלב זקן תעלולים חדשים. הוא היה איש עשיר ברוח, שהעשיר את השבט שלנו בעושר אינטלקטואלי. הוא חי חיים מלאים. אנו בוכים עלינו, ועל הנינים, שיכירו אותו רק מהסיפורים. סבתא, אני מבטיח לך ולבאבא שעד יומנו האחרון נחגוג את חגיגית החיים של כולנו. היית באבא של כולנו".
לפני שנתיים בדיוק החליט אליהו נאוי, אז בן 90, לשוב אל מדפי הספרים ולהוציא מהדורה חדשה של ספרו "סיפורי המזרח התיכון הישן - חוכמה, זימה ומוסר השכל" (ספרית מעריב).
נאוי, שופט, מזרחן, לשעבר ראש עיריית באר שבע והמזכיר המיתולוגי של ארגון השומרים, חתם על לידה מחודשת של סיפורים ששודרו בתחנת השידור הערבית של ארגון ההגנה בשלהי שנת 1947. באותה תקופה הועברו כל שידורי התחנות הערביות בשפה הערבית הספרותית, שהיתה שגורה בפי המשכילים בלבד.
על מנת להגיע להמונים הוחלט כי "ההגנה" תשדר מדור שיציג את המאורעות בערבית מדוברת, השווה לכל נפש. המשימה הוטלה על אליהו נאוי, שהיה ידוע בהיכרותו המעמיקה עם ערביי הארץ. הוא דיבר אל הפלאח והבדואי בלשונו, בשפה עממית ציורית, נעזר בסיפורים, במשלים ובפתגמים. בתנאי המחתרת לא ניתן היה לקרוא בשמו של האיש שמאחורי המיקרופון והוא הוצג כ"דאוד אל נאטור", כלומר דוד השומר.
"התרבות של הסיפור הערבי - המשל, הפתגם - היו קיימים 1,000 שנה לפני הנביא מוחמד. זוהי תרבות שהולכת ונעלמת", הסביר אז נאוי מדוע החליט לפרסם מחדש את סיפוריו בראיון שערכתי איתו ולא פורסם מעולם. "הסיפורים הם הניסיון היחידי להעביר את מסורת הדורות, את ניסיון החיים לצעירים. העולם ההוא הולך ונכחד. פעם בכל חצר של בית היה חמור. היום כדי לראות חמור צריך ללכת לגן חיות. הסוסים נדחקו למגרשי המרוץ. ההשכלה, העיתון, הרדיו והאינטרנט דחקו גם הם את הסיפור הערבי. היום האנשים הצעירים ששומעים מפי סיפורים ערביים מתמלאים שמחה. היום לאנשים אין סבלנות. כתיבת הספר היום אולי תביא לכך שהדור של היום, או אולי עוד דור, יבינו את הסיפורים ותהיה להם סבלנות לקרוא אותם".
לשאלה אם משהו השתנה במזרח התיכון השיב נאוי במילים הרלוונטיות באופן מיוחד כשתותחי המלחמה רועמים: "יש דברים שלא ישתנו לעולם כמו האופי הערבי והמסורת הערבית. לצד מדענים ערבים יש את אוסמה בן לאדן ואת אל קעידה. יש קצת חדש תחת השמש, אך הוא שולי ולא משתרע על פני כל החברה הערבית.
"המנטליות עדיין קבועה ולא השתנתה, ולדעתי גם לא תשתנה. במילים אחרות - אין מזרח תיכון חדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם