עו"סית שהותקפה ע"י מטופלת: "ראיתי את המוות בעיניים"
בחסות בית המשפט: במהלך דיון משפטי שעסק בהוצאת ילד מחזקתה של אישה מעורערת בנפשה, תקפה האישה את העובדת הסוציאלית שטיפלה בה מול עיני השופטת. עדותה המצמררת של המטפלת המותקפת
לא קל לש' לחזור לחוות מחדש את רגע התקיפה, אבל היא מקווה שהמקרה האישי שלה אולי יגרום לשינוי.
>> בעקבות תקיפתה של ש': שירותי הרווחה הושבתו
>> תושבת הקריות איימה על העובדת הסוציאלית ונשלחה לכלא
נתחיל מהסוף, מה היית רוצה שיקרה בעקבות החשיפה?
"לדעתי נפתח כאן נושא מאוד חשוב - ההגנה על העובדים הסוציאליים. גם אנחנו צריכים כיפת ברזל. צריך לשים את המקצוע הזה על המפה, ולהכיר בחשיבות שלו. אנחנו עושים עבודה מדהימה, אבל לא מתוגמלים בהתאם. צריך להגן עלינו גם בעבודה, מכיוון שאנחנו יום יום חשופים לסכנות, ואת האמת? אני מרגישה שאנחנו מופקרים, שאף אחד לא דואג לנו. אנחנו דואגים לכולם, ואני מרגישה כקורבן. אנחנו מטפלים בקורבנות, אנחנו לא אמורים להיות קורבנות".
"כשהייתי בת 16 ראיתי סרט על נערה נרקומנית, וחשבתי שאני אציל את העולם", מגלה ש' למה בכלל התגלגלה למקצוע. "חשבתי שאני אלמד, ואדע איך להביא את העולם שלנו למקום טוב. אני במקור ממשפחה מרובת ילדים, ומגיל מאוד צעיר הייתי עצמאית. לבד למדתי תואר ראשון ותואר שני, ועוד הרבה קורסים והשתלמויות. למדתי אימון וגישור, ובעצם הגעתי עם תרמיל מאוד גדול של מיומנויות וכלים מקצועיים, כדי לטפל ולעזור לאנשים".
והכלים הללו באו לכדי מיצוי?
"אני מטפלת בשני רחובות שהם זירת אש, עם אנשים במצבים מאוד קשים. אנחנו ממש שסתום חברתי. אנחנו פותחים כל בוקר עם הרבה מצבי חירום, ומתמודדים עם עומס מאוד כבד. תמיד נתתי מענה, והשקעתי את כולי ומעבר לזה. אגב, חשוב לי להדגיש שכל מה שאני אומרת עליי - חל גם על כל חברותיי העובדות איתי. זו עבודת קודש, בין היתר מכיוון שהשכר הוא בכלל בלי פרופורציה להשקעה. אנחנו לוקחים אנשים ממקום X, ומביאים אותם למקום Y. זה אמנם לא תמיד מצליח, אבל העבודה היא עם המון נתינה. אנחנו מקבלים המון סיפוק, ותמיד יש אתגרים. יש לנו סדר יום מתוכנן: ישיבות, ועדות החלטה, פגישות, ביקורי בית. הכל דחוס מאוד והעומס גדול מאוד. כל התכנונים יפים, אבל הם נדחים תמיד בגלל מצבי חירום".
מה נחשב מקרה חירום מבחינתך?
"כשאנשים מחכים לך על המפתן על הבוקר עם כל מיני דברים שקורים, כמו אלימות או התעללות בילדים. ילדים שננטשו ברחוב על ידי אמא שיכורה, דברים באמת קשים".
אז למעשה אתם נמצאים ברמת סיכון גבוהה, ומאוד חשופים לסכנה.
"הייתי הרבה פעמים במצבים של 'כמעט'".
עד שהגיעה אותה אם.
"א', האם המדוברת, היא אישה צעירה, חד הורית, שעברה בחיפה הרבה דירות, כך שמכירים אותה בלשכות אחרות והיא בעלת רקע של אלימות. יש לה ילד בן חמש, שכבר נלקח ממנה בצו בית משפט אחרי שהוגדר 'ילד בסיכון'. ילד בסיכון זה ילד שלא מקבל את הצרכים הבסיסיים שלו, וההתפתחות שלו לא תקינה. כמו ילדים שעוברים התעללויות פיזיות, נפשיות. ילדים להורים נרקומנים שחשופים למצבים מאוד קשים".
איך מגיעים להגדרה הזו?
"כדי להגיע להגדרה הזו, יש מספר תחנות. אנחנו מדברים עם המשפחה הגרעינית, עם המשפחה המורחבת ובודקים בכל המסגרות בסביבה. אוספים את כל הנתונים, יושבים הצוות שלנו של עובדים סוציאליים, ראשי צוותים, לפעמים גם המנהלת ואנשי מקצוע חיצוניים - ועושים ועדת החלטה.
"זה מה שעשינו עם הפעוט הזה. קודם סידרנו לו מעון, בו הוא יוכל לשהות משבע בבוקר ועד שבע בערב. רצינו שהוא יישאר אצל האמא שלו. האם לקחה אותו לשם יום-יומיים, ואז נעלמה. במקום לעזור לו להסתגל - היא סירבה לשתף
אמרת שידעתם שהיא אלימה, לא התכוננתם בהתאם?
"אנחנו יודעים שבעבר היא תקפה גננת. אחרי ועדת ההחלטה, שהייתה מאוד גדולה וכללה נציגים מכל התחומים: מטיפת חלב ועו"ד שהוא האפוטרופוס שהתמנה לפעוט, ועד לעורכת דין מהסיוע המשפטי שמייצגת למעשה את האם. עשינו הכל להגיע אל ליבה, כדי לגייס אותה שתשתף פעולה והילד יישאר אצלה. אבל כל מה שהיא עשתה זה לקלל אותנו, ולהתנהג בצורה אלימה. היא בכלל לא הבינה מה אנחנו רוצים ממנה. עשינו את כל המאמצים, מכיוון שמאוד לא רצינו לקחת לה עוד ילד. צריך להבין שעד שאנחנו עושים צעד דרסטי שכזה - אנחנו בודקים כל אופציה אחרת מכל הזוויות, ואני יכולה להגיד שבמקרה הזה עשינו הכל".
באיזו סכנה היה הילד נתון?
"האבא של הילד דיווח לנו באופן יום-יומי על מצב הסיכון שהילד נמצא בו. על כך שהיא לא נותנת לו לאכול, שהוא בוכה המון שעות, שהיא מחזיקה אותו כל הזמן בידיים למרות שהוא כבר הולך. היא פשוט כבלה אותו אליה בעבותות של חולי, ראתה אותה ואותו כאחד. צריך להבין שזה ילד שההתפתחות שלו הייתה יכולה להיות תקינה לחלוטין. מטיפת חלב קיבלנו הערכה על התפתחות לא תקינה. למשל שבגילו הוא עדיין לא אומר אף הברה, מכיוון שהיא פשוט לא מדברת איתו. אנחנו גם יודעים על מספר לא מבוטל של מקרי אלימות בינה לבין האב. שניהם מנהלים קשר מאוד לא יציב, וגם המשטרה הייתה מעורבת בנושא".
מה התכוונתם לעשות?
"למעשה רצינו בשלב ראשון להוציא אותו מהמשמורת שלה, ולהעביר אותו למשמורת של האב. בשבוע האחרון שלפני הדיון בבית המשפט לא יכולתי לישון מרוב דאגה, מכיוון שפשוט לא ידעתי אם הילד הזה ישרוד. ממש חששתי לחייו. היא עשתה פעולות שאני קוראת להן 'הזדכות על החיים'. היא הוציאה את קצבת הביטוח הלאומי, ואמרה לאב 'בוא תיקח את הכסף, כי אני לא צריכה אותו יותר'. היא אמרה לו לקחת דברים מהמקרר, כי היא לא שילמה לחשמל. זו הייתה נורה אדומה. כל יום ניסיתי ליצור קשר איתה. הייתי מתקשרת, והיא הייתה רק מקללת אותי, אבל שמעתי את התינוק ברקע וידעתי שהוא חי. במקביל שלחתי את בן הזוג לבדוק איתה שהכל בסדר. יום לפני הדיון עוד הגעתי אליה הביתה. את מבינה לאיזו רמת סיכון אנחנו מגיעות? למזלי היא לא הייתה בבית. פחדתי שנגיע לבית המשפט, וכבר לא יהיה את מי להציל".
ומה הוביל להתפרצות שלה?
"כשהגענו לבית המשפט נאלצנו לחכות הרבה שעות בחוץ, מכיוון שהיו הרבה מקרי חירום. כל הזמן הזה היא לא נתנה לו לאכול כלום, והוא רק בכה ובכה. זה היה קורע לב. ניגשתי אליה, וביקשתי שאולי תיתן לו משהו לאכול - אז היא קיללה, והרימה עליי יד. בכניסה לדיון ביקשתי שיהיו כמה אנשי אבטחה בגלל האלימות שלה, וביקשתי שגם יבדקו שאין לה סכין או משהו בתיק. התרעתי מראש, בגלל שהכרתי את המצב שלה. נכנסנו לדיון, הוא התארך ובסוף השופטת כמעט שחררה אותה מכיוון שהיא הייתה ללא ייצוג. אני, ופקידת הסעד שטיפלה בתיק, נעמדנו על הרגליים האחוריות, מכיוון שהרגשנו שצריך להציל את הילד. אמרנו לשופטת שזה בלתי אפשרי, ושאי אפשר לדעת מה יקרה לתינוק הזה. האם ישבה מאחוריי במהלך הדיון, וביקשה כמה פעמים מהשופטת שתורה לי לא לסובב אליה את הראש. אני באינטואיציה הרגשתי לא בטוחה, אז הסתובבתי כל הזמן. בסוף השופטת באמת אמרה לי לא לסובב את הראש, את קולטת?".
"כשהשופטת כבר פתחה יומן לקבוע תאריך אחר לדיון - החלטנו שאנחנו לא מוותרות. השופטת לחצה עלינו להוציא כל מה שיש לנו לומר על א'. האפוטרופוס החליט שצריך להוציא צו חירום, שאת זה פקיד סעד יכול להוציא גם ללא בית משפט לשבעה ימים. פקידת הסעד כבר התחילה לכתוב את הצו, ואני תיארתי את המצב הקשה שלא מאפשר את המשך שהותו של הפעוט עם אמו. זה היה החלק הכי קשה בכל ההליך. ואז היא פשוט לקחה את התינוק, והעיפה אותו באוויר לכיוון האבא. עוד לא הספקתי להתאושש ממה שראיתי, ואז היא פשוט זינקה עליי".
מה עבר לך בראש בדקות הללו?
"באותו רגע חשבתי שזה הסוף שלי, וכבר ראיתי את המוות בעיניים. זה היה בשבילי נצח נצחים. לא יכולתי להגן על עצמי, מכיוון שהיא תקפה אותי מאחור. זה היה פשוט נורא, הסיוט של חיי. השופטת לחצה על לחצן מצוקה, ואני לא יודעת כמה זמן לקח למאבטחים להגיע, אבל לי זה נראה המון. עוד לפני שפינו אותי לבית החולים אמרתי לשופטת, שזה לא בסדר שבשטח שלה קורה דבר כזה, מכיוון שיש כאן אחריות מאוד גדולה. ולחשוב שאני התרעתי מראש, ואמרתי שהיא מסוכנת".
חלק משערות ראשה של ש' נותרו על רצפת בית המשפט. הגוף עדיין חבול, אבל הפצע הגדול הוא בנפשה: "אני נמצאת כרגע במצב של פוסט טראומה. לא חזרתי לעבודה, כל חברותיי לעבודה ואנשי העירייה עוטפים אותי, ואני מטופלת על ידי מומחית לטראומה, אבל אני מרגישה שחיי נעצרו מאז. זה כרגע מוקדם, והתהליך עוד ארוך. אנחנו תמיד מלמדים לצמוח מתוך משבר, ואני מקווה שפניי מועדות לכך.
"גם חבריי למקצוע נמצאים במצב של חרדה, של חוסר מוגנות. אגב, את א' שיחררו למעצר בית אחרי המקרה. אני הייתי בהלם, ונכנסתי שוב למצב של חרדה. איך אותו בית משפט שפישל ונתן לדבר כזה לקרות בין כתליו, משחרר אותה הביתה".
מה צריך להשתנות מבחינתך?
"מהות המקצוע שלנו הינה להיות סוכני שינוי, ועל פי ערכי המקצוע אנחנו מחויבים לפעול. ללא מוגנות, ביטחון, תנאי העסקה, תקנים, מבנה פיזי הולם, כבוד והערכה למקצוע - לא נוכל לעבוד. העובדים הסוציאליים הם למעשה אלו שנמצאים בקו האש החברתי, בנאמנות ותחושת שליחות. אנו מסרבים לקבל את חוסר הצדק החלוקתי-חברתי. מדינת ישראל ויתרה מזמן גם עלינו, וגם על מטופלינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם