ראשי » מקומי » שפלה

משפחות מלחמה: המשמרת הכפולה של זוגות השוטרים

שוטרים רבים רצים בימים אלה בין זירה לזירה ומסכנים את חייהם. אבל מה קורה כששני ההורים משרתים במשטרה? כתבנו התלווה לחמישה זוגות שנאלצים בכל יום להרגיע את האזרחים המודאגים, וגם את הילדים שנשארו מאחור בבתים

הטיל הקטלני ששיגר חמאס לעבר קריית מלאכי, ממנו נהרגו שלושה תושבים, תפס את רפ"ק מאיר חכמון, קצין הסיור של משטרת קריית מלאכי, באמצע המשמרת. בביתו נותרו שלושת ילדיו, שביט בן הארבע, אגם בת השמונה ושקד בן העשר שניגש לאימו ואמר: "אני מפחד שאבא בין ההרוגים".
 
ילדיהם של אילנית ומאיר נאלצים בימים האחרונים לא רק להתמודד עם איום ירי הטילים מעזה, אלא גם עם העובדה ששני הוריהם, שוטרים במחוז הדרומי, עובדים סביב השעון ורצים מזירה לזירה. "אחרי כל אזעקה אנחנו מתקשרים", מספרת האם אילנית, המשרתת בתחנת אשדוד.

"יש חרדה מאוד גדולה אצל הילדים ואנחנו משתדלים שאחד מאיתנו לפחות יהיה בבית כשהשני במשמרת. בתחנה די מסייעים לי כי הם יודעים שבעלי עובד סביב השעון ושהילדים עשויים להישאר לגמרי לבדם. אתמול בלילה ישנתי איתם בממ"ד והם פשוט היו צמודים אליי כי הם חששו לא רק מהאזעקה אלא גם שאצא לשטח לעבודה".

גם פקד שי שלמה ואשתו צפרית מתמודדים עם בעיות דומות. שניהם מתגוררים במושב נגה שבדרום. שי הוא קצין התנועה של משטרת אשקלון ואילו אשתו משמשת כחוקרת בתחנת קריית גת. אתמול התרוצץ שי מזירת נפילה אחת לאחרת ברחבי העיר.

"הילדים שואלים הרבה שאלות. הם רואים את היירוטים בשמים, שומעים על הנפילות ומבקשים לדעת מה קורה איתנו. כשאנחנו בשטח הרגשות מאוד מעורבים. מצד אחד, אנחנו צריכים לטפל בזירה אבל גם דואגים שהכל בסדר עם הילדים, שהם מוגנים ונכנסו לממ"ד", סיפר פקד שי.

"הילדים, מבחינתם דואגים לנו", אומרת צפרית. "איפה זה נפל, אם אנחנו תופסים מחסה בשטח. מאז תחילת המבצע שי עובד בלילות ואני השתדלתי להיות עם הילדים כמה שיותר. עכשיו ההורים שלי חוזרים מחו"ל והם יישארו עם הילדים כשאנחנו נעבוד במקביל".

רס"פ מצ'י וקנין היא חוקרת תאונות דרכים בתחנת אשדוד, אבל בימי הלחימה היא בשטח, בדיוק כמו בעלה, רס"ב רפי וקנין (48), סייר בתחנת קריית מלאכי. "אני משתדלת לעבוד בבוקר כשרפי עובד אחר הצהריים ובלילה. יש לנו ארבעה ילדים - נדיר (20), דורין (16), ירון (13) ועמיר (10). הילדים פוחדים, אבל די רגילים לחיות את ההוויה המשטרתית

בבית", אומרת מצ'י.

"זה בדם שלהם, במיוחד שגם אני וגם אבא בחוץ בשטח. הפחדים האלה הם מובנים אבל יש גם יתרונות מבחינתם. הם למשל תמיד יודעים איפה נפל, ומה קרה בדיוק. כשוטרים אנחנו צריכים להתמודד לא רק עם מה שקורה בבית אלא גם עם מה שקורה בשטח. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מתקשרת הביתה ומרגיעה את הילדים".

פקד רינת מייזנר (41)) ובעלה פקד חן מייזנר (41) נושאים באותו תפקיד - קציני חקירות. רינת עובדת בתחנת אשדוד וחן בתחנת אשקלון. הם מגדלים שישה ילדים, כשהקטנה בת ארבע וחצי.

"אחד מאיתנו תמיד מתמודד עם נפגעי החרדה בבית, והאחר עם מה שקורה בשטח", מספרת רינת.
"זה בהחלט לא פשוט. הגדולים מפנימים את המצב, אבל הקטנה מפחדת. לפעמים אני רואה כיצד הם מחפשים בטלוויזיה את אחד מאיתנו בזירת האירוע. בגלל התפקיד שלנו יש לנו בטלפונים את האפליקציה של 'צבע אדום', כך שהם יודעים תמיד איפה נפל ומיד הם בודקים מה קורה איתנו.

"אתמול בלילה יצאתי למשמרת. הם נשארו לבדם. אחרי שעתיים הבנתי שאי אפשר להשאיר אותם לבד וחזרתי הביתה", היא אומרת. "ראיתי כבר שהגדולה מקיאה מפחד, והקטנה כבר בהתקף אסתמה חריף. למרות שהם נשארו בממ"ד המוגן, הלחץ של להיות לבד עשה את שלו", אמרה רפ"ק מייזנר.

אבל יש גם מי שנלחם כדי לשרת במשטרה במהלך המלחמה. סימי לוי התגייסה היישר למלחמה, לשמש כסיירת בתחנת באר שבע, למרות שהיא ובעלה, רס"מ יגאל לוי (38), מגדלים תינוקת בת שנתיים.
סימי הייתה אמורה להתגייס לאחר המלחמה, אבל אחרי שקיבלה את האישורים הנדרשים היא החליטה שהיא מצטרפת ללא כל עיכוב.

"אנחנו לא מוטרדים מהמטלות בבית. ברגע שהיא תהיה במשמרת אני אהיה בבית וכשאני אהיה במשמרת, היא בבית. אפשר להסתדר, זה לא סוף העולם. אני מאמין שתמיד נמצא סידור לילדה", אמר באופטימיות רס"מ יגאל לוי, רגע לפני שהוא יוצא לעוד משמרת ברחובות הדרום.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...