ראשי » מקומי » ירושלים » בגובה העיניים

"מעולם לא פרצתי באמת": בגובה העיניים עם ענת וקסמן

היא נולדה ביפו, גדלה בירושלים וגרה בתל אביב. היא חושבת שגירושים יכולים להיות דבר טוב אם יודעים לעשות אותם נכון, ושהכביש מוציא ממנה את המפלצת. 1,462 מילים עם השחקנית ענת וקסמן (51), גרושה + 2, שטוענת שאין הרבה הבדל בין נערה בגיל ההתבגרות לאישה בגיל הבלות

ירושלים
"אני דור עשירי למשפחה ירושלמית, שני הוריי נולדו פה. אני נולדתי ביפו ועליתי לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, לשבת במקלטים בשכונת בית וגן. סבי היה הרב של שכונת הבוכרים, הוא עיצב את בית המרחץ הטורקי שם. הוא עיצב מקוואות, ויש לי שורשים חזקים מאוד בעיר הזאת. אני באה ממשפחה של רבנים, חלקם ממייסדי חב"ד, נצר לרבנים גדולים - ממש הארדקור, מזרחים ואשכנזים מעורבים בי ביחד.

"מבחינתי ממש לא משנה שנולדתי ביפו, אני ירושלמית בדם. להיות ירושלמי זאת תכונה אופי ולא מקום לידה. ירושלים זכורה לי כעיר שקשה מאוד לגדול בה, השכינה הייתה כבדה לי מדיי. אני זוכרת את המועקה שחשתי בה, את האפרוריות ואת הכובד שלה, כשהסתובבתי עם אמא שלי בחנויות של העניים ברחוב שטראוס וב'מעין שטוב' והרגשתי ענייה ועלובה מאוד. הרגשתי כך בעיקר מפני שבאתי מיפו, וזה לא היה דבר שנולדתי אליו.

"המעבר משמש וים לקור, קדרות ושלג היה קשה לי מאוד. אני זוכרת חורפים קשים ואת ההיצמדות לרדיאטורים שאמי הייתי מייבשת עליהם כביסה. אני זוכרת את הקור של השלג ואת לובנו, את התחושה של להתעורר בבוקר ולדעת שלא הולכים לבית הספר כי העיר כולה לבנה ואיש עוד לא הספיק לפסוע צעד אחד בחוץ".

ניר ברקת
"אני לא ממש מכירה אותו. אני חושבת שהוא בן גילי, פחות או יותר. מהמעט שאני מבינה הוא איש טוב, והוא גם צעיר ומדבר אל הצעירים. אני חושבת שהוא עושה את המיטב שהוא יכול במטרה לתמוך בצעירים, שזה דבר חשוב מאוד בעיר הזאת, שהולכת ומתחרדת. אני נפעמת שיש לו כוח לעיר קשה ומורכבת כל כך, אז בעיניי הוא מוצלח".

מלחמת ששת הימים
"אבא שלי עבד בכנסת, ולכן הוא היה בין הראשונים שידעו שהולכת לפרוץ מלחמה ושתהיה אזעקה לרדת למקלטים. הוא אמר את זה לאמא שלי, והיא באה ולקחה אותי מהגן. אני זוכרת שראיתי את הילדים יורדים למקלטים בזמן שאני ואחי כבר היינו בפנים. השכנים הסתכלו בחלונות וראו את מטוסי הקרב ואת הטנקים ברחבות העיר. אחרי המלחמה היינו יוצאים לשחק הרבה בהר הרצל, שהיה מעין פארק המשחקים שלנו; אני לא יודעת למה, אבל בית הקברות הזה לא השרה אווירה של דיכאון כשאר בתי הקברות, היינו משחקים שם בין הקברים ושם היינו מבלים את השבתות".

יפו
"כשאני גדלתי שם, יפו נראתה כמו איטליה. חיינו בחוץ ולאבא שלי היה קולנוע, אז היינו שורצים שם. היו מריבות בשכונה ושליפות אקדחים כל הזמן וזה היה כמו סרט בפני עצמו, אבל מצד שני היו המון אור, ים, שמש ושמחה - זאת הייתה יפו של פעם".

רנה קסין
"התיכון שלמדתי בו. לא אהבתי ללמוד, זה היה גם בית ספר של פושטקים, אפילו שיש לו מעין ארומה לא מוסברת של אליטה. זאת הייתה התקופה שהוא רק התחיל, בכיתה שלי היו 38 פרחות ועוד שני בנים, וזה מבחינתי היה בית הספר. זה, ומסלול הריצה שהייתי דואגת לקצר. חוץ מלשבת בכיתה משועממים בלי להבין מה רוצים מאיתנו, זה היה בית ספר די מצחיק".
 

משחק
"אח שלי היה בחוג בירושלים שנקרא 'במת עשרה', הייתה לו הופעה במרכז ז'ראר בכר ואני ישבתי באולם וידעתי ששם אני רוצה להיות. מאז ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית. גדלתי בבית צבעוני מאוד, ושם זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי - את זה אני רוצה לעשות. אז גם אני נכנסתי לחוג הזה, ולמדתי שם עם חנוך רוזן ועם עוד אנשים. אפרים סידון ניהל את החוג, והבמאי שלי היה יוסי אלפי, שהיה נוהג להביא איתו את גורי לחזרות. עשיתי שם את התפקיד הראשון שלי, ואני זוכרת את ההתרגשות ואת התגובה של המשפחה שלי. זאת הייתה הפתעה גדולה לכולם שה'סתומה' הזאת באמת מצליחה לעשות משהו ולשחק. כיום אנשים חושבים שכולם יכולים לשחק ושזה דבר קל מאוד, אבל צריך לזכור שזה מקצוע ושזה באמת קשה".

בית צבי
"למדתי במחזור הראשון של בית צבי. אלה היו שלוש שנים מהנות מאוד, בכיתה מוצלחת וצבעונית מאוד. היה בזה משהו ראשוני, היינו כותבים ומלחינים מחזות זמר. בשלב הזה בית צבי לא היה תעשייתי כמו היום, שיש בו שתי כיתות ו-70 תלמידים. אנחנו התחלנו 28 איש וגמרנו 13, ובעיניי היה בזה משהו תמים ויפה מאוד".

"לא שם זין"
"הסרט השני שעשיתי. אני חושבת שמעולם לא פרצתי באמת, תמיד הייתי מונחת שם ואין לי שום דבר שהוא 'וואו'. הכול קורה אצלי לאט ויסודי. חיפשו במשך שנה את הליהוק לתפקיד הראשי, וכשרציתי ללכת הסוכנת שלי אמרה לי, 'אל תלכי, את לא מספיק יפה', אבל בכל זאת החלטתי ללכת והתפרצתי לאודישן. מתוך כל המעמד המביך הזה וההשפלה פשוט עמדתי ובכיתי כל האודישן, וראיתי שלאט-לאט המלהקים מתעוררים ובסוף הם קיבלו אותי. התנאי לקבלה היה להתפשט, זה היה דבר שלא סיפרתי להורים שלי והם ראו את זה רק בהקרנה של הסרט. זה היה החלק הכי קשה מבחינתי. זה דוחה בעיניי, והייתי מורידה את הקטע הזה, כמו איזה סרט פורנוגרפי ישראלי, זול ומגעיל. זה היה בסופו של דבר סרט שראו הרבה אנשים באותו קיץ. כיום לא הייתי עושה את זה ומתפשטת".

דפנה מ"החיים זה לא הכול"
"אישה מעצבנת. אם הייתי משחקת אותה כמו שתכננו שהיא תהיה, אנשים היו סוגרים את הטלוויזיה; היא פשוט אישה איומה. בעיניי זה היה הישג להפוך אותה מאשתו של קושניר לדמות רבגונית ולד"ר דפנה נוימן. אין לי מושג איך האישה הזאת הפכה להיות דוקטור. היא ההפך של כל מה שאני חושבת ומאמינה בו. האמת היא שהשם דפנה רודף אותי, ואני אוהבת אותו. שיחקתי דמות בשם דפנה גם ב'חקירה פנימית', פרויקט עצמאי שלי ושל חבר. דפנה שם הייתה חסרת הומור, רצינית וקיבוצניקית במהותה.

"אני שונה לחלוטין משתי הדפנות האלה ומלבד השם, אין שום דבר משותף ביניהן. אני חושבת שאני לא יכולה להתחבר לאף אחת מהן, ואני יכולה לראות את עצמי במידה מסוימת רק ברצינות ובהטלת האימה שדפנה החוקרת יוצרת סביבה וגם בערכיות שלה. לדפנה השנייה אני דומה אולי בטמפרמנט, אבל אני לא קרובה לדבר הזה בשום צורה. אני חושבת שאני אדם עגול יותר ושיש בי יותר צבעים ופנים משתי הדמויות האלה. אני לא יכולה לסבול פוזה, אני ירושלמית, אבל לך תסביר את זה לתל אביבים".

''גומרות הולכות''
"סדרה בריטית מאוד, נהניתי מאוד לשחק בה. אהבתי במיוחד את המערכון של שתי הנשים שמתאפרות תוך כדי נסיעה על פסי האטה בכביש, כל האיפור שלהן נמרח ואז הן אומרות לנהג לעשות עוד סיבוב כי נמרח להן קצת האיפור. זאת הייתה חוויה נשית מאוד, ובסופו של דבר טובה".
 

מיניות
"זה לא תחום שאני מתעסקת בו כיום. בימים אלה זה זיכרון רחוק ועמום".

אימהות
"הדבר החשוב ביותר בחיים הוא שיקראו לך אמא. אני מעריצה אנשים שמצליחים לגדל ילדים לתפארת ואני גם אוהבת מאוד את התחום. אני לא אמא לפי הספר ואין לי משפטים של אמהות, אני לא מתרגשת מגיל ההתבגרות ולא מצעקות. כרגע אנחנו שתי נשים בבית: הראשונה בגיל ההתבגרות והשנייה בגיל הבלות, וזה אותו הדבר בעיניי. אין לי מה לעשות נגד זה - אם ילדה קמה בבוקר ומחליטה להתעצבן בלי סיבה, אין לי מה לעשות עם זה - פשוט להתכופף, להעביר את זה ולצחוק על זה אחר כך; אבל מי יבין אותי, שאני בגיל המעבר?".

גירושים
"דבר טוב, אם עושים אותו נכון. הגירושים ב'החיים זה לא הכול' היו זוועה, גם היה זוועה לשחק את זה. אני עשיתי את הכול הפוך: עם דיבור, גישור, ויתורים, הבנה והכול ביחד וכהוכחה לכך, האקס שלי ואני עובדים יחד באותה הפקה. אני חושבת שאם צריך להתגרש אז כדאי לעשות את זה, אבל בלי כל הריבים והבלגן. הכי מוזר לי הם אנשים שמתגרשים על גבם של הילדים, ובסוף נשארים באותה מערכת יחסים. אז למה הם מתגרשים? אני יכולה לכתוב ספר עב כרס על גירושים. אני חושבת שגדלתי לחיות לבד, ואז התחתנתי והתעצבתי עם הזמן, ופתאום זה הפך ללא מתאים. מה שהתאים לי בעבר כיום כבר לא מתאים לי ולכן נוצרו ריבים, ויכוחים ומצבים לא נעימים, אבל מה שמתאים לי בגיל 24 כבר לא מתאים לי היום או בכלל".

נהיגה
"הכביש פשוט מוציא ממני את המפלצת. כשאני נכנסת לאוטו אני מתחילה לקלל. אני לא מצליחה להבין אנשים שנוסעים במהירות של קילומטר לשעה או שעומדים אחרי אדם שעוצר בלי לחשוב אפילו לעקוף. אופנועים, אנשים שלא יוצאים מהר בירוק - אלה דברים שמשגעים אותי. אני לא מסוג האנשים שפותחים את החלון וצועקים, אבל אני מקללת המון".

בחירות 2013
"מפלגת העבודה. אני חושבת שהיא יודעת על מה היא מדברת".

פמיניזם
"אני סוג של פמיניסטית, אבל מצד שני אני לא אוהבת את כל הנשים המתלהמות. זה בעיניי פמיניזם כמעט גברי. אני מפרנסת את עצמי, אני אשת קריירה, אני שוויונית במערכות היחסים שלי, כך שיש לי את כל הקבלות של אישה עצמאית. גם הדרת נשים היא דבר שאני לא מסוגלת לקבל, ואני לא מצליחה להבין איך נשים בכלל יכולות לקבל את זה. בעיניי יש כמות ידע ויופי שטמון בחברה החרדית שלא מתממש בגלל הדברים האלה, וחבל - זה מקומם וזה לא הוגן".

התחרדות
"גרתי ברמת אשכול, והיום היא חרדית לחלוטין. זה עצוב בעיניי שלא מצליחים לשמור על איזון בירושלים, ולכן לדעתי מלחמתו של ברקת היא מטורפת. ירושלים מעולם לא הייתה חילונית, תמיד היה בה משהו שקשור לדת, אבל עכשיו זה רק הולך ומחריף. אני מגיעה ממשפחה דתית, יש לי משפחה במאה שערים, אבל התחרדות זה קשה".

ענת וקסמן
"מי זאת?".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

בגובה העיניים

לכל הכתבות של בגובה העיניים