ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

היום שאחרי: בין אמא בנתניה לאבא באשקלון

גם אחרי שעברתי מאשקלון לנתניה הצורך להרגיע את ילדיי במצב הביטחוני המתוח לא נעלם. הוא רק העלה שאלות קיומיות חדשות וגם העלה זכרונות מימיי כקלינאית תקשורת באשקלון, כשנתקלתי במקרים קשים של חרדות וביטויים פוסט טראומתיים אצל ילדים, שהחלו לגמגם, להרטיב או לסבול מסיוטים

רק לפני שבועיים נאלצתי לגייס אינסטינקטים אימהיים כדי להרגיע את ילדיי לאחר הפריצה לביתנובנתניה, והנה אני מוצאת עצמי מתמודדת שוב עם שאלות נוקבות בעקבות המצב הביטחוני.
 
שלוש מלחמות עברו עליי בימי חיי ועוד כמה מבצעים. במלחמת יום כיפור הייתי עוד אחת מאותן פעוטות שרצו עם אמא למקלט. לא זכור לי דבר מאז, אך אמי מציינת כי האחריות ההורית והצורך להגן עלי, גרמה לה לפחד פחות מהיום. בשבוע האחרון, בהעדר ממ"ד, ברור היה לה שלא תספיק להגיע למקלט בזמן הקצר מהאזעקה לנפילה, וכשבחדר המדרגות אין ממש מקום שאינו חשוף לחלון, המצב די מדאיג.

אני זוכרת את מלחמת המפרץ הראשונה, נזכרת בחיוך מר כמה תמימים היינו אז כשסברנו באמת שחתיכת דיקט, מסקינטייפ ומסכה יגאלו אותנו מנשקו של סדאם. היום, מפוכחת יותר ואמא בעצמי, אני שואלת איך אוכל להעביר לילדיי את התחושה שהכל יהיה בסדר, שאין ממה לחשוש.

בשנים בהן עבדתי באשקלון, כקלינאית תקשורת האחראית על הטיפולים בגיל הרך, זכורים לי היטב מקרים קשים של חרדות וביטויים פוסט טראומתיים אצל הילדים. התקשורת, לעניות דעתי, לא נתנה במה ראויה לסבל המתמשך של משפחות שילדם החל לגמגם, להרטיב או לסבול מסיוטים עקב המצב.
זמן קצר לאחר שעזבתי את אשקלון הפכה העיר להיות יעד נוסף לירי החמאס.

ילדיי, הנוסעים לאביהם המתגורר באשקלון, חוו לא אחת את הכניסה לממ"ד בעת האזעקות. הם מתארים בברור את הפחד שחוו - פחד שאי אפשר להתרגל אליו. עד היום, כל סירנה של אמבולנס רחוק גורמת להם לדריכות שמא זו אזעקה.

איני משוה לרגע את התמודדותי עם התמודדותם של הורים בעוטף עזה - אנשים חזקים ואמיצים - אך גם ליבי נצבט כשראיתי את בתי בוכה נוכח המצב בעודה מביעה דאגה למשפחתה באשקלון, ואת הקטנה שלי מתעוררת באמצע הלילה מחלום רע על ירי קסאם. מה עונים? מה מסבירים להם, כשלנו עצמנו קשה להסביר את המצב?

אני יושבת בארוחת ערב ומספרת לילדיי איך אבי ז"ל היה ילד אמיץ בעת ההפגזות על לונדון במלחמת העולם השנייה, איך אמי התל אביבית חשבה שזורקים חבילות הפתעה מהשמיים במלחמת השחרור בשעה שבית "דבר" הופצץ על ידי האויב. אני מספרת להם כיצד במלחמת המפרץ, עת שירתי בחיל המודיעין, לא חזרתי תקופה של כחודשיים הביתה, וכיצד הייתה זו אחת התקופות המאתגרות

והמרגשות בחיי. ילדיי גומעים בשקיקה את סיפורי המלחמות, שמתובלים גם בהומור שרק מרחק של שנים יכול לייצר.

אין לי מילת קסם, תרופת פלא שתוכל להפיג את חששותיהם. אני משתדלת לעודד את הקטנה לא לצפות בטלוויזיה בערב ולעסוק יותר ביצירה שכה חביבה עליה, מקשיבה לחששות בתי הגדולה, לא מבטלת אותן, אך מחבקת הרבה ואומרת שאבא באשקלון מסתדר ומשתדל להמשיך בשגרה וכך צריכים אנו לעשות כי האויב לא ישבור את רוחנו.

ומילת תודה אחרונה שלוחה לעמיר פרץ. איני נמנית עם חסידיו, אך מסתבר שדברים שראה דרך המשקפת האטומה, טחו עיניהם של אחרים מראות. תודה עמיר, על התעקשותך בעניין כיפת הברזל. מי ייתן ונדע שקט שלווה ושלום במהרה ולאורך זמן.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...