ראשי » מקומי » דרום

"ניהלתי דו שיח עם אלוהים": הכבאי הפצוע משחזר

שמעון זגורי, הכבאי שנפצע השבוע בדרום מרסיס רקטה, היה בדרכו להילחם באש, אבל המלחמה תפסה אותו. בראיון כאוב הוא מספר על הרגעים המפחידים של הפגיעה, על השיחה שניהל עם אלוהים ועל הרצון לחזור לתפקיד כמה שיותר מהר

ביום ראשון, היום החמישי למבצע "עמוד ענן", מצאו עצמם יישובי הדרום תחת מטחי רקטות בלתי פוסקים. הרעה איימה להיפתח מכל מקום, ואזעקות ניסרו את חלל האוויר של יישובי חבל אשכול, שדרות, אשקלון, אשדוד ובאר שבע. באותו הזמן ישבו בתחנת הכיבוי בנתיבות אנשי משמרת הבוקר וחיכו להקפצה. זו התקופה הבוערת. פעם הייתה העיר מחוץ לאזור המסוכן. הם נהגו להשקיף בדאגה על שדרות, האחות המופגזת, והיו נוסעים מדי פעם לעזור בזמן מצוקה. אבל המבצע הזה הוכיח שכולם בטווח ספיגה.

ההודעה על שריפת הקוצים מחוץ לקיבוץ נחל עוז התקבלה בהיסוס. מצד אחד, בימים של הפגזות לא מסכנים את חיי הכבאים אלא אם כן מדובר בסכנה ליישוב ולאנשיו. מצד שני, הידיעות סיפרו כי האש אכן מתפשטת לכיוון הגדר והבתים, וישנם גם חיילים הנמצאים באזור.

משה גבאי, שהגיע מתחנת הכיבוי של ראשון לציון כתגבור לתקופה העמוסה, עלה על הכבאית יחד עם שמעון זגורי המקומי. השניים יצאו למקום השריפה, מהבהבים בפנסים שיפלסו את דרכם במהירות האפשרית.

עבור שמעון זגורי, בן 34, נשוי למעיין ואב לאוריה דוד בן השנתיים, הכבאות הייתה תמיד חלק מהחיים. דודו היה כבאי, וגם כמה חברי ילדות שלו הגיעו לעבוד בתחנת הכיבוי. זגורי חשב, אם כן, שיש במקצוע הכבאות שילוב של שליחות ציבורית עם עבודה מסודרת, כזו שיוכל להישען עליה בשנים הבאות.

הנסיעה לנחל עוז הייתה קצרה. האש כבר הייתה במרחק של כמה מאות מטרים מבתי היישוב, אבל מיד אחרי שפרקו את הציוד ונערכו לכיבוי מהיר, החלו להישמע ביישוב, בזו אחר זו, אזעקות ומיד לאחריהן נפילות.

כשמדובר בפצצות מרגמה אין שהות של דקה וחצי כדי להיכנס למרחב המוגן. אין דקה, ואפילו לא חצי דקה. בתוך כמה שניות מהישמע האזעקה הפצצה נופלת בקול נפץ אדיר.

זגורי וגבאי שמעו היטב את רעש הנפילות. הפצמ"רים הלכו והתקרבו: מאה מטר מהם, ואז 60 מטר. גבאי ביקש מזגורי לעזוב הכל ולרוץ לתפוס מחסה, אבל בשדה החשוף לא היה לאן לרוץ. השניים נשכבו על הכביש מתחת לחלק הקדמי של הכבאית והתפללו שהמטחים ייפסקו. אחרי כדקה של שקט החליטו השניים לנסוע מהמקום לפני שהירי יתחדש. גבאי הלך לצד אחד של הרכב, זגורי לצדו השני, ואז היא הגיעה מהשמים - הפצצה שנפלה עליהם.

"ירי תלול מסלול" קוראים לזה בעגה הצבאית. הפצמ"ר נפל במרחק של כעשרה מטרים מזגורי. הוא שמע רעש אדיר שלווה ברעידה חזקה של האדמה, ואז רסיס בגודל סנטימטר וחצי ביקע את הקסדה, קרע את צווארון המעיל העבה, חתך את העור, ביתר את האוזן והשתקע אי שם במעמקי לחיו השמאלית. מילימטרים בודדים הפרידו בין הרסיס לבין מוחו של הכבאי. הרסיס קרע שלוחה של העצב הראשי המשפיע על שרירי הפנים והפעיל עליו לחץ מסיבי.

"נשארתי בהכרה", סיפר זגורי בחדרו שבבית החולים סורוקה בבאר שבע. "אתה נכנס להיסטריה לא מהכאבים, אלא מהדם שיוצא. הכמויות הגדולות. אלה שפריצים כמו בסרטים, וזה מלחיץ כי אתה רחוק מלשלוט במצב".

גבאי מיהר לחברו ששכב ליד הרכב, לקח את מכשיר הקשר והזעיק מיד עזרה רפואית. זגורי נטל את אחת הכפפות החדשות שחילקו להם לאחרונה וניסה בכוח שנותר לו לעצור את הדימום

הכבד.

"אני איש מאמין", הסביר זגורי. "כששכבתי על הכביש, פצוע קשה, ממש ניהלתי דו-שיח עם אלוהים. שאלתי אותו מה קורה פה בעולם שזה הגיע אליי. אני שתמיד עוזר לפנות נפגעים, מכבה שריפות, מחלץ. למה? וכל אותו הזמן התמונות של הילד שלי ושל אשתי עוברות לי מול העיניים, מתפלל לטוב".

גבאי אמר לחברו הפצוע שאין ברירה, והם חייבים להתפנות גם במצבם כמה שיותר רחוק, אחרת הפצמ"רים יחזרו ויתפסו אותם. זגורי נכנס בקושי רב לרכב, וגבאי הסיע את הכבאית למרחק של קילומטר משם, עצר וחיכה לחילוץ.

למזלם הגדול, לא רחוק מהקיבוץ עמד אמבולנס של ארגון "איחוד הצלה", שבדיוק סיים להתמגן לפני שימשיך בדרכו למקומות הנפילה. יחד עם החובשים והמתנדבים היה שם באותה השעה גם נשיא הארגון, אלי ביר, שמיהר להפנות את אנשיו לטיפול בפצוע.

"שמעון היה במצב רע", משחזר ביר. "דימם באופן מסיבי. התחלנו לייצב אותו ולדאוג שהדם ייעצר כי היה חשש שחלילה הוא ייכנס לשוק, אבל הוא היה חזק. הוא ישר אמר: 'רק אל תלחץ על הפצע, מאוד כואב לי'. הבנתי שהרסיס עדיין בפנים. הוא תקשר איתי כל הזמן. בהתחלה דיבר לעניין, אחרי זה פחות. הוא אמר: 'אני בסדר, תן לי ללכת לאמבולנס'. תפסנו אותו, בכל זאת פגוע ראש, והירי המשיך כל הזמן לעבור מעלינו. החלטנו להעיף אותו משם כמה שיותר מהר".

ביום שלישי ביר כבר ביקר את זגורי בבית החולים בבאר שבע. זגורי הסתובב קצת בחדר, ישב על הכיסא. כמעט לא ניכרו סימנים לכך שפחות מ-48 שעות מוקדם יותר הוא היה בסכנת חיים ממשית. ובכל זאת, הצד השמאלי של פניו עוד היה נפוח מהפגיעה. זגורי טען שההרגשה היא כמו בהרדמה אצל רופא שיניים וסיפר שבלוטת הרוק נקרעה מהרסיס ושהוא מתקשה לעצום את העין.

"כל מה שקורה כאן בימים האחרונים הוא נס", אמר כשנפגשנו ביום שלישי, בזמן שבאר שבע לא הפסיקה לספוג טילים. "זה לא מוחשי עד שזה נופל לידך, וברגע שזה נופל אתה מבין כמה זה יכול להיגמר רע. חתיכת ברזל קטנה ואיזה נזק היא מסוגלת לגרום. הרסיס ממש ישב על העצב הראשי, ואם הוא היה קורע אותו, התוצאות היו אחרות לגמרי. אבל תראה, אנחנו מהבוקר סופגים פה גראדים, שאלה טילים הרבה יותר גדולים ממה שנפל עליי, וברוך השם זה נגמר כל הזמן בנס".

לא מעט נסים פקדו את זגורי בזמן האחרון. רק לפני כמה שבועות, כשהיה בתפקיד בתחנה, נפל קסאם בנתיבות בחצר ביתה של סבתו. זגורי זוכר איך פינה את הדודים שלו, אטם את הבית והרחיק אנשים מכבל המתח הגבוה שנקרע במקום.

"ככבאי, אתה מתפקד על אוטומט במקרים כאלה", הסביר . "אתה לא נותן לרגש או לפחד להשתלט. ומה לעשות, מתרגלים. כשאתה גר באזור הזה, אתה מפתח עם הזמן איזו חסינות".

איך הרגשת כשהיו אזעקות בתל אביב?
"הייתה איזו שמחה. רצון שהאנשים שם ייצאו מהאדישות כי יש לנו לפעמים הרגשה שהארץ הזו מחולקת. יש דרום ויש מרכז. אני מכיר אנשים שאומרים: 'אה, אתם מהדרום הפרוע'. עכשיו זה מנער אותם ונקווה שהפעולה הזו תפתור בעיות. אני לא יודע אם הפסקת האש תחזיק מעמד, אבל אם כן, אז היא מבורכת. ועדיין, כל עוד נופלים טילים, צריך להמשיך".

איתנו בחדר ישבו גם אסתר, אמו של שמעון, מעיין אשתו וציונה אטיה, חמותו. אסתר אמרה שהיא בעד הפסקת אש מיידית. הטראומה של השבוע האחרון בהחלט הספיקה לה, והעיקר שלא ייפגעו עוד חפים מפשע. מעיין ואמה, לעומת זאת, היו מיליטנטיות הרבה יותר. מבחינתן, הצבא יכול להפסיק רק אחרי שיפרק את עזה וירחיק את המזיקים מסביבתן.

ציונה ומעיין גדלו במציאות של סכנה תמידית. הן חיו במשך שנים בהתנחלות מורג, שהייתה הדרומית ביותר ברצועת עזה. פצצות מרגמה היו עניין שבשגרה.

"פצמ"ר נפל בחצר של הבית שלנו", תיארה ציונה את החיים הלא שגרתיים. "אני זוכרת שירו על האוטובוס שבו מעיין נסעה, וקליע חתך לה את צווארון המעיל. על הג'יפ שלי רוקנו שלוש מחסניות של קלצ'ניקוב ולא פחדתי. חיינו את זה כהרגל. היו מתקשרים אליי מבית הספר: 'הילדים לא חוזרים הביתה כי יש התרעות חמות על הציר'. בסדר, המשכתי לחתוך ירקות לסלט. היום אני מפחדת מכל אזעקה. הנפילות לא מפריעות לי, זו האזעקה שמכניסה אותי ללחץ".

אז מה עשה פינוי גוש קטיף?
"היום אנשים מבינים שהפינוי היה לחינם. הוא רק קירב את האש למרכז. אנחנו היינו בזמנו סוג של הגנה על האזור, ספגנו הכל בשבילכם, ועכשיו בעזה פשוט קיבלו תיאבון. הרי אין שם עם מי לדבר. אין כזה דבר מבחינתם 'הפסקת אש'. הפסקת אש היא אקמול שיספיק לשעתיים. צריך לתת לחיל האוויר לסיים את העבודה".

זגורי ישב על הכיסא וניגב דמעה לא רצונית שזלגה מעינו. ציונה מיהרה לקרוץ ולעקוץ את חתנה. "מי יודע, עכשיו עם הפגיעה אולי הוא יאהב יותר את חמותו". אבל זגורי הוכיח שעם כל הרסיסים והאזעקות מסביב, הוא כנראה יחזור מהר מאוד לכושר. "אל תדאגי", גיחך. "הפציעה לא עד כדי כך חמורה".

אל החדר נכנסו כבאים מחבל אשכול ומנתיבות, אחיו של זגורי למאבק בלהבות. הם בדיוק סיימו משמרת לילה ובאו לבקר את חברם הפצוע.

"תשאל אותם אם מישהו מהם מתחרט שהוא גר באזור", ביקש ממני זגורי אחרי שהבהיר שלמרות הטראומה הוא ימשיך לחיות בעירו. "לא נתקלתי עוד באנשים שאמרו שאי אפשר לגור כאן, אבל צריך לטפל בבעיה כדי שנוכל לחזור לחיים נורמליים. אני זוכר את העיר שלי כמקום שקט".

זגורי אמר שהוא מקווה לחזור לתחנה כמה שיותר מהר, להשאיר את הפציעה מאחור ולשוב לשגרת חייו. מבחינתו, אחרי שבוע וחצי של החלמה הוא חוזר לחבר'ה. אבל מעיין הבהירה שלא כל כך מהר. קודם שירגיש טוב ויצליח לשים את הקסדה על הראש, פעולה שהוא יתקשה, מן הסתם, לבצע בחודשים הקרובים.

"כששמעתי שמדובר בפגיעת ראש כמעט התמוטטתי", סיפרה אסתר, אמו של הכבאי, על רגעי החרדה. "אני יודעת מה זו פגיעת ראש ומה הדברים הראשונים שעולים לכל אחד מול העיניים".

shabat@maariv.co.il

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...