"ברחוב אסור לשדר פחד": עולמן של חסרות הבית בת"א
הן חיות ללא קורת גג, חלק עובדות בזנות, אחרות מכורות לסמים. לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים יצאה טל לאור למסע ברחובות תל אביב עם שתי נשים שהחליטו לחלק לדרות הרחוב תרסיסי פלפל להגנה עצמית, וחזרה עם תחושות קשות
45 שנים היא חיה ברחוב. מגיל 16 ועד לפני חודשיים, כאשר הצליחה סוף סוף לזכות בקצבת דיור מיוחדת לדרי רחוב. בדרך גם נכנסה ויצאה מכותלי הכלא בגין עברות סמים. כיום היא מתגוררת בדירה קטנה בשכונה נידחת בלוד וחשה רוב הזמן בטוחה ומוגנת. בזמנה הפנוי היא מנסה לסייע לנשים שהיו במצבה להשתקם.
"גם היום, כשיש לי בית, אני עדיין פוחדת לפעמים אחרי כל כך הרבה שנים של אלימות. עברתי ברחוב ארבעה מקרי אונס. קיבלתי מכות רצח, כולל בלוק של אבן שזרקו לי על הגב. דברים קשים שאת לא יכולה לתאר לעצמך", היא אומרת בכאב.
אתמול (א') ציינו ברחבי העולם וגם בישראל בשורה של אירועים ומצעדים את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה משמעותית באלימות כלפי נשים בחברה הישראלית. מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מדווחים על 40 אלף פניות של נשים לסיוע בשנת 2011, 8,000 מהן חדשות. ואלו הן רק פניות בנוגע לאלימות מינית.
האלימות כלפי נשים דרות רחוב היא בגדר צל אפל לדמויות שקופות. נשים אשר חיות ללא קורת גג ומחסה מוגן ונמצאות במאבק הישרדות יומיומי. חלק עובדות בזנות, אחרות מכורות לסמים וישנן כאלה שנפלטו ממסגרות שונות.
הן סובלות מהתקפות פיזיות קשות, בכללן מקרי אונס רבים והתעללות גופנית הנעלמים מזכוכית המגדלת הציבורית. ההערכות מדברות על אלפי נשים הגרות ברחוב ברחבי הארץ, נתון אשר אינו ברור וקבוע, בין השאר משום שעצם ההגדרה לחסרי בית היא מורכבת ושנויה במחלוקת.
בחודשים
שתי נשים, רעות גיא, משפטנית ופעילת זכויות אדם האחראית בעמותת עלם על תחום קצה ונערות בזנות, ואורטל בן דיין, פעילה חברתית פמיניסטית, החליטו לעשות מעשה ויזמו לפני שלושה שבועות ערב התרמה שבו נאספו כספים לרכישת תרסיסי פלפל, מעין גז מדמיע להגנה עצמית אשר ניתן לשאת בכיס.
בערב שנערך בבית הקפה אלבי במתחם התחנה המרכזית הישנה נאספו כ-7,000 שקלים שבאמצעותם רכשו כמה ארגזים של תרסיסי פלפל המחולקים בימים אלו לנשים שחיות ברחוב. כל בקבוקון מספיק לעשר לחיצות בממוצע, ומי שמקבלת אותו עוברת הדרכה כיצד להשתמש בו בצורה בטוחה.
איך נולד הרעיון לפרויקט?
"חנות הבגדים שלי נמצאת באזור התחנה המרכזית", מספרת בן דיין. "אני עדה למצוקה של הנשים פה. יום אחד ישבתי בקפה אלבי ונכנסו כמה נשים שגרות ברחוב וסיפרו שהן עברו שלושה מעשי אונס אכזריים בידי כנופיה מהאזור. הן העלו את הצורך הזה והתחלנו לגלגל את הרעיון. כתבתי סטטוס בפייסבוק ואנשים הזדהו והזדעזעו. בתוך יומיים עיצבנו ושלחנו הזמנה והרמנו את הערב. הגיעו כמעט 150 אנשים ואספנו כמה אלפי שקלים למטרה הזו".
"חשבנו יחד איתן על כל מיני סוגים של פתרונות, כולל ללוות אותן ולהגיש תלונה במשטרה", מוסיפה גיא. "הן שללו הגשת תלונה משום שלטענתן לא מטפלים בתלונות שלהן כמו שצריך וגם משום שהן חוזרות לרחוב וסוגרים איתן חשבון על זה, ככה שזה לא פתרון יעיל.
"אני רוצה להוסיף בהקשר הזה שגם עבור נשים שאינן חיות ברחוב, באופן כללי הגשת תלונה במשטרה במקרים של עברות מין היא לא תמיד הפתרון האפקטיבי. מדוחות המחקר של הכנסת בנושא עברות מין, טיפול ואכיפה ניתן ללמוד ש-90 אחוז מהתלונות אינן מגיעות לכדי כתבי אישום. קל וחומר שבאזורי השוליים הסיכוי למצות את הדין עם התוקפים הוא אפסי, אם בכלל הוא קיים".
אתן מתרשמות שתרסיס הפלפל באמת עוזר לנשים ברחוב?
"מאוד", אומרת בן דיין." אני כל הזמן שומעת מנשים שזה עוזר להם. גם מעשית וגם בעצם תחושת ההגנה שזה מספק להן. יש נשים שכבר חוזרות אליי ומבקשות עוד. ובכלל, באמצעות החלוקה אנחנו בקשר עם הנשים. הן יודעות שיש להן לאן לפנות ושיש נשות קשר בשטח".
אבל למרות היוזמה המבורכת, האם זהו הפתרון האמיתי לאלימות כלפי נשים ברחוב? זה כמו לשים פלסטר במקום שדורש ניתוח כירורגי.
גיא: "ברור שלא. זה פתרון נקודתי. דרוש פתרון מערכתי ומאמץ הוליסטי להגנה על נשים חסרות בית ונשים שעוסקות בזנות, דרושה גם יותר נוכחות בשטח, הנגשה של מערכות מגנות לאותן נשים שהן שקופות וחשופות לאלימות יומיומית. אבל זו פעולה קטנה שמעוררת הרבה כבוד לבקשה ולצורך שהן מעלות, וגם מעלה את המודעות הציבורית לתופעות האלה. התרסיס הזה הוא עוד אמצעי לעזור להן לשרוד את הרחוב. אלו חיים שאת ואני לא היינו שורדות בהם יום שלם".
מה הכוונה "לשרוד את הרחוב" ?
"מבחינתי זה אומר להשיג את הדברים הכי בסיסיים, כל הדברים שלך ולי יש ואנחנו לא נותנות על זה את הדעת. איפה לעשות צרכים? איפה לשים את הראש? מה לאכול? איך להשיג מנה? איפה להתקלח? יש לרחוב חוקים והיגיון משלו.
"פעם שאלתי צעירה למה לא לישון בים, יותר נעים ומרגיע מהתחנה המרכזית. היא ענתה לי שזו השאלה הכי מטומטמת שהיא שמעה, כי בים אף אחד לא ישמע אותך אם תצעקי. ברחוב יש שלוש אסטרטגיות הישרדות עיקריות: זנות, עבריינות והתמכרות, כל אחת והמשאבים שלה.
"זנות היא אסטרטגיית הישרדות והמשאב בה הוא הגוף - נשים וגם נערים שורדים הרבה בעזרת הגוף. עבריינות היא גם אסטרטגיית הישרדות - למשל לגנוב. סחר בסמים הוא אסטרטגיית הישרדות.
"מן הסתם ככל שאת מזדקנת ונמצאת יותר שנים ברחוב את צריכה ללמוד לשכלל את אסטרטגיות ההישרדות שלך, לפעמים צריך גם סמים כדי לשרוד את הזנות. אלו מעגלים חופפים ויש בהם המון היגיון כשמבינים אותם. ברחוב החזק שולט, אסור לשדר פחד. זה דורש משאבים וכוחות, ולכן הנשים הללו הן הגיבורות שלי. מעוררות השראה, אמיצות יותר מכולנו יחד".
אני מצטרפת לרלי, לרעות ולאורטל לסיבוב חלוקת תרסיס פלפל בפאתי התחנה המרכזית. הסיור שלנו מתחיל ברחוב הגדוד העברי הנושק לגינת לוינסקי, בבית הקפה אלבי - מקום בעל אג'נדה חברתית אשר מלבד הגשת אוכל טעים מארח בתחומו גם פעילות ופעילים חברתיים על פגישותיהם ויוזמותיהם.
רלי צועדת בראש, שערה אסוף וצעדיה בוטחים. "ברחוב אסור לך לשדר פחד וחולשה. את חייבת להיות קשוחה, אחרת יאכלו אותך בלי מלח", היא אומרת ונעצרת ליד חבורת נשים אשר יושבות על קצה המדרכה, סמוך לאחת מחנויות הקמעונות. עיניהן טרוטות. הסם, הפחד והרעב ניכר בפניהן הרזות. חיבוק לאישה אחת, הנהון לאחרת.
"זו השתחררה לא מזמן מהכלא", מסבירה רלי. היא מחלקת לנשים את התרסיס ורעות מסבירה להן כיצד להשתמש בו ביעילות. "אל תפחדו, זה יעזור לכן", אומרת רלי ומפצירה בי להתקדם ולהמשיך הלאה.
ברחוב נווה שאנן אנו חולפות על פני חנויות רבות של מהגרים, פליטים ועובדים זרים. קשה להתעלם מהתחושה שמדובר בעולם אחר, עם שפה וחוקים משלו. החצר האחורית של הכרך הגדול.
ממולנו תחנת משטרת לוינסקי, אשר הוקמה על מנת לטפל בבעיות הספציפיות של השכונה. כשאני שואלת את רלי על יעילות עבודת המשטרה באזור, היא משיבה במהרה: "הם לא עושים כלום. מתקשרים אליהם והם אומרים שיש להם אירוע אחר. שלוש חברות שלי נרצחו בחודש פה ברחוב וזה לא מעניין אותם. לוקח להם שעה ויותר להגיע. אני חושבת שכל בחורה שמתה פה, זה פחות עבודה בשבילם".
הגשם מטפטף ואנו מתקרבות אל גינת לוינסקי, רחבה אשר מושכת אליה חסרי בית רבים. באזור הזה פעלו כוחות המחאה החברתית של שכונות דרום העיר. מתקני השעשועים ריקים מילדים ובתוכם שמיכות מאולתרות שמשמשות את האנשים שישנים שם.
"אוי ואבוי לאישה שתסתובב פה לבד בערב. הם אפילו לא שואלים אותך וישר פוגעים בך", אומרת רלי בעודה מחלקת תרסיס פלפל לאישה נוספת. "גם אני, אישה שיכולה להגן על עצמה ולא פחדנית, נתקלתי במקרי אלימות", מגלה אורטל.
"בשבת לפני שבועיים הלכתי בשכונה בעשר בבוקר ופתאום בא גבר משום מקום ותפס לי בצוואר. כמובן שהתנגדתי. ברגע שיש קבוצת גברים שמשוטטת ברחוב בחוסר מעש, המרחב הופך אוטומטית להיות לא מוגן עבור נשים".
"לנשים שחיות ברחוב, אלו שראית כאן היום, אין אפילו את הכוח והיכולת הבסיסית להגיע ולהתלונן ברשויות הרווחה. הרווחה צריכה לבוא אליהן", מסבירה רעות. "אנחנו מנסות להגיע אליהן ולעזור להן לקבל את הזכויות הבסיסיות שמגיעות להן בתור בנות אדם". " אנחנו מקוות שבקרוב מאוד נארגן ערב התרמה נוסף ונוכל לגייס כספים ולחלק להן תרסיסים נוספים שישפרו את תחושת הביטחון שלהן", הן מסכמות.
ממחוז תל אביב של משטרת ישראל נמסר בתגובה: "לפני כשנתיים הוקמה בין התחנה המרכזית הישנה לחדשה תחנת לוינסקי המונה כ-70 שוטרים ממגזרי הבילוש והסיור. תחנה זו נותנת מענה לכלל האירועים הפליליים המתבצעים במתחם. בתחנה פועלים שוטרים גלויים וסמויים, ממונעים ורגליים, מצוידים באמצעים כדי להתמודד עם מגוון העברות במתחם.
"לאחרונה התקבלו כמה פניות מכתבים על חבורה של סודנים שמבצעת עברות כנגד נשים בתחנה מרכזית, אך למרות בקשות חוזרות ונשנות, כולל מעל גלי האתר, עד כה לא התקבלה כל תלונה רשמית בתחנה. למרות זאת מפקד התחנה הורה לכוחות בשטח לפעול ללא לאות לבדיקת הפניות".
לתרומות לפרויקט תרסיס פלפל לנשים דרות רחוב היכנסו לאתר:www.donateisrael.weebly.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם