ראשי » מקומי » השרון » רמת השרון/הרצליה

הילד השמן הפך לרץ מרתון מוביל

עודף המשקל שהביך אותו מול חבריו, השקט שחיפש על מנת לתחזק את הנפש ודמעות הניצחון במרתון הקשה בעולם. מושיקו ישרים היה נער שמן והיום הוא אחד מרצי המרחקים הבכירים בישראל

"זה קרה בחופש הגדול שבין כיתה י"א ל-י"ב. יולי-אוגוסט, קיץ, חם, כולם בים. רק אני התביישתי להצטרף. גם כשכבר הציעו לי חזרתי תמיד על אותה מנטרה בטענה שאני לא אוהב שהחול נכנס לי בין האצבעות. זה כמובן לא היה נכון. הבנתי שאני במאבק אמיתי למען רמת חיים גבוהה יותר, אין אפס" - הוידוי הזה יצא השבוע מפיו של מושיקו ישרים, תושב הרצליה, שסיפורו מסמל את ניצחון הרוח מול כל מכשול.
 
ישרים (24) היה נער שמן - 75 קילוגרם בגובה של 1.65. "על פניו זה לא נשמע עודף משקל מטורף, אבל זה הגיע למצב שבו אנשים כבר היו מציקים ומעירים לי. החלטתי שאני יוצא למאבק למען החיים שלי".

הרומן בין ישרים לחדר הכושר היה ממבט ראשון, אולם בניגוד לחובבי המשקולות ומכשירי הכושר, הוא בחר להגיר זיעה דווקא בשעות ארוכות של ריצה על ההליכונים.

"בדרך כלל אנשים מתאהבים באגף האנאירובי של מכון הכושר, אבל אני בחרתי בדרך אחרת", מסביר ישרים. "ירדתי במשקל במהירות. סוף, סוף אפשר היה אפשר לראות את הקוביות בבטן ואני הייתי מאושר".

נקודת מפנה נוספת שהשפיעה על חייו הגיעה עם יום גיוסו לצבא לפני כשש שנים. "כמה שבועות לפני הגיוס הבנתי שאני לא בשל נפשית לצבא. ואכן, לא הצלחתי להסתגל למערכת הצבאית. היו לי רעשים בראש שהצלחתי להשתיק רק בזכות הריצה. ככל שהזמן עבר הייתי צריך יותר ויותר זמן איכות עם עצמי ולכן גם הקילומטרז' הלך וגדל. סיימתי את הטירונות כשאני מכור לשקט הזה. בהמשך התרופה הזו הפכה ליומיומית".

ישרים החל "להתמכר" לריצה כשבדרך הוא מתנסה באין ספור מרוצים, חצאי מרתונים ועד למרתונים שלמים. "הפעם הראשונה שהחלטתי לנסות ולסיים מרתון באופן מלא הייתה במרתון תל אביב", הוא משחזר.

ספר לי על החוויה הזו.
"יום המרתון הגיע. אני חסר ביטחון, מנסה להשיג כל פיסת מידע שתעזור לי לעבור את ההרפתקה הזו. והנה אני יוצא לדרך. כל הדרך הרגשתי בהי מטורף, נהנה מכל מטר ומטר עד לגמר המסלול. כשהגעתי לקו הסיום לא האמנתי למראה עיניי. סיימתי אחרי שלוש שעות ועשרים דקות – חצי שעה פחות מהתכנון שלי".

עם האוכל הגיע התיאבון וישרים נרשם למרוצים בכל רחבי הארץ על בסיס קבוע, הכול מתוך האדרנלין והאהבה הבלתי נלאית לענף הספורט הטרי אליו נגלה.

בשלב זה אף הצטרף לקבוצת "קורפוס" הרצליה, שם הוא מתאמן בשנים האחרונות במטרה להמשיך את מגמת ההתקדמות. "התחלתי להתאמן עם המאמן היקר שלי דיוויד קנטור. לשמחתי, מגמת ההתקדמות שלי בהתאם לאימונים עימו הייתה נהדרת. התייצבתי על 40 דקות ב-10 קילומטר והתחלתי לדהור לעבר המטרה הבאה: להיות SUB3, חלומו של כל רץ, לרדת מ-3 שעות המרתון מלא".

גם את המטרה הזו הצליח ישרים להגשים במרתון תל אביב האחרון. "הבנתי שלא תהיה לי תפאורה טובה יותר לרדת משלוש שעות. התאמנתי קשה, וההשקעה השתלמה. סיימתי בתוצאה של 2:56:51 שעות ועם הרבה דמעות של אושר בעיניים".

מושיקו, מה זו ריצה בשבילך?
"הריצה זה חלק אינטגרלי מחיי היום יום שלי, כמו שצריך לאכול ולישון, לי יש צורך בסיסי נוסף וזה לרוץ, לא מצליח להירדם בלילה אם לא נתתי את הקילומטרז' היומי שלי. אני אמשיך לרוץ ולחתור להישגיות כל החיים שלי ומקווה שאנחיל את הערכים האלה גם לדורות הבאים אחריי".

חרף שלל ההישגים האישיים, נקודת השיא בקריירת הריצה הקצרה של ישרים הגיעה לפני כחודש עת החליט ישרים להירשם למרתון פוזנן שבפולין, אחד מהמרתונים היוקרתיים בעולם אליו נרשמו השנה לא פחות מ-7,000 רצים מרחבי הגלובוס. פרט לרצון להתברג בתחרות רמת דרג באירופה, הייתה לישרים סיבה נוספת להגיע לפוזנן - סבו ברח משם אחרי השואה.

"המרתון הזה היה חתיכת סגירת מעגל", סיפר ישרים בהתרגשות. "אמא שלי נולדה בפוזנן ועלתה ארצה בגיל שנתיים. סבא שלי גר בפוזנן וניצל בה מהשואה לאחר שהתגייס לכוחות הפרטיזנים וברח מהרכבות אל מחנות ההשמדה. גם סבא שלי גורש מפולין לאחר המלחמה ועלה עם המשפחה ארצה תוך הבטחה שבחיים לא יחזור לשם, וכך היה. עד היום הוא לא מוכן לנסוע לבקר".

רצת גם בשביל סבא שלך?
"בהחלט. בזמנו לא יצאתי למסע לפולין בכיתה י"ב מתוך תחושה כי אם סבא שלי לא מוכן לדבר על התקופה הזו גם אני לא מרגיש לנכון לנסוע לשם. בהמשך תחושת הפספוס הזו צבטה לי בלב והחלטתי שזו הזדמנות פז לסגור את המעגל. היה לי חשוב לבוא לריצה הזאת מוכן ולתת את כל מה שיש לי, למען המדינה, למען סבא שלי ובעיקר למען מדינת ישראל".

תחושת הפטריוטיות שליוותה את ישרים במהלך המרתון בצוותא ליכולת עילאית לכל אורך הריצה סייעה לישרים לשבור עוד שיא אישי. מקום 29 מתוך 7,000 רצים במרתון כשהוא רושם תוצאה יוצאת מן הכלל של 2:43:35 שעות. "זה היה מטורף", הוא נזכר. "יוצאים לדרך, האדרנלין בשמיים ודוחף אותי לכל קילומטר מהר יותר".

מה עובר לך בראש?
"הייתי מרוכז לכל אורך הדרך בעצמי שמא משהו יפגע לי במרוץ. בינתיים הקילומטרים עוברים ואני לא מפסיק לקבל פידבקים מהקהל על דגל ישראל שרקום לי על הגופייה. התמונה שלי עם דגל ישראל מסיים מרוץ עם דמעות בעיניים היא משהו שלא אשכח לעולם".

יש סיכוי לראות אותך מייצג את ישראל בריו 2016?
"עם כל הרצון, אומר בכנות שאני לא מאמין. איגוד האתלטיקה לא תומך בספורטאים בצורה שמאפשרת להם להתרכז בהישגיות, לכן המון כישרונות שגדלו והתפתחו בארץ ערקו למדינות אחרות. כדי להגיע לרמה של בכלל לדבר על אולימפיאדה הריצה צריכה להיות המקצוע שלך. זה כולל לקום בבוקר לאימון קל, לאכול נכון, לקום לאימון איכות וללכת לישון בזמן. בגלל הדברים הללו קשה לי להאמין שאולימפיאדה היא מטרה אפשרית עבורי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...