סמל של דו קיום: סיפורו של אליהו נאווי
אליהו נאווי, ראש העירייה המיתולוגי של באר שבע שהלך לעולמו בעיצומו של מבצע "עמוד ענן", האמין בכל כוחו בנגב ובדו קיום בין יהודים לערבים. הצצה לעולמו של איש יוצא דופן
כל כך סמלי שבאותו היום שבו נפטר נאווי, נערך בבית העלמין החדש בבאר שבע טקס אזכרה במלאת שנה לפטירתו של מחליפו משה זילברמן ז"ל, ראש העירייה הרביעי של באר שבע, בין השנים 1986 ל-1989.
יש לציין, כי רק לפני כשנה ושלושה חודשים הלך לעולמו גם ראש העירייה השני (בין השנים 1961 ל-1963), זאב זריזי ז"ל, שהיה סגנו וממלא מקומו של נאווי מ-63' ועד 78'. הלך דור הנפילים. אין נאווי בעירו.
אליהו נאווי שימש כראש עיריית באר שבע במשך 23 שנים ברציפות, בין 1963 ועד 1986, תקופה מכרעת בפיתוחה של באר שבע. הוא ראש העיר אשר כיהן בתקופה הארוכה ביותר בתפקידו בבירת הנגב והיה מקבילם של טדי קולק (ז"ל) בירושלים, שלמה להט (צ'יץ') בתל אביב ואריה גוראל (ז"ל) בחיפה.
בשל המצב הביטחוני הנפיץ והאיסור של פיקוד העורף על התקהלות בת למעלה ממאה אנשים, נערכה הלווייתו של אליהו נאווי ז"ל באופן מצומצם, ביום ראשון שעבר ב-12:00 בצהריים בבית העלמין הישן בבאר שבע, בחלקת "גדולי העיר", לצדו של ראש העירייה החמישי (1997-1989) יצחק (איז'ו) רגר ז"ל.
עשרות אנשים, בהם בני משפחה, חברי מועצת העיר וותיקי באר שבע ובוניה שהטביעו בה חותם, ליוו את נאווי בדרכו האחרונה. כמה סמלי שהאדם הנפלא הזה, שעשה כה רבות למען העיר והמדינה, נפטר בזמן שתושבי העיר והנגב עומדים איתן אל מול אותם מרצחים בני בליעל מעזה.
נאווי היה איש אשכולות: מזרחן, שהיה בקיא בהווי הערבי, פרשן רדיו אגדי שהיה מוכר בכינוי "דאוד אל נאטור", שריתק מיליונים בישראל ובעולם הערבי, חוקר תנ"ך, עורך דין ושופט.
בשנות חייו האחרונות הוא הרבה לשאת הרצאות בעניין העולם הערבי ותרבות המזרח התיכון וסדר יומו היה עמוס שבועות מראש. הוא ריתק את שומעיו בסיפורים על היכרותו עם אישים בעולם הערבי, בהם נשיא מצרים המנוח אנוואר סאדאת, שביקר בבאר שבע ב-1977 והיה אורח לשכתו. נשיא מצרים תמיד דאג להעביר מסרים ודרישות שלום לנאווי.
לפני שנתיים בדיוק התראיין נאווי ל"זמן הנגב", עם צאת ספרו "סיפורי המזרח התיכון הישן", בהוצאת מעריב. בעת הראיון הוא היה בן 90, אופטימי מתמיד. הוא התגאה כי היה גם ידידו של אנוואר סאדאת, אך גם של הפלאחים. נהגו לומר על נאווי, כי לו ירצה לספר באמת את חייו, כולל החלקים העלומים למען המולדת שעוד אסורים לפרסום, הוא יזדקק לכמה כרכים טובים.
הראיון נערך בביתם של בני הזוג נאווי בגני עומר – דיור איכותי לקשישים.
בספר ליקט נאווי מסיפורי דאוד אל נאטור, הדמות הרדיופונית אותה גילם, שריתקה מיליוני מאזינים בישראל ובמדינות ערב. בספר הוא הרשה לעצמו להיות נועז יותר, עסיסי יותר ומצחיק יותר. "תביא לראות את הספר", הוא אומר. "אני כתבתי אותו, אבל עוד לא ראיתי אותו ממש".
הראיון לווה בלבטים מה לשאול קודם כל אדם שחווה, ראה ועשה כל כך הרבה. מאיפה מתחילים? נאווי חש את ההיסוס שלנו והתחיל לספר על ילדותו וצעירותו בירושלים. הוא סיפר, בלשונו הציורית, עם המבטא הבבלי והקול הנמוך וההחלטי, איך השוטרים דאז – בריטי וערבי שהלכו בצמדים – היו עורכים משפט על עבירות תנועה בו במקום. 50 מיל היו מסדרים את העניין, והם עוד היו דוחפים את האוטו במקרה הצורך.
נאווי הקסים את שומעיו וקוראיו, כי הוא דיבר אל לבם, לא בשפה הערבית הגבוהה והספרותית, כי אם בשפה העממית, הציורית, מלאת הפתגמים, זו שהפלאחים היו שומעים באוהל השייח' או המוכתר.
בחדר העבודה שלו המדפים עמוסי ספרים. בהם, תרגומים של הקוראן והוצאות בשפת המקור, ספרות ערבית ויהודית. הוא ידע לצטט מכל אחד ואחד, בערבית, בעברית ואפילו קצת בספרדית. "אין לי תואר דוקטור, אך כשביקרתי לפני שנים בארגנטינה, התעקשו לקרוא לי דוקטור נאווי. אפילו המרכז היהודי הספרדי הביא לי לוח נחושת שמאשר את זה".
"מה תשתו?", שאלה רעייתו, ברוריה. אישה אצילה, עם נימוסים אירופאיים ומבטא ייקי, שנותר למרות השנים הרבות בארץ, ועל אף שהייתה מורה לספרות בתיכון מקיף א'. היא הכינה את משקה הבית: יוגורט, קמצוץ מלח, קמצוץ מלפפון, קמצוץ שום, מים וקרח. משקה לבנטיני, שמשיב נפש ואפילו מלחים אבודים לגוף המיוזע בקיץ הבאר-שבעי. משקה שליווה אותם מאז הימים של הטרום מזגן ואפילו, טרום המדינה.
על אף גילו המופלג, אליהו נאווי היה איש פעיל, שמח, מלא אהבה לתחומי עיסוקו ולמשפחתו. על סוד נעוריו אמר: "אני אגיד לך מה הסוד. הסוד זה להיות עסוק, להיות שמח ואופטימי. לא להיות מדוכדך. אני, למשל, עדיין נהנה לעשן את המקטרת שלי. כשיש לי זמן. כי עכשיו אני עסוק: אני כותב עוד ספר ואני עומד לתת סדרה של שמונה הרצאות על העולם הערבי ב'בית דפנה' בעומר". על ההרצאות הוא דרש לבקש שכר סופרים של 10 אגורות. "כי על מה שמשלמים – מעריכים". הוא לא ידע מה זה משקפי קריאה ולא ידע מה זה להיות לא עסוק.
על קיר חדר העבודה שלו תלויה מגילה שחתמו כל חברי מועצת עיריית באר שבע ומספר חברי כנסת שנכחו פה בבאר שבע בעת ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת. "זה היה יום בלתי נשכח, אחד היפים בחיי. זה היה יום מרגש והיסטורי. הנשיא סעדאת הכיר ואהב אותי. היו לנו קשרים של חברות. כל פעם שהיה מגיע שליח מצרי לישראל, הוא היה מעביר לי דרישת שלום מסעדאת, שהיה קורא לי בחיבה רבה 'אדוני ראש העיר'".
יש דברים שנאווי סיפר בגאווה רבה ודברים אחרים, שרצה לספר, אך נצר בלבו לעד. דמותו הרדיופונית היא אולי אחת המפורסמות בעולם הערבי, עד כי באירועים בינלאומיים בהם נכח, אנשים זיהו אותו על פי קולו. "שנים רבות היו מקומות בעולם שהיה אסור לי לנסוע אליהם, כי אנשים פשוט הכירו וזיהו את הקול של דאוד אל נאטור מיד".
לדור שלא הכיר את ראש העירייה האגדי, נספר, כי בשנת 1947 הוזמן נאווי להגיש תכנית רדיו בערבית במסגרת תחנת "קול ההגנה", שפעל במחתרת בימי המנדט הבריטי. נאווי, שהיה אז מזכיר איגוד השומרים העבריים והכיר היטב את ההווי הערבי, שידר בתחנה זו תכנית אקטואליה - עם נגיעה מיוחדת.
בניגוד לרוב התכניות ששודרו בערבית ספרותית וגבוהה, דיבר נאווי בתכניתו אל קהל המאזינים בערבית מדוברת, תחת השם הבדואי "דאוד אל נאטור" - "דוד השומר". הוא שוחח על ענייני היום בשפה עממית-ציורית, תוך שימוש במשלים ופתגמים מן התרבות הערבית. שידורי התכנית נמשכו גם לאחר קום המדינה, במסגרת קול ישראל בערבית, עד שנת 1957, אז נתמנה לשופט.
בשנת 1947 הוא לא רק התחיל לשדר ברדיו, אלא גם נישא "לבחורה הכי יפה בתל אביב". את רעייתו ברוריה המשפט הזה הקסים וגרם לה לחייך. למרות סירובה בתוקף להצטלם בעת שערכנו את הראיון עם בעלה, הרי על אף שחלפו השנים, היא עודנה אישה יפה, אצילה ומטופחת. היא תמיד הייתה איתו, במיוחד בשנים הסוערות בהן שימש ראש עיריית באר שבע. כשהיו בחירות, היא דאגה שנאווי והפעילים ישתו מרק, שהייתה מכינה במיוחד. אישה, שזכתה להערכה ואהדה גם מיריבי בעלה.
אי אפשר היה שלא לדבר על פוליטיקה מקומית עם האיש שצבר הכי הרבה שעות בעיריית באר שבע ועל דוח מבקר העירייה שהתפרסם בסמוך לראיון, שנערך בנובמבר 2010, שכלל ממצאים לא קלים: "אתה יודע, באנגליה של ימי הביניים היו תולים גנבים בכיכר העיר, קבל עם ועדה, על מנת שאנשים יראו וייראו.
"אבל, גם כשהיו תולים את הגנבים, היו באים כייסים ומכייסים את הצופים. אתה יודע, יצר האדם רע מנעוריו. גם כשאני הייתי ראש עירייה היו דוחות מבקר קשים. זהו מוסד חשוב וחיוני בכל מערכת ציבורית. השאלה, כיצד מטפלים בדוח ואיך נוהגים במי שכשל".
על ראש העירייה הנוכחי, השמיני במספר, רוביק דנילוביץ', שהוא בן פחות ממחצית גילו של נאווי, היו לו רק מילים טובות: "אני אוהב את רוביק. אתה יודע, הוא בחור מאוד ישר. אני מאחל לו רק דבר אחד: שכמו שאני הפכתי את באר שבע לעיר, הוא יהפוך אותה למטרופולין".
ספרו החדש של נאווי יצר עניין לא רק בישראל, אלא גם ברשות הפלשתינית, ועיתונאי מרמאללה התקשר לברר משהו בקשר לראיון. "אמרתי לו שאני עסוק ואין לי זמן", אמר נאווי. זה רק מוכיח עד כמה האיש המקסים הזה, עם המבטא הבגדדי שהיה מתנגן בשפתיו, אהוב ומוערך בעולם הערבי. מי יודע, אולי במציאות אחרת הוא היה שגריר במדינה שכנה או אפילו באו"ם.
"אתה יודע, לפלאחים לא הייתה גישה לאוניברסיטה או לבית ספר. כל חוכמתם הייתה חוכמת החיים, חוכמת הסיפור העממי ומוסר ההשכל. חוכמתם הייתה נלמדת מפי השייח' והמוכתר ומהחיים עצמם. שפתם לא הייתה ספרותית גבוהה, אלא עממית.
"בתפקידיי בארגון השומרים ולאורך השנים, ידעתי לדבר עם האנשים בשפתם, להביא את הסיפורים שהם הכירו מתוך מציאות החיים. זה פשוט דיבר אליהם תמיד". ולמי שקורא את נאווי בפעם הראשונה יש בספר, אותו איירה נכדתו יעל אזולאי-נאווי, מדריך לסיפור הערבי.
לפני שעזבנו את הבית, הוא שלף את אחד הפריטים שבעטיפת הספר, מעין נרתיק בו היו שומרים אבקה שחורה ומעין מקלות כתיבה, ששימשו את המוכתרים לרישומים וחשבונות. זהו פריט נדיר, אשר הגיע אליו, איך לא, מארץ ערבית ובדרך לא דרך.
אליהו נאווי נולד ב-22 ביוני 1920 בעיר בצרה שבעיראק ועלה לארץ בילדותו, בשנת 1926. הוא גדל בירושלים ולמד בבית המדרש "דורש ציון" בבירה עד שנת 1934. בין השנים 1935 ל-1938 הוא למד בבית המדרש למורים "מזרחי" בירושלים. בשנים 1943–1940 הוא עבד כפקיד בסוכנות למסחר בחלקי חילוף למכוניות.
הוא למד גם בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, לימים אוניברסיטת תל אביב, בין השנים 1947–1944, והיה יו"ר אגודת הסטודנטים של המוסד. בימים ההם היה חבר בארגון השומרים ושימש בתפקיד מזכיר הארגון וחבר ההנהלה עד שנת 1948.
בשנת 1947 התחתן עם ברוריה בת חיים ומרתה מאיר. לנגב הגיעו בשנת 1947. בקרבת באר שבע תוכננה לקום עיר, "אפיקים בנגב". נאווי נבחר לתפקיד ה"מוכתר", שהופקד על הקשר עם הסביבה הערבית ועם שלטונות המנדט.
בין השנים 1954–1948 שירת בצה"ל בדרגת רב סרן בחיל המודיעין, ביחידה הדרוזית ובשירות המשפטי. מ-1954 עד 1957 הוא עבד כעורך דין עצמאי. ב-1958 עבר נאווי להתגורר בבאר שבע וכיהן בה כשופט, הראשון של באר שבע והנגב, עד שנת 1963.
ב-1963, כשהוא בן 43, מונה אליהו נאווי לראש סניף מפא"י בבירת הנגב ונבחר לראשות העירייה. חמש פעמים ברציפות ציבור התושבים נתן בו אמון והוא כיהן בתפקיד ראש העיר משך לא פחות מחמש קדנציות, עד 1986.
בתקופתו כראש העירייה הוקמו רבות משכונות העיר, מוסדות תרבות וחינוך, בהם אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תיאטרון באר שבע, הסינפונייטה הישראלית, אנדרטת חטיבת הנגב ומוסדות עירוניים, כגון בניין עיריית באר שבע שהפך לסמלה.
לאחר שפרש מתפקיד ראש עיריית באר שבע, הוא שימש בתפקיד ראש רשות השיפוט בהסתדרות, עד לשנת 1995. לאחר מכן, שימש כיועץ שר הדתות לענייני מוסלמים ודרוזים, עד שנת 1996.
בין התפקידים הציבוריים הרבים שמילא לאורך שנות חייו: חבר מליאת רשות השידור והרשות השנייה ויו"ר הוועדה לשידורים בערבית; חבר מייסד בוועד המנהל ובחבר הנאמנים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב; חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים; חבר ההנהלה של "אורט ישראל"; יו"ר ועדת ראש הממשלה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל; יו"ר הנהלת תיאטרון ענבל וחבר מועצת העיתונות. לפני חודשיים הוחלט כי על שמו יקרא מתחם התחבורה החדש בבאר שבע.
לפני ארבע שנים, קיבץ עיתון זמן הנגב יחדיו את כל ראשי עיריית באר שבע לדורתיהם, לראיון חגיגי ומיוחד. היו שם אליהו נאווי, זאב זריזי ומשה זילברמן ז"ל, לצדם של דוד בונפלד (החליף את יצחק "איז'ו" רגר ז"ל), יעקב טרנר ורוביק דנילוביץ' יבל"א.
בין היתר, סיפר נאווי בראיון: "אני הייתי השופט התושב הראשון בנגב. אחר כך מפא"י, האדירה באותו זמן, שלחה אותי לעירייה. שלוש קדנציות הייתי מטעם מפא"י. כמה מהשנים הקשות בחיי. בשתי קדנציות רצנו באופן עצמאי (ברשימת אש"ל) יחד עם משה (זילברמן) כנגד כל המפלגות. יצאתי לפני סוף הקדנציה החמישית".
"כשיצאתי מכאן, הלכתי להקים מערכת משפטית בהסתדרות. זה היה גוף שהיה אחראי על כל הפעולות המשפטיות כשההסתדרות עוד הייתה אימפריה. המוסדות הכפופים לרשות השיפוט היו בין השאר בנק הפועלים, סולל בונה וקופת חולים וכן ועדת ערעורים. עסקתי בזה במשך עשר שנים. באותו הזמן, הייתי גם השופט הממונה על שתי מערכות בחירות שנערכו בהסתדרות. לאחר שעזבתי את ההסתדרות, עסקתי בכל מני עיסוקים שלא למען כסף, מפני שהפנסיה שדנילוביץ' משלם לי מספיקה לי לחיות.
"כאן בבאר שבע היו שני מוסדות ציבוריים - האחד ועדה ציבורית ליד בנק הפועלים, השני ועדה ציבורית ליד קופת חולים. אז, לכל אדם שהייתה תלונה, יכול היה לבוא ולברר ולהציג שאלות, והמנהלים היו חייבים להופיע. היום עושים לך טובה שמדברים איתך. בלי ההסתדרות לא הייתה קמה מדינה, אבל לכל דבר יש אורך חיים וכנראה שההסתדרות עשתה את שלה, חבל.
"בכל אופן, לאחר הפרק של ההסתדרות, עסקתי במתן הרצאות ולפני כחצי שנה הוצאתי ספר ואני עובד עכשיו על עוד שני ספרים. אגב, שואלים אותי - 'איך אחרי כל כך הרבה שנים בפוליטיקה נשארת בלי התקף לב ושבץ במוח?', אז אני עונה שהתרופה הכי טובה לפוליטיקאי זה חוש הומור. אין הנחתום מעיד על עיסתו. אני הייתי ראש עיר במשך תקופה כמו כל החברים שנמצאים כאן ביחד פלוס התקופה של רגר. את מה שאני עשיתי נשאיר להיסטוריה".
מהי באר שבע בשביל אליהו נאווי? "בשבילי באר שבע זה מפעל חיים. באר שבע זה החלק שלנו בהקמת מדינת ישראל, בשיבת ציון ובהחייאת התרבות היהודית. העבר של באר שבע זה העבר של מדינת ישראל", אמר לפני ארבע שנים.
"אני רוצה לדבר על העתיד. 23 שנה מאז שעזבתי את העירייה לא התראיינתי בעניין עירוני, לא הבעתי דעה בנושא עירוני. את ראשי הערים שהיו ביקרתי ביקורי נימוסים והייתי נחמד, לא נתתי עצות ולא העברתי ביקורת. היום אני רוצה לומר דברים ברורים: יש לי שבעה נכדים ששישה מהם משרתים ביחידות מובחרות. מדינת ישראל עומדת בפני כמה סכנות - הגרעין האיראני, אולי פקיסטן שכבר יש לה נשק גרעיני, טיפול בכיני אל קעידה, הטרור והמשבר הכלכלי העולמי.
"אבל לדעתי הדבר המסוכן ביותר זו השחיתות שאוכלת בנו בכל מקום. נשיא המדינה (משה קצב) עומד לדין ואני חושש שהוא עוד יעסיק אותנו הרבה זמן, אנחנו היינו רגילים שביום ראשון יש ישיבות ממשלה וביום שישי חוקרים בביתו את ראש הממשלה (בנימין נתניהו), יש לנו את שר האוצר בכלא (אברהם הירשזון), איווט ליברמן נמצא בחקירה, נגד צחי הנגבי יש תיק פתוח, ואני נפגש עם הנכדים שלי והחברים שלהם והם מסתובבים בתחושה שהכל מושחת.
"האיש הצעיר לימיני, רוביק, הולך עם שומרי ראש. אני חושב שזו תעודת כבוד בשביל העירייה ובשבילו, וזו תעודת קלון בשביל המדינה ובשביל עם ישראל. הוא הוציא צווי הריסה מנהליים כנגד אנשים שתפסו קרקע ציבורית ובנו עליה מבנים, הוא עשה סדר בשוק, הוא עשה סדר בפרוטקשן. העולם התחתון והשחיתות חוגגת. הוא גילה כאן סרטן בתוך אגף בעירייה. בעיניי הוא היום דון קישוט שיצא למלחמה בתחנות רוח".
ולמרות הדברים הללו, סיים אליהו נאווי את דבריו בצורה אופטימית, כמו שהוא בדיוק היה, איש אופטימי וחיובי: "אני רואה עתיד נהדר. אני רואה בעיר הזו את עתידה של מדינת ישראל. באר שבע הופכת לאט לאט למטרופולין, תוך שהיא מרכזת סביבה יותר היי-טק, יותר מפעלים, יותר תרבות, יותר ספורט. היו אנשים שהניחו את היסודות ויהיו אנשים שימשיכו בזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם