"אני עובדת על הזוגיות עם עצמי": בגובה העיניים עם דפני ליף
היא נולדה בירושלים וגרה בתל אביב. בגימנסיה ניסתה ללא הצלחה להיות פרחה. היא חושבת שאיציק שמולי הוא פוליטיקאי שבגד במחאה. 1,682 מילים עם דפני ליף (26), מראשי מחאת האוהלים
"ירושלים היא הבית והילדות. אני זוכרת רבות את תקופת הפיגועים מצד אחד ואת כיכר ציון, את פסטיבל הסרטים ואת הנשיקה הראשונה מצד שני. אני לא יכולה לצמצם את הזיכרונות שלי מירושלים לזיכרון אחד, מפני שירושלים בשבילי היא רסיסי זיכרונות רבים - הבית, מצבור של רגעים וגם מערכות יחסים: כשמערכת יחסים היא רגעית, זוכרים את אותו הרגע, אבל מערכת יחסים משמעותית היא מכלול של זיכרונות.
"ירושלים היא מקום ילדותי ונעוריי- עברתי מירושלים בגיל 16 וכאב לי מאוד לעזוב. בכל פעם שרציתי לברוח הייתי עולה לירושלים. גם היום כשאני עולה העירה ואפילו לביקור, אני מרגישה בבית, אף שעם הזמן יש לי בירושלים פחות ופחות תחושה של בית. אני רואה שהרחובות אינם אותם רחובות, העיר מזדקנת ונחלשת והופכת לדתית ולקיצונית יותר מהעיר שבזיכרונותיי".
ניר ברקת
"לא אומר לי הרבה. כשאני חושבת עליו, עולים בי בעיקר שני דברים: חברים שלי שמעבירים עליו המון ביקורת והרכבת הקלה, שלא ברור מהי. קשה לי לראות את ההתחרדות בעיר ואת התכנון שלה שמובילים את הצעירים והחילונים להידחק החוצה. כמישהי שזוכרת את טדי קולק, קשה לי לחבב את פועלו של ברקת".
הגימנסיה העברית
"גדלתי ברחביה-פינת קינג ג'ורג', על כיכר פריז. אני זוכרת בעיקר את הדרך לגימנסיה ואת הניסיון העלוב שלי במשך שנה להיות פרחה. לא הייתי ילדה מקובלת בחטיבה ורציתי מאוד להתחבר, אבל בירושלים אתה או ערס או פריק. מיכאל הנגבי צחק על זה כשאמר שבחטיבה שלנו היה ברור מאוד מי נמצא באיזה צד של הכאפה".
כפר שמריהו
"יותר מהכול היישוב מזכיר לי את המעבר שלי מירושלים למרכז – המקום הוא מעין תחנת מעבר בשבילי. המגורים של המשפחה שלי בכפר שמריהו הפכו להיות חלק הארי בניסיון הציבורי להפוך אותי לבת עשירים מנותקת, ניסיון שמטרתו הייתה להפחית את הלגיטימציה שלי למחות".
הבועה התל אביבית
"הבריחה הישראלית. תל אביב היא בירת התרבות והיא יעד הבריחה הטבעי. הבועה התל אביבית הוא מושג פיקטיבי, מכיוון שיש פה המון אנשים שאינם תל אביבים. אני חושבת שהמושג הזה נוצר בצדק מתוך תחושות של תסכול וקיפוח. זאת בעיה שיש בארץ רק עיר אחת שמתנהלת כמו מטרופולין, שהיא בעלת שארם קוסמופוליטי ותרבותי ושמשאבים עצומים מוזרמים רק אליה. זה יוצר ניכור רב כלפי האנשים שחיים בה.
"בעיניי, הבועה התל אביבית מייצגת מקום שאנשים בורחים אליו מתוך כמיהה לעולם הגדול. לאנשים שאומרים שהבועה התל אביבית סוף-סוף התנפצה לאחר ההפגזות על העיר, אני משיבה שאני לא זוכרת שמישהו אמר בזמן הפיגועים הרבים
"במקום לראות איך ניתן לעזור, מנתבים את הכעס לעבר תושבי המרכז ואומרים: 'העיקר שתסבלו כמונו'. זה נובע מהשבטיות שקיימת בחברה הישראלית. עצוב לי שאנחנו מדינה קטנה כל כך ולמרות זאת אנחנו לא מסוגלים להיות זה למען זה כפי שנחוץ כדי שנוכל להיאבק למען מטרות חברתיות וכדי שנוכל לחדש את הפלורליזם. אני חושבת שזה הגילוי הגדול שלי כישראלית בשנים האחרונות".
בחירות 2013
"כאוס. אין לי מושג למי להצביע. הבחירות יהיו חייבות להיות על הנושאים החברתיים-כלכליים. אני חושבת שחסר לבחירות האלה מצפן ערכי; חסרים לי אנשים שמכריזים משהו ועומדים מאחוריו, אנשים בעלי מצפן ערכי שיש להם קווים אדומים. בעולם שבו כל אחד מסובב את הדברים, מסביר איך בסופו של דבר הוא לא קיים את הבטחתו ומוכר לנו חתול בשק, אין מצפן ערכי, יש רק מצפן כיסאי".
דמוקרטיה
"אידיאל. היא אף פעם לא מושלמת ותמיד דרושה עבודה כדי לשמור עליה, אבל אני מרגישה שהיא בסכנה מפני שכשהחברה נעה מקיצוניות אחת לאחרת, הכול נהפך לשחור~לבן והפלורליזם נפגע. אני חושבת שכיום קשה מאוד לישראלי לראות אדם שחושב אחרת ממנו ולומר 'אני לא מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אבל אלחם עד טיפת הדם האחרונה כדי שתשמיע את דעתך'. כתוצרה מכך ההבנה שהמרחב הציבורי הוא של כל הציבור נשחקת. עוד סיבה לשחיקתה היא הקשר ההדוק בין התקשורת, אנשי השלטון ואילי ההון. לא ניתן להתעלם מהקשר הזה.
"הם בעלי אינטרסים מובהקים שלא משרתים את הרוב. כך אם דעתו של אחד לא מתאימה לאחר, קשה להשמיע אותה. לאחרונה נסעתי להרצות מול בני נוער, ובמונית בדרך מישהו סיפר לי שהוא לא ילך להצביע מפני שהוא לא חושש לאבד את מקום עבודתו. הזדעזעתי לגלות שבמקומות מסוימים אין הצבעה חופשית, ושישנם אנשים שמפחדים להביע את דעתם ולממש את זכותם להצביע. אין להם חירות אמיתית, אומרים להם 'יש לך חירות לבחור במי שתרצה, אבל אם תבחר לא נכון יהיו לזה השלכות'".
מכתב השמיניסטים
"אני חושבת שמכתב השמיניסטים היה מימוש בגיל 16 של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית. כשאני חושבת על מכתב השמיניסטים, תמיד מהדהדים בראשי החברים שלי שמתו בצבא. אבל יותר מכך אני נזכרת בתחושת הייאוש שחשתי כשחתמתי על המכתב. הרגשתי תחושת אובדן כל הזמן. אני לא מגדירה את עצמי פציפיסטית אבל אני לא אדם אלים, ואני חושבת שאלימות היא אף פעם לא הפתרון.
"אני תמיד מתכווצת אל מול אלימות, שהפכה לצערי לשיטה מודרנית של החזק שורד: החוזק היום לא נמדד ברוחב הלב של האדם או ביכולתו, אלא בכמה כוח הוא מוכן להפעיל כשהוא מכה במרפקים, וכמה מהר הוא מצליח למצוא את הפינה הבטוחה. אני לא מוכנה להיכנס למעגל הניצחון בכוח הזרוע".
אונס
"אין לי יותר מה לומר על זה. כשאומרים לי היום אונס, הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה על שערי 'ליידי גלובס' ועל הציניות הבלתי נסבלת שבה עושים שימוש בסיפורים של אנשים כדי לקצור כותרות. אני לא מבינה איך אפשר להפוך את הנושא הזה לנושא מאוס בעיני אנשים או לנושא שאינו חשוב מספיק. בעיניי, האונס בבסיסו הוא סוג של כיבוש: הוא כיבוש של ג'נדר, כיבוש של אוכלוסייה אחת בידי השנייה, ובמקרה זה על רקע מיני.
"זאת הבעיה הכי גדולה שיש לי עם חלקים חשוכים בחברה הן מבחינה דתית והן בגלל הקיצוניות שלהם: מעמד האישה שם נמוך כל כך עד שהאונס נהפך בהם לשגרה. האישה היא כבר לא אישה - היא חפץ ששייך לגבר. האונס הוא ההפך הקוטבי ביותר לערך החירות".
התחרדות
"כפייה. כשאומרים לי התחרדות אני חושבת על שני עולמות שרק הולכים ומתרחקים זה מזה: העולם הדתי-מיסיונרי שיש בו הווי ארכאי שמזכיר את ימי הביניים, ומנגד העולם המודרני שהפיתוחים הטכנולוגיים ובמהפכת המידע מתעצמים בו. אני חושבת שהשיח בין שני העולמות הולך ונעלם, ולכן נוצרות התנגשויות רבות כל כך שהולכות ומתגברות עם השנים. אני לא חושבת על היהדות כשאומרים לי התחרדות, אלא על כפייה דתית כערך בפני עצמו, וזה לא משנה אם זה ביהדות, באסלאם או בנצרות, זה קורה בכל הדתות.
"בכל פעם שזרם נעשה קיצוני יותר, גם הזרם השני מקצין. אני מרגישה איך קולות הקיצוניים בחברה עוצרים מהאזרחים השפויים בחברה לצאת ולדבר ולהידבר זה עם זה. אני חיה בתל אביב, הכפייה פה פחותה מאשר בירושלים. אבל מצד שני ההומוגניות בתל אביב מפריעה לי. כאשר הקיצוניות היא הערך שמנחה את החברה לא נוצר פלורליזם ואין אפשרות לחגוג את ההבדלים בינינו, אין אפשרות להעריך את היופי שיש בצורת החיים של האחר.
"יש לי ביקרות לא רק על היעדר הפלורליזם בתל אביב אלא על המבנה השבטי שיש במדינה ועל חוסר היכולת שלנו להכיל מה שאינו אנחנו. זה מאפיין לא רק את תל אביב וירושלים. זה פועל יוצא של הסתגרות, פחד מהשונה והפחד שמישהו יבוא ויכפה עלינו משהו שהוא לא אנחנו. כתוצאה מכך נוצר הצורך להתבדל: ההתחרדות היא תהליך מואץ של התבדלות לשבטים. כשאני גדלתי בירושלים, היו איתי בגן גם חילונים וגם חרדים, אבל כיום זה איננו. יש בנו משהו שמתבצר וזה לא בריא לחברה, במיוחד לחברה כל כך מגוונת כמו בארץ".
מחאת האוהלים
"בהפגנה הראשונה אמרתי 'בחיים לא חשבתי שכשאאבד את הדירה, אמצא את הבית'. המשפט הזה מתאר מה אני חושבת על המחאה ועל צדק חברתי. לפעמים הקיץ ההוא נראה היום כמו פטה מורגנה, הוא היה ולא היה בו זמנית. כשאני עוברת ברוטשילד ורואה שהדשא גדל מחדש, אני מתחילה לתהות אם באמת היה פה משהו.
"המחאה קמה לתחייה הקיץ, אך שינתה את צורתה. היו מעצרים ואנשים יצאו לרחובות. אני חושבת שהקסם בקיץ ההוא נבע מהתקווה שהתעוררה אצל האנשים. הייתה אמונה שמשהו הולך להשתנות, אבל התבדינו.
"הופעלה מדיניות לכבות את האש הזאת מהר ככל האפשר. אי אפשר להאשים את האנשים שצעדו בקרב קהל של חצי מליון איש, ולמרות זאת כלום לא השתנה, שהם איבדו את תקוותם ושהיה להם קשה יותר לצאת לרחובות בשנה שלאחר מכן, כי הם שואלים 'במה זה יעזור?'. לדעתי החשיבות של אותו קיץ נעוצה בכך שהוא היה אירוע מכונן, ולאירועים כאלה יש נטייה להשפיע שני דורות קדימה, בדיוק כמו לרצח רבין. זה היה אירוע שהתחיל במקביל בתל אביב ובירושלים ובכל המדינה - במרכז ובפריפריה, הוא השפיע על כולם".
איציק שמולי
"פוליטיקאי- פשוטו כמשמעו. איציק שמולי בגד במאבק, ואני אומרת את זה בלב כואב. הוא היה כוחני מאוד: הוא הצהיר שאנחנו מפרקים את האוהלים למרות שלא דיברנו על כך, הוא ניסה לצייר אותי כאנטי ציונית והכניס בכוח פוליטיקה למחאה – הוא נתן לה גוון פוליטי, ובגללו המאבק הושתק. הוא לא הראשון וגם לא האחרון שמשחק את המשחק הזה, ולצערי, הוא עשה את זה על גבו של אירוע גדול ממנו בהרבה".
בילויים
"אני חייבת להודות שאני מבלה באופן שונה מהאופן שבו ביליתי לפני המחאה. לפני המחאה הבילוי שלי היה בשעות לילה מאוחרות והיה מלווה בהרבה אלכוהול. היום אני רואה את סוג הבילוי הזה כבילוי עקר שמטרתו לברוח מחיי היום-יום.
"היום אני מושקעת כל כך במה שאני עושה, והבילוי שלי הפך להנאה מהדברים הקטנים שאני מצליחה בהם ומהמפגש האנושי. אני הכי נהנית לראות איך ההבטחות הקטנות מתגשמות מבלי שהממד הערכי שלהן נפגע. אבל נראה לי שאני צריכה לחזור לשגרת בילויים. לא ראיתי סרט או יצאתי עם מישהו כבר הרבה מאוד זמן. אני חושבת שהחיים לא משניים למטרה, אלא הם מטרה בפני עצמה".
זוגיות
"זוגיות היא בית שלצערי הרבה אנשים בונים על בסיס רעוע, לרוב מתוך איזה בור שהם מנסים למלא. יש לי זכות מאוד גדולה להיות בת להורים שעדיין מאוד אוהבים זה את זה גם לאחר עשרות שנים, ואני מקווה שתהיה גם לי זוגיות כזאת. כרגע אני ללא זוגיות - אני עובדת על הזוגיות עם עצמי כדי שאוכל לנהל זוגיות בריאה עם מישהו אחר".
דפני ליף
"אני אוהבת מאוד את השם שלי, הוא על שם יצירתו של ראוול Daphnis et Chloé. אני מרגישה שהשם שלי הפך להיות מזוהה עם משהו אחר שאינו אני, ושהפכתי להיות מעין מותג. זה מוזר, כי זה באמת השם שלי, כך ההורים שלי קראו לי וכך הוא רשום בתעודת הזהות, אף שרבים חושבים שהוא כינוי. שמי האמצעי נעמי הוא הדבר היחיד שנותר שלי, והוא הדרך היחידה שלי לא לראות בשמי מותג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם