קופון ברזל: קבוצת הרכישה שמשגעת את הדרום
הרחק מההפגנות ברוטשילד, שלושה מתושבי נתיבות החליטו להילחם יחד בעליות המחירים, והקימו קבוצת רכישה לספרי לימוד, מצרכי מזון ואפילו ממ"דים. אלפי החברים שהצטרפו כבר למיזם מוכיחים: ככה עושים צדק חברתי
כאן היה הסלון של בני המשפחה, שברחו לשירותים כשנשמעה האזעקה וניצלו מהפגיעה. תקרת הבית הזה, כמו רבים אחרים בעיר, עשויה קורות עץ. בתוך הבית אין ממ"ד. בסך הכל נרשמו בנתיבות שש נפילות, ארבע מהן פגעו במבנים. 26 לקו בחרדה.
ביום שאחרי מבצע "עמוד ענן" נתיבות מנסה לחזור לשגרה, אבל איש עוד לא דאג לטפל בתפאורה. שיירות הכלים המשוריינים עושות את דרכן צפונה, אבל השלטים בכניסה לעיר עדיין מחזקים את צה"ל, והבית הזה עדיין עומד באמצע העיר, חשוף, פעור, מתריס.
"איך בדיוק חוזרים לשגרה?" שואל יעקב בנישתי (32), חבר בקבוצת "נתיבות גרופ", שהולך באטיות בין ההריסות, קול צעדיו משמיע פצפוצי הרס. הוא גר מעבר לפינה. את הטיל שפגע בבית שכניו שמע שורק מעל ביתו, ומיד רץ לחדר השינה של ילדיו ונשכב להגן עליהם בגופו.
"הבית שלי בנוי בדיוק כך. אין לי תקרת בטון. כשהטיל פגע שמעתי את השריקה שלו וזה היה מפחיד בטירוף. מאז, כשאופנוע
יעקב מסתכל על מה שנשאר מבית השכנים, ולנגד עיניו מרצד ביתו שלו. לסיבוב הלחימה הבא - וכולם בנתיבות בטוחים שזה רק עניין של זמן עד שיגיע - הוא מתכוון להגיע מוכן. בימים אלה, כשעוד לא יבשה הדיו מעל הסכם הפסקת האש, בנישתי כבר מתכונן ליום שאחרי.
ביחד עם חבריו ירון סמימי (30) וישראל קראדי (26) הקים קבוצת רכישה לממ"דים. מטרת הקבוצה: להוזיל משמעותית רכישה של ממ"דים, שעלותם הגבוהה מקשה על משפחות רבות להצטייד בהם.
אתם לא תולים הרבה תקוות בהסכם אם אתם כבר מצטיידים בממ"דים.
בנישתי: "קיבלנו דף ריק (ההסכם, ל"ש). בשביל לקבל כזה דבר אני הולך לחנות נייר, אני לא יוצא למבצע. היה צריך להיכנס עד הסוף ולהביא הישגים ברורים".
קראדי: "בסדר, יש דברים שאנחנו לא יודעים. אולי הייתה בעיה עם כיפת ברזל? לך תדע איזה פיקשושים היו שם".
בנישתי: "אם הייתי מדינאי, על כל טיל שהם יורים הייתי מוריד רחוב בעזה".
סמימי: "אל תגזים".
בנישתי: "טוב, אז שלושה בניינים. די, צריך שקט נפשי. בגלל זה אנחנו רוצים להיות ערוכים ליום שאחרי".
אתם לא מאמינים שהרגיעה תחזיק מעמד?
סמימי: "לא תמצאי פה מישהו שמאמין בזה".
ומה עם המדינה? זה לא התפקיד שלה, לספק מרחב מוגן לתושבים?
בנישתי: "אנחנו לא מוכנים לחכות לא מוגנים לסיבוב הלחימה הבא. אנחנו קוראים למדינה ולפיקוד העורף לשתף איתנו פעולה בנושא הזה, ודורשים מהם לבחון איך הם יכולים לסייע לנו. כמו שאנחנו מנסים לעזור לציבור, כדאי שגם הם יתאמצו".
סמימי: "עכשיו המחירים קופצים, לצערנו, אבל אנחנו לא ניתן לזה יד (עלות הוספת ממ"ד עומדת על 85 עד 100 אלף שקלים, ל"ש). התושבים צריכים מענה עכשיו. וכשאתה רואה שמהשלטון אין מענה אתה פונה לאקטיביזם".
בין אם מדובר בפרויקט שאמור למלא את הוואקום שהשאירה המדינה ובין אם מדובר באי אמון בתוצאותיו של המבצע, מה שבטוח הוא שהמיזם החברתי שמובלים צעירי נתיבות כבר משגע את הדרום. קבוצת "נתיבות גרופ" לא מציעה רק הנחה בקניית ממ"דים אלא גם מחירים מוזלים בתחומים רבים נוספים: ציוד לבית הספר, קניות בסופרמרקט והנחות בבתי קפה ובמסעדות בעיר.
חברי הקבוצה הצליחו לשנות את חוקי המשחק. כעת הם מציגים מהפכה מקומית בהרגלי הצריכה של תושבי האזור, שמוזילה משמעותית את סלי הקניות. למשל, רק לאחרונה פנו מ"נתיבות גרופ" לכל 14 הסומפרמרקטים בעיר וביקשו מהם את ההצעה הזולה ביותר בשביל החברים בקבוצה. הסופרמרקט "טעם העמק" הוא שהציע את ההצעה הטובה ביותר לחברי המועדון, שנהנים מהנחה של שבעה אחוזים בקניות. עלות כרטיס החבר עומדת על עשרים שקלים לשנה בלבד, וקראדי כבר חושב על הצעד הבא:
"אנחנו צריכים רק עוד מסעדה חלבית ונהיה על הגל. אנחנו מחפשים הנחות ממורה נהיגה, מנהג מונית וממתקין דוודים. ואנחנו גם רוצים שימכרו לנו סופגניות בשקל ולא בשלושה שקלים. יש לנו 54 קטגוריות שאנחנו רוצים לחולל בהן שינוי. החלום שלנו הוא להתרחב לרמה הארצית".
בקרוב יפתחו אתר אינטרנט שלצורך הקמתו הם מתכוונים להשקיע עשרות אלפי שקלים מהונם הפרטי. בין היתר הם גם שוקלים ללכת על "השחקנים הכבדים", ומנהלים מגעים עם תחנות דלק ובנקים. כל זאת כדי להצליח איפה שרבים נכשלו.
נציגים של יותר מ-35 רשויות מקומיות כבר פנו אליהם במטרה ללמוד את המודל שלהם. בכנס "ממחאה להתאגדות", שיתקיים ביום ראשון הקרוב בנתיבות, הם מתכוונים להפיץ את הבשורה. "יש באזז מטורף, ואנחנו משתדלים לא לתת לזה לעלות לנו לראש. חשוב להשאר עם הרגליים על הקרקע ועם כל הצניעות", אומר סמימי.
מאז שהחלו עם הפרויקט, הטלפון שלהם לא מפסיק לצלצל. ברחוב עוצרים אותם ומבקשים כרטיסים. אנשים מתקשרים מחוץ לעיר ומבקשים להירשם. ארבעה חודשים חלפו מאז שהקימו את הקבוצה, וגם מייסדיה לא יכלו לצפות את האימפקט שתחולל בנתיבות. היום מונה הקבוצה כאלפיים משפחות, והיד עוד נטויה.
"וזה אחרי ששבועיים לא עבדנו בגלל המבצע. איבדנו קצת את המומנטום", הם מודים.
בינתיים כל הרשתות הגדולות העלו את המחירים.
סמימי: "בסדר, אנחנו נזכיר להן את מה שהן הספיקו לשכוח".
ככה זה בישראל. בשיאו של דיון חברתי פורה שהכתיב את הטון בישראל והשפיע על אופי הבחירות, חזר השיח הביטחוני לראש סדר היום. עכשיו, משנגמר סבב הלחימה הנוכחי, פעילים ויזמים חברתיים מזכירים שהם עדיין בתמונה.
מיזמים חברתיים, קבוצות רכישה וקואופרטיבים צצו בשנה האחרונה, מאז פרוץ המחאה החברתית. כל אלה נועדו לשפר את מצב הצרכנים, ולהגביר את המעורבות ואת המודעות. מי שביכו את "מות המחאה" עכשיו מבינים שאנשים לא הפסיקו למחות, אלא התחילו לעשות. על רקע העובדה שרוב היוזמות החברתיות הגיעו ממרכז הארץ, דווקא אלה שצומחות בפריפריה מסקרנות במיוחד.
ההתארגנות של "נתיבות גרופ" עדיין בראשיתה. החודשים הקרובים יקבעו עד כמה היא יכולה להשפיע על הכלכלה המקומית, ובעיקר על הארנק של התושבים בפריפריה.
איך נולדה היוזמה?
קראדי ובנישתי מצביעים על סמימי. "זה האבא", הם אומרים.
אנחנו יושבים במה שהיה הקונסרבטוריון למוזיקה, ליד המתנ"ס המקומי, שהיום מתפקד גם כשלוחה החרדית של העירייה. על הקיר מצוירות דמויות דיסני, ובתוך המשרדים עובדים בני שירות מהמגזר החרדי. סמימי, במקור מאשדוד, נשוי ואב לשלושה, מנהל היום את תחום המעורבות החברתית של מרכז הצעירים בנתיבות.
"הכל התחיל באוגוסט שעבר. הבת הבכורה שלי, נועה, עלתה לכיתה א'. התחלנו להבין מה המחירים של הציוד שהיא צריכה. את יודעת, קלמרים, תיקים. הייתי בהלם. עם ספרי הלימוד המחיר יוצא אלפי שקלים. רק תיק עולה 400-350 שקל. וזה לא סתם תיק: הוא חייב להיות תיק עם ברביות על גלגלים עם אפקטים מיוחדים שגם עושה שיעורי בית".
ברוך הבא לכיתה א'.
סמימי: "בדיוק. אז דיברתי עם חבר שגם הבן שלו עולה לכיתה א', והצעתי שאולי נתארגן כמה אנשים וניגש יחד לחנויות ונגיד שאנחנו רוצים לקנות פה בתמורה להנחה. אני יודע שבפייסבוק יש פוטנציאל גדול להניע דברים כאלה. אז כתבתי בעמוד שלי שמתארגנת קבוצת רכישה לקנות ציוד לבית ספר".
נשמע פשוט.
"כולם זרמו איתי חוץ מבעלי העסקים. בהתחלה חשבתי שזה לא יצליח, אבל אנשים הצטרפו בקצב מסחרר. מדי יום, בין שלושים לחמישים אנשים ביקשו להצטרף. זה הפך לטרנד משוגע בעיר. כל הזמן עוד ועוד אנשים הצטרפו. התחלנו לנהל משא ומתן עם בעלי עסקים, שכאמור, ממש לא התלהבו מהרעיון".
איך הם הגיבו?
"חלק זרקו אותנו מהמדרגות. היו כאלה שאמרו לי 'לך חפש את החברים שלך, גם ככה אני מפסיד'. חלק אמרו 'אני זכיין של רשת, אני לא יכול'. בקיצור, תירוצים בלי סוף. עד שמצאנו עסק מקומי אחד ורשת שנתנו לנו הנחה של 15 אחוז, והקבוצה רק הלכה וגדלה. עכשיו הם כולם מתחרטים ומבכים ורוצים לחזור אלינו".
370 משפחות הצטרפו לקבוצת הרכישה הספונטנית שהקים סמימי בשלב הראשוני שלה. בסוף הקנייה כל משפחה חסכה בערך 250 שקל, והכי חשוב - נועה קיבלה את ילקוט הברביות שלה. עם הקמת הקבוצה חברו אל סמימי בנישתי וקראדי. "אני זוכר איך בנישתי התייצב אצלי בחדר והודיע: 'יש מאחוריי אלף משפחות'", אומר סמימי, "הייתי מופתע".
למה מופתע?
"כי האוכלוסייה החרדית לא נוטה להצטרף לדברים כאלה. ממש לא. ובכלל, כי בדרך כלל אנחנו רואים אדישות או שאנשים מתביישים להתמקח על המחיר. בארץ אנשים הם קהל שבוי. ואני חושב לעצמי, מה אתם מתביישים - הם החצופים. אתם צריכים לדעת מה אתם שווים. היום אלה שזרקו אותנו מכל המדרגות מתחרטים שהם לא הלכו איתנו. אנשים היו אדישים, אבל כשהם רואים עשייה הם מבינים שזה משתלם להם".
אז הבשורה תצא מנתיבות?
בנישתי: "למה לא? שנים לא השקיעו כאן. אז כן, שדווקא מכאן תצא הבשורה. יש דור חדש של אנשים שנחשפים לדברים ורואים מה קורה. והם אומרים שגם להם מגיע".
סמימי: "תראי, המצב של הצרכנים על הפנים. אנחנו במציאות שבלי הסכם כתוב, יש פה 13 חנויות בעיר שהן כמו קרטל: כולם שומרים על המחירים גבוהים. היו פה ניצנים שניסו להחיות את המחאה השנייה וקפצנו על זה".
לא ראינו את תושבי נתיבות במחאה בשנה שעברה.
סמימי: "זה לא תפס פה. אין מה לעשות, זה נתפס כמחאה של שמאלנים. המחאה הצטיירה כשמאל, ובנתיבות אין הבחנה בין שמאל חברתי לשמאל פוליטי. בדפני ליף הם רואים אנרכיסטית שרוצה להפיל את ביבי. הם לא ישתפו פעולה עם רוטשילד, אבל גם הם לא יכולים לקנות קוטג' והבעיות האלה בטח ובטח נוגעות להם".
אז למה עכשיו?
סמימי: "כשאנחנו עושים את זה הם רואים בחור חובש כיפה, בחור מסורתי ובחור חרדי, עמך-נתיבות. אנשים מביעים אמון. אבל ברור, בלי המחאה של השנה שעברה לא היינו יושבים פה ומדברים".
בנישתי: "מה שחזק, בשונה מקבוצות אחרות, הוא שירון באמת דאג להביא מחיר טוב. פתאום אנשים הבינו שיש מי שדואג להם".
ואיך השגתם את זה?
סמימי: "לא באנו חלשים ולא התחננו לפירורים. כבר מההתחלה רצינו גם כפל מבצעים וגם הנחה משמעותית, ואילצנו את החנויות לעבוד איתנו".
איך זה השפיע על החיים שלכם?
קראדי ובנישתי מקניטים: "ירון כבר ממש סלב. סלב! אנשים אומרים לו 'ירון, זה אתה, אפשר לגעת?' אנשים עוצרים אותנו ברחוב. בסדר, אנחנו לא מתרגשים וממשיכים לעבוד. לא נותנים לזה לעלות לראש".
עוד אחד מההישגים שהם מתגאים בהם הוא שיתוף הפעולה עם רשת "קפה קפה", שהציעה למחזיקי הכרטיס 15 אחוז הנחה, לעומת עשרה אחוזי ההנחה שהרשת מציעה למחזיקי כרטיס החבר שלה. החברים מפרגנים לרשת, שלטענתם עשתה את ההחלטה הכלכלית הנכונה. "הם פשוט הבינו את חוקי המשחק. השוק השתנה. לנו כצרכנים יש כוח, ואנחנו מתכוונים לממש אותו. את השינוי מרגישים בכיס. כל זוג הולך לארוחת בוקר רומנטית, וזה לפחות 150 שקל: אצלנו הם יכולים לחסוך 35 שקל", אומר בנישתי בהתלהבות.
"אפרופו זוגיות", אומר סמימי, "בתחום הזה יעקב הוא המודל שלי לחיקוי. אני נותן כל כך הרבה פייט בעבודה, ולכן אני שוכח לפעמים את הזוגיות. אבל בנישתי מצווה עליי: 'לך הביתה'. למדתי ממנו הרבה דברים. בכל ראש חודש אנחנו יוצאים למסעדה. הוא כל הזמן נותן לי עצות בזוגיות - לקנות מתנות בחגים, לדוגמה. מעכשיו, בכל חג קונים מתנה לאישה. לא משהו בחמישה שקלים, או גולדפילד. תכשיטים יקרים".
ואשתך?
"היא מבסוטה".
החוזק של הקבוצה נובע מכך שהיא מצליחה להתגבר על החלוקה המסורתית למגזרים. החיבור בין הקהילה החילונית, הדתית והחרדית בעיר הוא מה שהופך את המיזם החברתי הזה לייחודי ולבעל פוטנציאל גדילה אמיתי.
מחשבה רבה הושקעה ביצירת הגישה לקבוצת הצרכנים החרדים בנתיבות, המהווה 40 אחוז מתושבי העיר. כך למשל, הוכנה חוברת נפרדת של הקבוצה שהותאמה במיוחד למגזר החרדי: בחוברת לא מופיעות תמונות של נשים או פרסומים על פאבים ושאר תכנים "לא כשרים". החוברת ושיקול הדעת העסקי של הקבוצה נתון לבחינה דקדקנית של הרבנים בעיר. גם כל המבצעים למסעדות מיועדים למקומות כשרים בלבד.
זה לא מתסכל אותך, כשיש דיל ממש טוב והרבנים פוסלים אותו?
בנישתי: "פשוט מוצאים פתרון אחר. אין טעם להתנגח".
בנישתי הקים את השלוחה החרדית בעיריית נתיבות לפני שלוש שנים. הוא במקור מתל אביב, והגיע לעיר לפני עשר שנים. "בתל אביב גרתי בדירה קטנה, בקומה שלישית, בשכירות. שילמתי מלא כסף, מעליי גר שכן נודניק. איזה חיים אלה? אמרתי לאשתי: אני הולך על וילה. אז היו מענקים, ובאנו לפה למרות שלא הייתה לנו משפחה בעיר. מאז אני כאן, נהנה מאיכות החיים".
בראשית הגיוס לקבוצה, הוא נתקל באי אמון מצד רבני הקהילה החרדית. אבל הוא לא התייאש. "הדבר הנכון הוא לדעת איך עושים את זה. לא לבוא ממקום של 'אני רוצה לשנות אותך'. לבוא ממקום של 'אתה בסדר, פשוט יש עוד משהו שחשבתי שאולי תרצה לדעת'".
את החרדים בכלל לא ראינו במחאה, למרות שהגזירות הכלכליות נוגעות להם מאוד.
"תקשיבי, הם מנותקים. הם לא מחוברים לפייסבוק או לעיתונים. צריך לדעת איך להגיע אליהם. לאוכלוסייה החרדית אין מודעות. הם לא יבואו להפגנות".
למרות שהם יודעים להפגין.
"כן, אבל רק להפגנות שהן בבחינת פיקוח נפש. הגברים לא יבטלו תורה על כל דבר. בשביל כסף לא יוצאים להפגנות".
הרגישות המיוחדת לאוכלוסייה החרדית הביאה לפיתוח "כרטיס המהדרין גרופ", המיועד באופן ייחודי לתושבים החרדים. כמו כן, במקום הפצת מידע באמצעות דוא"ל או מסרון, תושבי נתיבות מהמגזר החרדי המשתמשים בטלפונים כשרים מקבלים שירות טלפוני מיוחד. הם מתקשרים למספר ושומעים את קולו של בנישתי המקריא את המבצעים השונים. "אם הם רוצים להזמין עוף, לדוגמה, הם עושים את זה בטלפון לא בדואר האלקטרוני", אומר בנישתי.
אחת הסיבות לשיתוף כל האוכלוסיות בעיר, מסבירים שלושת המייסדים, היא שהם לא רוצים לייסד רק קבוצת רכישה, אלא קהילה של ממש. המחשבה שבבסיס המיזם היא שלכידות וגיבוש אמיתיים בתוך הקבוצה יחזקו אותה, ובסופו של דבר גם יגבירו את האפקט הכלכלי שלה. בימים אלה הם מתכננים גם הפנינג משפחתי שיכלול פיקניק והפעלות לילדים, וכל זה בחינם לחברי הקבוצה. "אנחנו לא חבר", הם מבהירים. "אנחנו פה כדי לחזק את הערבות ההדדית. הכוח של הצרכן נובע מהכוח של הקבוצה, ואני דואג לך כמו שאני דואג לאח שלי".
ובכל זאת, כשבוחנים את נתוני חיתוך האוכלוסייה ב"נתיבות גרופ", מגלים שרוב החברים הם בני מעמד הביניים ומעלה. כמו ביוזמות אחרות, גם כאן לא קל למשוך אנשים מהשכבות החלשות, שאולי זקוקים ליוזמות האלה יותר מכולם.
רחל (שם בדוי), תושבת העיר, לבושה בחליפת טרנינג ורודה, לא שמעה על קבוצת הרכישה ולא מתכוונת להצטרף. "מה סופרמרקט? למה לא דאגו לנו במלחמה?" היא שואלת. "כל אחד דאג לתחת שלו, ואני ישבתי בבית ורעדתי מפחד כי לא היה לי לאן ללכת. יש לי דירת עמיגור. הם יכולים לשפץ לי את הבית? הם נראים צעירים. אה, לא? מה פייסבוק? לא, אין לי מחשב".
גם אסנת בלאי, שעלתה מאתיופיה לפני 13 שנים והגיעה לנתיבות לאחר שהייה במרכז קליטה בצפת, לא שמעה על הקבוצה בעבר. היא מטיילת ברחוב עם בנה אדיר בן השלוש, בדרכם לקניות בסופרמרקט. "הכל יקר", היא נאנחת. "המשחקים, הבגדים, האוכל, המעדנים. קשה, ואין עבודה. פעם הייתי עובדת, הייתי מסתדרת, הייתי אחות מוסמכת. היום כל המחירים עולים, ואין לי סידור לילדים, ואני לא יכולה לעבוד. העיקר שנגמרה עכשיו המלחמה. את חושבת שזה יחזור?? היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "היה קשה. הילדים נורא פחדו ולא היה לנו לאן ללכת. כל הזמן ביקשו: 'אמא תחבקי אותי, אמא תחביאי אותי'. אין לנו ממ"ד בבית. איפה נסתדר?"
אז מה עשית?
"אין מה לעשות. מוזגים כוס מים ומחכים".
אני מספרת לה על קבוצת הרכישה לממ"דים. היא לא שמעה על הקבוצה. היא הייתה רוצה מאוד לרכוש ממ"ד, אבל היא מחייכת במרירות כשהיא שומעת את טווח המחירים. "לא, זה לא בשבילי. איפה יש לי כזה כסף? גם פעם לא היה לי, אבל הייתי יכולה להסתדר. היום הכסף כבר לא מספיק לכלום".
"יש לנו בעיה להגיע לקהלים האלה", מודים היזמים. "אנשים ממעמד נמוך חושבים שאין להם כוח. אין להם גישה למידע או לפייסבוק, אבל לילדים שלהם יש. לכן חשבנו על הפתרון הטכנולוגי של מענה טלפוני. אבל כן, אין ספק שצריך להיות יצירתיים ולהגיע גם אליהם".
נחמה בוכריס, בת 26 מנתיבות, מכירה היטב את הספקנים והסרבנים. היא התחברה לקבוצה, והחלה להפעיל בסופמרקט המקומי את עמדת ההצטרפות. ביום ראשון התנועה בסומפרמקט דלילה. רבים מהתושבים נכנסים ויוצאים, חלקם אינם דוברים עברית, והם ממהרים להניד את ראשם בשלילה כשהיא מציעה שיצטרפו למועדון.
"אנשים מפחדים שהולכים לקחת להם את הוויזה או להתחתן איתם. יש עסקים ואנשים שעדיין ספקנים. אז אני מראה להם שיש לי רק קופסה קטנה של מזומן. אבל גם זה לא משכנע אותם. אנשים מיד חושבים איך דופקים אותם. אני אומרת להם: 'זה עולה 20 שקל בשנה'. הם שואלים אותי 'איפה הקאץ?'"
בשבועות האחרונים היא דווקא הבחינה בשינוי לטובה מבחינת ההיענות. "מבצע 'עמוד ענן' הוריד את המורל הלאומי ואנשים הגיעו לעשות קניות וברחו הביתה", מספרת בוכריס. "אבל עדיין, התושבים של נתיבות הפתיעו. זאת עיר חמימה בסך הכל. את יודעת מה אנשים קנו יותר מהכל? על האש. אם כבר להיות בבית, אז כמו שצריך. עושים מנגל ובאזעקה רצים למקלט".
ומה את עשית בזמן האזעקות?
"ברוב המלחמה הייתי כאן, כי כאן יש מיגון ובבית אין. אין לי ממ"ד ואין לי מקלט ואין כלום. בכלל, עדיף לעבוד מאשר להיות בבית. אני מחוברת מאוד לרעיון הזה. משהו שירים אותנו למעלה".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם