הפעם זה סופי: נתן זהבי נפרד מהמדור
אחרי 20 שנה אני כותב בידיים רועדות את הטור האחרון. בתקופה הזו צברתי אויבים, עזרתי לאנשים, ואפילו הכנסתי אתכם איתי לחדר הניתוח. עכשיו אני נפרד - ונשבע לכם שאני מזיל דמעה
לנגד עיניי הגיליון הראשון של "זמן תל אביב", שערכה ציפה קמפינסקי, שיצא לאור ב-29 במאי 1992, לפני 20 שנה וקצת. בשער איור של דודו גבע ז"ל, שבו נראית אחת המפלצות שלו נוגסת מפסל שלושת העיגולים של קדישמן בכיכר הבימה ושני עוברי אורח מביטים בבהלה על המפלצת. האחד אומר: "זה בטח מהמקומון החדש", חברו עונה לו: "מסכן, אין לו שום סיכוי". העובדות מדברות בעד עצמן: המקומון ממשיך להופיע, אני השורד האחרון, שהחל לעבוד במקומון מיומו הראשון. וזהו המדור האחרון.
הרבה אנשים מוכשרים, כל אחד תותח בתחום הסיקור שלו, התקבצו ב"זמן תל אביב". חלקם הלכו לעולמם. האחרון שבהם הוא ידידי הטוב שאול אברון, ולפניו הלכו דודו גבע ומיכל ניב ז"ל. חלק מאלו שהתחילו מככבים היום באמצעי התקשורת השונים: מודי בר-און בטלוויזיה, רינו צרור ("הבוס" של צוות ההקמה), שהמציא את השם "זמן", עושה טלוויזיה ורדיו וכותב ספרים, אדם הורביץ בסרטים וארנה קזין כתבה ב"הארץ".

יותר מאלף מדורים פרסמתי ב"זמן" ועוד מאות ידיעות חדשותיות. הכתיבה הלעתים בוטה בצירוף תוכנית הרדיו העצבנית שלי הקימו לי הרבה אויבים. ככתב פלילים, שלא עשה חשבון למשטרה ולעולם התחתון, היה לי העונג והכבוד להיות מאוים על ידי לא מעט מנוולים ואנשים רעים, שהרגישו שפגעתי בכבודם או בפרנסתם. צלצולי טלפון מאיימים באמצע הלילה, ניסיונות תקיפה ברחוב וצמיגים חתוכים ברכב היו חלק מהעבודה.
ניצלתי את הכוח של התקשורת כדי לעזור להרבה אנשים. אני כותב על זה לראשונה כי הרבה אנשים אינם יודעים שמאות, אם לא אלפי, פניות לעזרה הגיעו אליי ב-20 השנים האחרונות מאנשים שהרגישו עשוקים או פגועים מגופי השלטון והממסד. הצלחתי לעזור למאות מהם ועל כך יעידו מכתבי התודה, שמוצנעים במגירות שולחן העבודה שלי. אני מודה שניצלתי את הכוח שניתן לי בתקשורת כדי לעזור לאנשים.
אני מניח שכל הטוקבקיסטים שמלכלכים עליי
במהלך השנים החליף העיתון כמה בעלים, והמקומון החליף קרוב ל-20 עורכים. הפסקתי לספור כי זה היה מבלבל ומתסכל. חלק מהעורכים המשיכו הלאה, והיום הם תופסים עמדות מפתח בעיתונות. מבחינתי, הדבר המשותף לכולם היה שהם נתנו לי יד חופשית בכתיבה, ועד כמה שזכור לי נפרדתי מכולם בידידות וללא מריבות.
ביום שני האחרון נפגשתי עם שלמה בן צבי, הבעלים החדש של "מעריב". שיתפתי אותו בלבטיי בדבר הישארות בעיתון והוא הציע לי שדרוג. כששקלתי אם להישאר או להמשיך לכתוב במקום אחר, המאזניים נטו בקטנה להחלטה לא להמשיך ב"זמן תל אביב" וב"מעריב".

בעקבות הכתבה הגיעו מאות אנשים למרפאות ולבתי החולים, ואכן אצל חלק מהם, שחשבו שיש להם סתם כתם בעור או שומה חסרת משמעות, התגלה סרטן והם נותחו וניצלו מצרות צרורות. פרופ' אריה אורנשטיין, שניתח אותי, סיפר לי על גל של חולים שבאו להיבדק אצלו בעקבות הכתבה, וכך גם רופאי עור נוספים. קשה להסביר כמה טוב זה עושה לבן אדם לדעת שהוא הציל אנשים ממכה, שלפעמים היא קטלנית.
אני רואה את סדרת הכתבות על הכאת ילדים בידי שוטרים אכזריים, שחקרו אותם תוך כדי שימוש באלימות ובאיומים. הרשעים נשפטו, חלקם פוטרו (וכמובן שונאים אותי עד היום). הכתבות הראשונות על סחר נשים בישראל, עם כל הפרטים, פורסמו במדור ואילצו את המשטרה לטפל באופן רציני יותר בבעיה. אחרי הפרסום נאלצתי להיזהר כשהגעתי הביתה או כשיצאתי לבלות מחשש שמישהו יסגור איתי חשבון.
זכיתי בזכות המדור בכל מיני פולסות דנורות בגין חשיפות הקשורות לנוכלים ולרמאים במגזר החרדי והדתי-לאומי. ביולי 1992 חשפתי את השחיתות בענף הכשרות בבני ברק, "האידישע קוזה נוסטרה", נכתב בכתבה, שעשתה הרבה רעש. המדור חשף את הרמאות של ספינת ערוץ שבע, שכאילו שידרה מחוץ למים הטריטוריאליים. בעקבות התחקיר הופסקו השידורים ומנהלי הערוץ הורשעו.
מאחר שאני מוגבל במספר המילים, כ-750 מילה, אסיים כאן. פעם הייתי דופק כתבות של 3,000-2,000 מילה. לצערי, העיתון היום קטן יותר. תודה לכם קוראי המדור שהייתם איתי 20 שנים, תודה לעורכים הרבים שעבדו איתי, לצלמים, למגיהות ולכל האחרים. למרות האיסור החמור על שבועת שווא, אני נשבע לכם שאני מזיל דמעה. להתראות ושוב תודה.
natanza@netvision.net.il