כך הפכה דרום ת"א למכרה זהב ע"ח הפליטים
מסתבר שיש כאלו שמרוויחים מהמצב בדרום תל אביב: בעלי הדירות באזור גוזרים קופון שמן על חשבון הפליטים, מבקשי המקלט והעובדים הזרים. תמונת מצב
בין אלו שקראו "לגרש את הסודנים" ו"שחורים החוצה", היו גם מספר קטן של אנשים שלהם אין כל סיבה לדרוש את סילוק הפליטים מהשכונות. "אני בעל משרד תיווך, המסתננים הם מכרה זהב, אבל אני חייב להשתתף בהפגנות כאן, זה נושא רגיש לתושבי השכונות, למרות שכולם משכירים דירות לשחורים", סיפר אחד ממשתתפי ההפגנה.
בצל הויכוח הציבורי הרותח שבנושא מבקשי מקלט פליטים בישראל מתברר שישנם אלו המרוויחים היטב מאלו שזה מקרוב הגיעו לנסות את מזלם בישראל, ללא קשר למעמדם החוקי. בעוד רוב העסקים של ישראלים מהשורה נעלמו בעשורים האחרונים משכונות דרום תל אביב בהם משתכנים פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, תחום אחד צומח ומשגשג - סוכנויות התיווך המקשרות בין בעלי הבתים בשכונות ובין אלפי הדיירים החדשים.
גם שכר הדירה נשאר גבוה למרות מצבן המתדרדר של הדירות. אלפי מבקשי מקלט, פליטים ועובדים זרים נאלצים לשלם שכר דירה שאינו תואם במאום את מצבן וגודלן של הדירות המחולקות והכוכים בהם הם מתגוררים.
פייסל אדם חוסיין, מבקש מקלט מסודן, בן 35 וחי כבר שנתיים בישראל, מאז הגיעו מתגורר פייסל בדירה של שני חדרים ברחוב סלמה. עברית הוא מדבר בקושי אך האנגלית שלו טובה באופן משמעותי ממה שהוא מוכן להודות.
הוא עובד במלון וחי עם ארבעה שותפים בדירה של שני חדרים. חדר אחד משמש חדר שינה לשלושה מהם, שניים על מיטות יחיד ואחד מסתפק במזרן על הרצפה. החדר השני, שצמו ד גם למטבח המרווח והנקי יחסית, משמש סלון בשעות היום והערב ובלילה הופך גם הוא לחדר שינה מאולתר.
הדירה, בבניין קומות ברחוב סלמה, בסמוך לתחנה המרכזית החדשה, עולה לחמישה 2,700 שקלים לחודש. המחיר כולל מים וארנונה אך לא חשמל. בשנה הראשונה, מספר חוסיין, ביקש בעל הבית רק 2,500 שקלים . אחרי שנה העלה בעל הבית ל-2,700. לפייסל ושותפיו אין חוזה כתוב עם בעל הבית.
כל השוכרים שרואיינו לכתבה זו סיפרו על היעדר חוזה כתוב בינם לבין המשכיר. לעיתים הם כלל אינם יודעים את שמו של בעל הבית ובהרבה מקרים הם אינם בטוחים אם מדובר בסוכנות תיווך או אדם פרטי המשכיר להם את הדירה.
מבקשי המקלט אמנם אינם חותמים על חוזה אבל לרוב מסכמים מחיר שיישאר קבוע לשנה. מהעדויות שנאספו עולה כי לרוב תנאי ההסכם נשמרים. פייסל אדם חוסיין וחבריו מפקידים 9,000 שקלים כפיקדון שיוחזר בסוף תקופת השכירות. לשאלה החוזרת "למה?" הם עונים בכך שאין להם כל ברירה אלא להיענות לתנאי המשכיר, משפט זה חזר לכל אורך התחקיר: "אם לא נשלם חודש אחד - ישר זורקים אותנו לרחוב".
אין אור במדרגות הבניין של פייסל ושותפים, וכדי להגיע לקומה הבאה משתמשים באור הבוקע ממסכי הטלפונים הסלולרים שלנו. כשאני שואל אם המעלית עובדת, זאקרי, שותפו של פייסל, בטוח שאני ומתכוון למובן הפשוט של הביטוי וגם המטפורי. בכל זאת אנחנו דופקים בדלת שממילא פתוחה, ומוזמנים להיכנס פנימה.
חמשת הדיירים המתגוררים בדירה נמצאים כולם בשעה זו בבית, יושבים בסלון, שמשמש גם חדר שינה בלילות , צופים בטלוויזיה וחותכים תפוחי אדמה לקראת ארוחת הערב. הדירה צופה אל בניין התחנה המרכזית החדשה ורוב דייריה עובדים באופן מזדמן, כפועלי בניין.
הדייר הוותיק ביותר, אפוורקי זמריים, מדבר עברית טובה למדי, ומספר שהוא מתגורר כבר שלוש שנים בישראל. הדירה הינה דירה מחולקת, מורכבת משני
בסך הכול הם מרוצים מהתנאים בדירה, למרות שלחלקם אין מיטה במשך היום אלא רק מזרון בלילה. התשלום הכולל מסי עירייה אינו מקרי ואינו נובע מטוב ליבם של המשכירים, על מנת להימנע מדיווח על חלקות דירות והשכרת כוכים, מחסנים, ומרתפים שכלל אינם מיועדים למגורים כוללים בעלי הבתים והסוכנויות את מחירי הארנונה והמים בתשלום השכירות.
הגעתם של מבקשי המק לט והמסתננים ללא אישו רים החלה בשנות התשעים, אך התעצמה במיוחד החל משנת 2007 בעקבות הגעתם של אלפי אזרחי סודן ועשרות אלפי אזרחי אריתריאה דרך הגבול המצרי, בישר אל כיום כ-64,000 אזרחים ממדינות אפריקה השונות, רבים מהם מגישים בעת הגעתם לארץ בקשות מקלט בגין מצוקה הומניטארית במדינת מוצאם. להערכת הרשויות השונות מעל 60 אחוזים ממבקשי המקלט מתגורר ים בתל אביב, כ-20 אחוזים נוספים באילת והיתר בעיקר בירושלים, ערד ואשדוד.
איסייאס טקלברן כמעט ואינו עובד למחייתו מאז הגיע לישראל מאריתריאה לפני יותר משנתיים. רוב הזמן הוא עוסק בפעילות פוליטית כנגד המשטר בארצו, ואף התעמת ישירות עם השגריר האריתראי כשזה התארח בוועדה בכנסת לפני כמה חודשים.
טקלברהן בן ה-33 הוא אב לארבעה אבל אותם ואת אשתו הוא לא ראה כבר כמה שנים, מאז שברח לסודן מהכלא באריתריאה. כפעיל פוליטי בעל חברים ומכרים רבים, עובר טקלברן מדירה אחת לאחרת מדי מספר ימים, כשמתפנה מיטה זולה במיוחד.
גם זו שיטה המשרתת את אלו שאינם מסוגלים לשלם שכר דירה קבוע, לעת עתה הוא ישן בדירת חדר ברחוב יסוד המעלה שהיא למעשה מחסן של מסעדה, ללא שירותים או מקלחת.
בחדר, שנמצא בקומת קרקע בעורף הבניין, יש אמנם כיור אבל אין מים זורמים. חלק ניכר משטח החדר בין 10 המטרים המרובעים תופסים שני מקררים שאינם מחוברים לחשמל וגם כספת כבדה שעומדת במקום ללא שימוש.
מיטה אחת ממוקמת על דרגש בטון, ושני גברים אחרים מצטופפים על מזרונים שמונחים על הרצפה בלילה. כשהם לא ישנים מקפלים הדיירים את המצעים ופותחים שולחן שיחד עם הכיסאות תופס את כל השטח בחדרון. חלון אחד ממוקם גבוה מעל דלת הכניסה שפונה לשביל הגישה. על כל זה משלמים השלושה 2,000 שקלים חדשים. הסכום כולל גם מיסים וחשמל.
"אם בעל הבית יימצא מישהו שישלם יותר מאלפיים הוא יזרוק אותנו לרחוב", אומר טקלבהרן באנגלית. את המילה "בעל הבית" הוא יודע כמובן גם בעברית. בכלל, נדמה שהביטוי "בעל הבית" הוא הראשון אותו לומדים אלו שרק מקרוב הגיעו לישראל מסודן או אריתריאה. המילה הראשונה היא כנראה "בלאגן". ככה הם מכנים את מדרחוב נווה שאנן, בזכות הרעש והלכלוך. בין היתר מופעלים לאורך הרחוב בארים ומסעדות שמקימים אנשי הקהילה הזרה.
באר אחד כזה פועל באחורי הבניין ברחוב נווה שאנן 11 וממש מעליו מתגוררים עשרות רבות של דיירים בארבע קומות של בניין מוזנח מאוד. גם הדירות עצמן מוזנחות. חיבורי החשמל פיראטיים, ותשתיות הביוב קורסות תחת הנטל שלא תוכננו אליו.
בדירה בקומה הראשונה חי סלמן עבדול בן הארבעים מאריתריאה יחד עם חברתו. דירת החדר שלהם כוללת אמנם שירותים ומקלחת ואפילו מטבח מאולתר שהוא צייד בבלון גז, אבל בחלק מהדירה כלל אין ריצוף. במקום זאת מפוזר חול. קירות גבס מפרידים בין הדירות ולטענת עבדול גם עכברים רבים מאכלסים את הבניין הרעוע. על הזכות לחיות במקום משלם עבדול, שהגיע לארץ לפני כחמישה חודשים, 2,600 שקלים בחודש.
למרות המחסור בכסף עבדול יודע שהברירה היחידה היא לחיות ברחוב או בעיר אחרת. כשאני לשאלה מדוע הוא מתעקש לחיות בתל אביב הוא מראה לי את מכונת התפירה שלו ושמלות שתלויות על הקיר, ומספר שהוא חייט ותופר, שמתפרנס מתפירת השמלות המסורתיות לנשים האריתראיות שחיות בארץ.
בימים יפים הוא לוקח את המכונה הכבדה ושולחן מתקפל ופותח דוכן תיקונים ותפירה במדרחוב או בגינה.
קשה למצוא בתל אביב דירה?
"כן, קשה. לא בקלות מצאתי את הדירה הזו. ואני יודע שאם בעל הבית ימצא מישהו שמשלם יותר הוא יוציא אותי".
מי זה בעל הבית? אתה מכיר אותו?
"לא מכיר. רק יש לי מספר טלפון ואני משלם לו פעם בחודש שכר דירה. אנחנו נפגשים ברחוב". הבניין מאוכלס לדבריו בדיירים סודנים, סומלים וגם בני מיעוטים ישראלים, וכולם צריכים לסבול גם את המוזיקה הרועשת מהבאר למטה, שפתוח לדבריו כמעט כל שעות היממה. באריתריאה, הוא מספר, דירה עולה כ-25 דולר לחודש.
אז למה עזבת ובאת הנה?
התשובה של מבקשי המקלט לשאלה הזו לרוב מסתירה יותר משהיא חושפת. "לא טוב שם. הממשלה לא טובה", הוא אומר.
לא רחוק מרחוב העלייה, ברחוב לוינסקי מספר 65, חיות שתי משפחות קטנות בדירת מרתף בעלת שלושה וחצי חדרים ומשלמות 4,000 שקלים בחודש. כדי להיכנס צריך לעבור בזהירות את הכביסה התלויה לייבוש על מתקן המוצב בחדר המדרגות, בפנים נמצאת טיגיסטי דסבלה בת ה-25 עם ביתה הפעוטה במטבח הבית, שהוא גם סלון מאולתר.
דסבלה נמצאת בארץ כבר שנתיים וחצי, אחרי מסע של חודש וחצי שעלה לה 3,500 דולר. שבוע אחריה הגיע בן זוגה ומאז הם ביחד. היא עובדת כמטפלת ילדים אצל משפחה ישראלית, לומדת עברית ומדברת היטב. בעלה מובטל ,עד לפני כחודש עבד במסעדה בעיר.
גם בני הזוג שהצטרפו אליהם לדירה מובטלים ומגדלים ילדה קטנה, ומסתפקים בחדר אחד. כדי לשכור את הדירה נדרשו להפקיד 2,000 שקלים דמי ערבות, ואת שכר הדירה החודשי הם משלמים לבעל הבית במזומן כל חודש. הבית מרוהט בקפידה מכמירת לב, דסבלה מספרת שאת הכול הם נאלצו לקנות או לאסוף מהרחוב. "לא היה פה כלום, אפילו לא ארון. הכול אנחנו הבאנו חוץ מהמקרר", היא אומרת. למרות זאת הבית הוא משפחתי, חמים ונקי.
הבניין ברחוב נווה שאנן חמש הפך מזמן למלכודת מוות הממתינה לזמנה. איש אינו יודע כמה אנשים מתגוררים בעליבות במבנה, אך מבט לעבר תקרת הפסג? מגלה מבוך חוטי חשמל בלתי אפשרי, ומבט לכיוון הרצפה מגלה הצפת ביוב תמידית כמעט, מדי פעם נפתחת דלת לחדרון קטן בקומות מעל או במקלטים מתחת, עדר צללים מנסה להתקיים במקום הזה. "2,000 שקלים לחודש אני משלם כאן לבעלבית, אני עם עוד שלושה חברים" מסכים אחד מהם לומר.
בהמשך הפסג' חדרונים שנבנו בחופזה לפני כשנתיים, תמורת 10 מטר רבועים בקושי משלמים כאן 2,000 שקלים לחודש. אישורי בניה? לאיש לא ברור מה הסטטוס החוקי. אלו שזכו והצליחו לשכור מבנה, עלוב ככל שיהיה, הם ברי המזל שבקרב הקהילה, לא רחוק מהמדרחוב, בגינת לוינסקי, מצטופפים עשרות מבקשי מקלט בתור לחלוקת מרק של פרויקט מרק לוינסקי. פרויקט התנדבותי המספק ארוחה חמה ביום למבקשי מקלט חסרי בית.
"בלילה אנחנו פורשים שמיכות, שקיות, ניילון, מנסים להתחמם, מנסים לשרוד", אומר יוהנס. לרשויות אין כמעט יכולת לעקוב אחרי כמות הדירות והמבנים המוסבים למגורים בשכונות השרום, גם הפקחים המסתובבים באזור אינם מסוגלים לעמוד בפרץ. ולמרות התנאים הקשים מבקשי המקלט והעובדים הזרים נאלצים להמשיך ולשלם. אין להם מענה, ובגלל הפחד העצום מהרשויות איש מהם אינו מעז להתלונן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם