מופקרים בלי מיגון: בב"ש חוששים מסבב הלחימה הבא
יעקב לוי ובני משפחתו משכונה ג' עומדים בפרוזדור ומתפללים בשעת אזעקה וגבי ויצמן משיכון דרום מסוכך על ילדיו במיטה בזמן נפילת טילים. סיפורם של תושבים בבאר שבע שאין להם ממ"ד, מקלט ראוי ואפילו חדר מדרגות. יום אחד ייגמר להם המזל
הרבה נסים היו לנו במלחמה האחרונה. באר-שבעים רבים הלכו להגיד "הגומל" בבית הכנסת. מזל? השגחה עליונה? ומי יתקע לאל ידינו שבסבב הלחימה הבא, שהוא רק עניין של זמן, נהנה מאותו המזל.
"כשהטיל נפל במגרש, כל הבית רעד", מספר רון וייצמן, 'כמעט בן 10'. "פחדתי, חשבנו שזה נפל כאן. היינו בחדר השינה, שזה המקום הכי בטוח, כמו שאבא לימד אותנו". האבא, גבי, ששירת בחיל קרבי, לימד את הילדים לנהוג בביטחון ולא בהיסטריה.
"היו נסים. הטיל שפגע במגרש הוא נס. לו היה טס עוד כמה מטרים, היה נוחת על הבית שלנו. נכון, יש לנו איזה חדר פנימי, שגובל בקיר של השכנים, אבל התקרה שלנו היא תקרת 'רביץ', תקרת רעפים שלא מחזיקה כלום. כשיש אזעקה אנחנו שוכבים על המיטה ואני מגונן בגופי על הילדים".
איתם בבית מתגוררת אימה של אשתו. הגברת אתי חסן, בת 67, רתוקה לכיסא גלגלים ולמכשיר הנשמה. גבי לא יכול לרוץ איתה למקלט ולא להזיז אותה במהירות בתוך הבית. אז היא סוגרת את הדלת ויושבת בחדרה. "אני אומרת 'תהילים'. אני מתפללת. אני מפחדת. אין לי איפה ללכת".
הבית של משפחת וייצמן נבנה לפני 60 שנה. הוריו של גבי גרו שם והוא שיפץ, כי הוא אוהב את המקום ואוהב את השכונה בה גדל. "העצים בגינה, אבא ז"ל שתל. אני גדלתי בבית הזה כילד, יש לי סנטימנטים. אבל, אנחנו חשופים. כל השכונה חשופה.
"זאת שכונה ישנה, עם בתים ישנים ואוכלוסייה מבוגרת. אין פה מיגון. הבתים כולם עם תקרה רכה. אנשים פה לא יכולים לרוץ למקלט. אין זמן. האזעקה נותנת לך דקה ואתה לא יכול להגיע. אבל בתוך הבית אי אפשר לקיים את הוראת 'הכי בטוח שיש'. קיר בלוקים זה לא בטוח. ראינו מה פצצה עושה לקיר בלוקים. אני לא רוצה לחשוב מה ייקרה עם תהיה פגיעה ישירה על הבית. הבית שלי או בתים של שכנים".
גבי וייצמן רוצה ויכול להרשות לעצמו לבנות ממ"ד
"יהיה עוד סבב לחימה ואנשים לא מוגנים. בשכונות הישנות אין לך איפה להתחבא. חלק מחדרי המדרגות פתוחים. הרבה מקלטים לא ראויים. לאן אנשים ילכו? חייבים לפזר פה מיגוניות, לתת פתרון לאנשים שאין להם לאן ללכת. חייבים לחתוך בבירוקרטיה, חייבים לעזור לאנשים לשרוד את המלחמות. מדברים על עורף חזק – איזה חוזק יש אם אנשים חשופים. הרי זה יבוא עלינו עוד פעם ויותר חזק".
לא הרחק ממשפחת וייצמן מתגורר איש ערירי, שרוב ביתו מגרש נטוש ורק אחד החדרים עדיין עומד, והוא מתחבא בו מהקור והגשם. גבי מרחם עליו ומדי בוקר נותן לו קפה וקצת אוכל. לאיש המסכן הזה אין לאן ללכת. הוא שקוף. אין לו חשמל. אין לו מים.
השכנים נותנים לו מדי פעם דליים. מול משפחת וייצמן, ברחוב ההגנה, גם מתגוררים מבוגרים. אין להם יכולת להגיע למקלט תוך דקה. אז כולם מסתגרים בבית. כולם אומרים תהילים. מקווים שגם בפעם הבאה הטיל ייפול בדיוק בטבורו של המגרש.
בניגוד לסבב הלחימה הקודם, ב"עמוד ענן" העיר באר שבע ספגה הפגזה כבדה, כזו שהוכיחה ש"כיפת ברזל" אינה מסוגלת להגן מפניה הרמטית. זאת האמת המרה, אם כי היא מעוררת כעס בפני מי שמבקשים לצייר את באר שבע כדבר הבא. באר שבע היא חזית. היא יעד לטרור החמאסי מעזה, היא סופגת פעם אחר פעם מטחי ירי, אשר בנס לא מסתיימים באסון כבד.
נסים, כמו זה של משפחת חכמון, שביתה צמוד הקרקע נהרס בשכונה אחרת, אך בני הבית ניצלו, כי רצו לממ"ד. "להם יש ממ"ד ותראה מה קרה לשאר הבית שלא ממוגן", אומר גבי. "עכשיו תחשוב מה קורה, כשטיל נופל על בית בשיכון דרום, או בשכונה ד', או בי"א, או בשכונה ג'".
כשהאזעקות ייללו בשכונה ג', יעקב לוי, אשתו ושני ילדיו לא רץ למקלט. הם עמדו בפרוזדור בין שתי קירות גבס, כי זה מה שיש לו בבית. המקלט השכונתי מטונף. לא ראוי לאכלוס. אבל, היו כאלה שסתמו את האף והסכימו להיכנס פנימה. מקלט 20, קוראים לו.
דלתות כבדות, חלודות, בלבה של שכונה מוזנחת, שידעה ימים יפים כשסגן ראש עיריית באר שבע בשנות ה-80', רפי שטרית, הוביל בה את פרויקט שיקום השכונות. היום די בגשם הדרומי, על מנת להפוך את הרחובות לבוציים.
יעקב לוי כועס וגם מתבייש שזה המצב. "מה אפשר לעשות? זה מפחיד ככה. איפה נעמוד? הבתים פה ישנים, אין זמן לברוח למקלט וגם אי אפשר להיות במקלט הזה. הוא מלוכלך, עם שירותים מימי קדם. מה יעשו זקנים? ואנשים נכים? וחולים? לאן ילכו"?
אלירן, בן ה-16, הבן של יעקב, אומר שבאזעקה הוא עמד בין שתי קירות וקיווה לטוב. לא פחד, כי מה כבר יעזור הפחד. "אבל ההתחלה של האזעקה מבהילה, כדי שאנשים יתפסו מחסה. אנחנו, איפה נתחבא"?
יעקב חשב אולי להביא מיגונית ולהציב אותה בחצר הבית. "יש לי מקום בגינה או בחלק האחורי, אבל היא עולה המון כסף. אנשים פה אין להם כסף ויהיה עוד פעם בלגאן. הבתים פה ישנים. אין להרבה אפילו חדרי מדרגות".
מקלט 20 כבר נעול במנעול כבד, סממן להפסקת האש ולרגיעה שהושגה ביום רביעי אחר חצות, אולם, עולים ממנו ריחות חריפים של שתן ועובש. איכשהו מישהו גם הניח בפנים מנגל.
בעיר שכל שנייה עלולה לחטוף מטחי טילים, נושא המיגון הוא, אם להתבטא בעדינות, לא בסדר יומם של הקברניטים. הסיבה, יש לשער, היא שרוצים לשדר מצליחנות, יוקרה, מצוינות. למשוך לפה תל-אביבים - סטודנטים, אנשי היי-טק, אנשי צבא קבע, שיגורו בבתי יוקרה שמניבים ארנונה.
אנשי רחוב הנדיב ב-ג' כועסים על זה שהזניחו אותם. רוזה שוקרון, 50 שנה גרה בשכונה, באה לכאן בגיל 14. לא מכבר היא עברה ניתוח ברגלה, שבגללו היא נאלצת להיעזר במקל הליכה. "אני לא יכולה לרוץ למקלט. אני פשוט קמה מהכיסא ועומדת ליד בין שני קירות גבס, כאילו שזה יעזור", אומרת רוזה.
גם היא הייתה שמה ממ"ד או מיגונית, אבל המחירים יקרים. היא פוגשת מחוץ לביתה שכנה מבוגרת, פניה חרושי קמטים. גם היא לא יכולה לרוץ למקלט. אין גם חדרי מדרגות להסתתר בהם, בטח שלא לרוץ אליהם באמצע הלילה. רוזה מספרת, כי הפעם ההפגזות יותר מפחידות.
יעקב לוי מסכים איתה. הם אומרים שבאר שבע הפכה להיות חזית המלחמה. הם מרגישים שהפקירו אותם. לא רק ששכונה ג' מוזנחת, היא גם מופקרת. ולא רק שכונה ג'. צריך להגיד לראש העיר שלא צריך רק לעשות כיכרות ומזרקות, צריך גם לדאוג לאנשים".
גם בשאר השכונות הישנות בבאר שבע המצב אינו טוב יותר: בשכונה ה' הישנה חלק מחדרי המדרגות פתוחים, אבל המקלטים אינם במצב של אכלוס. הכל עניין של כסף: הדיירים מתקשים בפרנסתם ובקושי מצליחים לשלם את מסי הוועד לניקיון המדרגות. הכניסה למקלטים הופכת למשתנה, בעיקר בימי שישי רווי האלכוהול. במקלטים רבים אין ציוד בסיסי והם אינם ערוכים לשהייה ממושכת.
"אבל אנשים בשכונה ה' עוד במצב טוב", אומר יוסף, בן 44, משיכון דרום, אותו תפסנו במהלך הלחימה רץ לכיוון רחבת הגלבוע, באחת האזעקות. "יש לי מקלט קרוב לבית, אבל אי אפשר לישון שם. יש לי חבר שגר פה ברחבה ויש לו מדרגות, שאולי מוגנות יותר. הוא אמר לי שכשיש מלחמה בכלל לא אחשוב פעמיים ואבוא אליו. הבית שלי עשוי בנייה קלה וזה מפחיד".
בחדר המדרגות של כניסה 13 ברחבת הגלבוע מצטופפים הדיירים: אישה מבוגרת, שאינה יכולה ללכת למדרגות ונתמכת בבעלה; שכנים, בני עדות שונות, מבוגרים, מתבגרים וילדים יושבים בשקט, ידיים מכסות את הראש, מנסים להבין מאיפה זה בא. הם כבר למדו לזהות מה זה נפילה בשטח פתוח, מתי יוצאת כיפת הברזל, מה יורט ומה נפל.
אחת הנשים פורצת בבכי. בת תומכת באימה. אמא אחרת מגוננת על ראשי הילדים. פתאום נפתחת דלת הכניסה לבניין ונכנסת אישה שיצאה לטיול עם כלבת ההאסקי שלה. הכלב בוכה. המטחים מרעידים את הבניין, שנבנה לפני 40 שנה. ככה, כמה פעמים מדי לילה. הדיירים רוצים ביטחון, אבל ממ"ד יקר והם, בקושי מתפרנסים.
גבי וייצמן המתגורר בחלק הדרומי של באר שבע מספר על חבר לעבודה, שגר בשכונת רמות שבצפון. "ביתו נפגע. יש בשכונת רמות בתים ישנים בבנייה רכה. אז יבנו לו את הבית ויחזירו את הכל לקדמותו, אבל לילדים ולאשתו נגרם נזק נפשי.
"הילדים לא רוצים לצאת מהבית, חוששים מכל רעש, אפילו הכי קטן. האמא מפעילה שואב אבק והילדים מפחדים. אצלם יש מקלט ממש קרוב – תאר לך שהיו נשארים בבית. אבל מה עושים מי שאין להם מקלט או לא יכולים לרוץ למקלט? המקלטים מוזנחים ולפעמים הם סגורים".
חלק מהמקלטים והמרחבים המוגנים פועלים בגני ילדים. בהיכנס העיר למצב חירום, גני הילדים נפתחים אוטומטית והופכים למקלטים לכל דבר. ההיגיון הבריא אומר, כי תושבי הבתים הסמוכים אמורים לגלות אחריות ולשמור על הציוד ולכבד את המקום, אך לא תמיד כך הדבר.
"מה שעשו לנו בגן זה נורא", אומרת אחת הגננות. "גנבו לנו את הפלזמה, השחיתו פה ציוד. שברו דברים. שפכו לנו את הצבעים של הילדים על הרצפה. גרמו לנזק אדיר", מספרת גננת, שגן הילדים שלה ממוקם במקלט.
ימי המלחמה הפכו לימים של השחתה ופורקן עבור נערים עבריינים. גנים אחרים בעיר הפכו למחששות, קירותיהם רוססו בכתובות נאצה. "אין לנו בעיה שהגן יהפוך למקלט בעיתות חירום, אבל חייבים להציב שומר בכל גן, כי הנזקים לציוד פשוט בלתי סבירים. השחיתו לשם השחתה. שפכו דבק וצבע על הרצפה. זה ממש נורא, המראה הזה".
ברמות החדשה יחסית יש לפחות מקלטים טובים, בשכונה ד' הסמוכה מקלט נורמאלי זה מצרך נדיר. תלונות הגיעו למערכת העיתון מתושבים ב-ד' שמתלוננים על מקלטים לא ראויים למגורי אדם, בלי חשמל ובלי ציוד, וכשהם פונים לעזרה מטרטרים אותם בין חברת עמידר לעירייה.
לא פיקוד העורף, לא המשרד להגנת העורף ולא העירייה ממהרים לספק תשובות. זה מפנה לאחר, האחר מפנה לשלישי וחוזר חלילה. תושבי באר שבע רואים את מצעד הראשים המדברים בשידורי המלחמה הבלתי פוסקים בטלוויזיה, אך אין להם כתובת לפנות אליה.
רשויות רבות מופקדות על ביטחון התושבים, אבל למעשה, מי שאין להם ממ"דים, נתונים לחסדי ה'. כשרואים את המקומות בהם נפלו הטילים בבאר שבע ובוחנים את המקרים של פגיעות ישירות בבתים, אי אפשר שלא להאמין שיש אלוהים ששומר על אנשי בירת הנגב.
אבל, אי אפשר לסמוך רק על הנסים, כי הם, כמו "כיפת ברזל", עלולים לפספס. מדי סבב לחימה, הולך מצבה של באר שבע ונהיה גרוע יותר. זה פשוט נופל לנו כל פעם יותר קרוב. בחמאס ובגי'האד האיסלאמי למדו ככל הנראה את הפטנט והם משגרים מטחים כבדים, אשר מצליחים להסב נזקים לעיר.
אלא, שבעיר לא ממהרים להכיר במציאות החדשה. אמנם ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' מתעקש לציין תמיד ש"באר שבע לא תהיה שדרות", אבל הסבב הנוכחי הראה לו אחרת ואולי יהיה עליו להכיר במציאות המרה, בה באר שבע היא חזית העורף ולצה"ל, מה לעשות, יש גבולות כוח.
הפתרונות ישנם, גם אם הם פוגעים ברצונה של באר שבע להפוך למטרופולין נוצץ: הצבת מיגוניות, שרוולי ביטחון, הקמת ממ"דים דירתיים שערוכים לשמש את הדיירים לתקופות שהייה ארוכות.
יהיה שלום בינינו לבין החמאס והג'יהאד האיסלאמי, במהרה בימינו בזמן הזה? לא נורא, בבתים יהיה חדר אחד נוסף. אלא, שלא צריך להיות פרשן לענייני ערב, על מנת להבין ששמי המזרח התיכון מתקדרים ושהסבב הבא הוא רק עניין של זמן. מכיוון שכך, תושבי באר שבע לא מבקשים לא פאר ולא הדר: הם מבקשים רק דבר אחד, קטן ופשוט, "אנחנו רוצים לחיות"!
מהמשרד להגנת העורף נמסר בתגובה לטענות: "כל נושא ההתגוננות האזרחית, הכולל מיגון ומקלוט, נמצא תחת אחריות וביצוע פיקוד העורף, קרי: הצבא. זאת, לפי חוק הג"א (התגוננות אזרחית). צר לנו, שהכתב בחר שלא לבדוק נושא כה חשוב לעומק ומטעה את ציבור הקוראים באשר לסוגיה כה חשובה וקריטית לתושבי הדרום.
"המשרד להגנת העורף, פעל ופועל לילות כימים לטובת העורף הישראלי בשגרה ובחירום.
"אין עורף זולת העורף הישראלי שיכל לעמוד איתן אל מול התקפה חסרת תקדים של 1,500 רקטות בשבוע. יש לציין את הבגרות והאחריות שהפגינו אזרחי ישראל ובעיקר אזרחי הדרום, אשר בזכות תפקודם נמענו אבידות רבות".
בצה"ל אומרים, כי פיקוד העורף הינו גוף מקצועי ומנחה וכי הביצוע נתון בידי הרשות המקומית.
ואילו ברשות המקומית אומרים בתגובה: "עיריית באר שבע פועלת בהתאם להנחיות פיקוד העורף, הקובעות כי בעת ירי רקטות יש לנהוג על פי מדיניות 'הכי מוגן שיש'.
"באזורים בהם אין מקלטים, הונחו התושבים לנהוג לפי מדיניות זו. עם זאת ולפנים משורת הדין, פנתה העירייה לפיקוד העורף בבקשה להצבת מיגוניות במקומות בהם נבנו מבנים בבנייה קלה. בנוסף, יש לציין שאגף ההנדסה פועל ללא ליאות מול הגורמים הרלוונטיים, לקידום וזירוז בקשות תושבים לבניית ממ"דים.
"באשר למצב המקלטים, בשנה האחרונה השקיעה העירייה שלושה מיליון שקלים בשיפוץ ושדרוג מקלטים. בתוך כך, ככלל, כל פנייה שהתקבלה ומתקבלת במוקד העירוני באשר לתחזוקת מקלטים ציבוריים מועברת לבחינת ובדיקת הגורמים הרלוונטיים, בפרט במהלך מבצע 'עמוד ענן', במסגרתו כל פנייה טופלה מיידית.
"לשאלתכם בעניין המקלטים בשכונה ד': מרבית המקלטים בשכונה שופצו ובמצב ראוי לאכלוס. במידה וקיימות בעיות נקודתיות, מוזמנים התושבים לפנות למוקד 106. באשר למקלט ברחוב הנדיב, הנושא ייבדק ויטופל במידת הצורך".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם