למה שתקתי מול האלימות המינית שראיתי בצבא?
הכרתי שתי נשים שנרצחו על ידי בעליהן, נשים יפות ומטופחות שלעולם לא הייתי מנחשת איזו זוועה מתרחשת בין קירות בתיהן
>> חברו של חנן גולדבלט: "הוא הקורבן האמיתי"
המראה המשפיל נחרת בזיכרוני צילום אילוסטרציה: ראובן קסטרו
הכרתי מקרוב חברה שנאנסה על ידי קרוב משפחתה ושנים של טיפולים לא הצליחו למחוק את הכאב האיום שהיא נושאת. וכמובן שכמעט רוב חברותיי, וגם אני בתוכן, חווינו לפחות פעם אחת הטרדה מינית.
כן, כמעט אין אישה שלא הרגישה לפחות פעם אחת בחייה מושפלת על ידי גבר מטריד בעבודה, בצבא, באקדמיה, סתם ברחוב או באוטובוס צפוף. רובנו לא עושות עם זה דבר, ממשיכות הלאה עם הטעם המר והפוצע של האירוע. איננו מדברות עליו, כאילו היינו אילמות. אותן נשים אמיצות שמעזות להתלונן חשופות לשלל התבטאויות לא ראויות מצד חלקים בציבור שרואים באישה מוטרדת את האשמה במצב.
אני נזכרת בעצב רב באילמות שלי כלפי אלימות שהתרחשה לפני 20 שנה בבסיס צבאי אי שם בדרום הארץ. הייתי אז מילואימניקית צעירה. ליחידה הגיעה ג', חיילת צעירה ומתוקה עם עיני ים ענקיות הנושאות איתן הרבה תום ושמחה.
יום אחד, בעודי עומדת בחצר הבסיס, ראיתי את ג' רצה בבהלה ואחריה רודף רס"ר המטבח כשבידו שקית קרח. הרס"ר תפס אותה ובצחוק מתגלגל שפך את הקרח לתוך החזיה של ג' ההמומה. אינני זוכרת מה קרה אחר כך. התרחקתי מהמקום במהירות, והנושא לא דובר יותר, אך המראה המשפיל הזה נחרת בזיכרוני, ודווקא היום, כאם למתבגרת, אני נחרדת לחשוב איך סברתי כי זו נורמה בצבא שיש ליישר איתה קו. איך לא ניסיתי לשכנע את ג' להגיש תלונה נגד הרס"ר שלפי גילו יכול היה להיות אביה.
איך יכולתי להיות כל כך אילמת נוכח אלימות כזו. זה מפחיד, מפחיד מאוד, כי כפי שלא התלוננתי אני על אלימות שהופעלה גם נגדי, אני חוששת מאוד שגם בתי תשלים עם המצב כשחס וחלילה תהיה עדה למצב כזה.
הקשבתי לגחלת הקטנה
לכן כיום, חכמה יותר ואילמת פחות, אני מסבירה לבתי כיצד שגיתי אז, ומקשיבה קשב רב לאימהות שמגיעות אליי ומספרות על מצב קשה בבית, מצב שנשמע בעיניי כבלתי אפשרי. אלימות נגד נשים במסגרת זוגית היא סיפור קשה כשלעצמו, מכיוון שנשים לא תמיד מזהות את המצב כאלים, חוששות לפרק את המשפחה ולכן סובלות בשקט.
שום איום כלכלי הנובע מתוך חייה הלא פשוטים של אם חד הורית לא ישווה לחופש מחיים קשים כאלה, כי אין מחיר לחופש. דוגמה מצוינת לכך ניתן לקרוא בספרה המרגש של טל רבינוביץ' "כלה ונחרצה".
"כשהחלטתי לברוח מהבית עם בכורי בן השנתיים ובניי התאומים בני שלושה וחצי חודשים, אל מקלט לנשים
מוכות, ידעתי שאני מצילה בכך את חיי", כותבת רבינוביץ' בספרה. "הייתי שבר כלי במובן הפיסי והנפשי, אך הקשבתי לגחלת קטנה, שברירית, אך עקשנית ונאמנה, אשר שמרה על תקוותי ועל שפיות דעתי. אולי הייתה הבריחה צעד אמיץ, אך היה זה גם מעשה נואש מחוסר בדירה. לא שיערתי כי מדובר בהתמודדות ארוכת שנים שעוד נכונה לי במישורים שונים - כלכליים, משפטיים, חברתיים. לולא שאבתי עידוד מהידיעה שהמעשה כה חיוני איני יודעת אם הייתי מסוגלת לעשותו".
יצא לי להתכתב מעט עם טל ואין ספק כי הדרך הקשה והמוצלחת לשיקום חייה משמשת לכל הנשים השראה וכן תמרור אזהרה, שכן אסור, אסור לנו להישאר אילמות.
Addirimel71@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם