בגובה העיניים עם הבמאי שתמיד יצביע למפלגה ערבית
הוא נולד בירושלים ומאז לא עזב אותה. הוא חושב שהורסים את העיר השבטית והענייה שבה גדל ושהעליהום על החרדים דוחה וגזעני. 1,461 מילים עם הבמאי והעיתונאי ניסים מוסק (65), גרוש + 3, שטוען שבישראל אין צדק: לא חברתי, לא משפטי ולא כלכלי
"שאלה גדולה. ירושלים היא הבית שלי, ואני אוהב ירושלמים. אך ירושלים שגדלתי בה השתנתה. אני גדלתי ב'שכונה', ובימי שבת כל ה‘שכונות' היו עולות למרכז העיר להסתובב במשולש, וכך אנשים הכירו את הפנים אחד של השני.

"כשהייתי בצבא שירתי בכלא 6, וכשהגעתי לאוהל פנו אליי ירושלמים שהכירו אותי וקיבלו אותי למעין שבט. ירושלים היא שבט ועם שונה: היא שונה בהתנהגותה, באישיותה ואפילו בשפה שלה. זאת עיר שלמרות שאומרים שהיא עיר גזענית, דבר שבאמת קיים כלפי אוכלוסיות רבות בחברה, היא בבסיסה לא באמת גזענית, למרות הקריאות שנשמעות מעל פני השטח.
"הקריאות האלה יכולות להיות מפחידות ומגעילות למתבונן מבחוץ, אך בשבילי אלה אנשים מהשבט שלי שדוברים את אותה השפה כמוני, כך שאני יכול להבין אותם. היו שנים שהבוהמה התל אביבית הייתה עולה מ'כסית' ל'טעמון' הירושלמי; ההבדל המהותי בין הערים הוא שאת האנשים ממוסררה שישבו ב'טעמון' לא היו מכניסים באותה קלות ל'כסית'".
ילדות
"גדלתי במושבה הגרמנית להורים שהיגרו מבולגריה בסוף מלחמת השחרור, ולא היו לי איתם תקשורת רבה והרבה במשותף. יש לי זיכרון ילדות שבו הלכתי לבית של השכנים ושיחקתי עם עוד כחמישה ילדים בחצר, ואז יצאה אחת האימהות וחילקה סוכריות, אבל מכיוון שהייתי ילד שמן היא לא נתנה לי. היא ניסתה להסביר את זה בכל מיני מניפולציות שזיהיתי אותן, ומאז הבנתי שאנשים מבינים הכול ושלא ניתן באמת לרמות אותם: אדם שיש לו פחות השכלה או אפילו ילד אינם טיפשים, ואסור לא לכבד את האחר בגלל מעמדו הנמוך או זרותו.
"זה אחד הזיכרונות המכוננים בילדותי. גדלתי במושבה הגרמנית, באזור ביתי גרו הרבה מאוד ניצולי שואה והרבה אנשים שסבלו מהתעללותו של מנגלה. באותה תקופה לא ניסו אפילו להבין מה עבר עליהם והתייחסו אליהם בלי חמלה או הבנה, התייחסו אליהם כאל שברי כלי או כאל סתם אנשים פגועים, וכך חינכו אותנו. האזור כולו היה שונה בתכלית: למדתי בבית הספר הכרמלי, בחצר שלו היה הצריף של דן בן אמוץ ומסביבו הרבה עצי פרי - דבר שאפיין את ירושלים, שהייתה מלאה בבוסתנים.
"היינו שומעים אותו בתכנית ‘שלושה בסירה אחת': הוא היה נוהג ללבוש ג'ינס וחולצה משובצת שכיסתה את כרסו, והוא היה נשוי לאישה אמריקאית יפה עם שני ילדים. בתור ילדים מאוד אהבנו לטפס על הגדר ולקטוף פירות מהגינה שלו, אבל משום שלא הייתה לנו סבלנות לחכות היינו אוכלים את כל הפירות בוסר, כך שיכולנו לספר מהן שיניים קהות".
ניר ברקת
"ניר ברקת הוא כל מה שלא ‘ירושלים'. הוא לפלף שרצה צעצוע שיוכל לשחק בו, והוא מצא עיר שיוכל לשחק בה. הוא לא מבין ומכיר את הירושלמים, והוא גם לא אוהב אותם. הוא מנסה להפוך אותה לעיר סינתטית מאירופה או לתל אביב: הוא סוגר את הקיוסקים והבאסטות שלא נאים לעירו, הוא לא מוכן שימכרו חולצות וגרביים בחמישה שקלים לאלה שידם אינה משגת ואפילו על שכרו מצד אחד הוא ויתר, אך מצד שני הוא שיפץ את משרדו בהון עתק.
"הוא הורס את הנוף הירושלמי
התחרדות
"אני חושב שאני בין הבודדים שאין לו בעיה עם החרדים. אני לא יכול לראות את ירושלים בלי החרדים, ואני חושב שאיש לא יותר טוב מהם - זאת זכותם לחיות את חייהם ולהאמין בצדקת דרכם. אני חושב שהעליהום עליהם הוא דוחה, מגעיל וגזעני, ובסופו של דבר אני חושב שהם אנשים די יפים גם במראם וגם במנהגיהם. בשבילי, ירושלים בלי חרדים היא כמו ירושלים בלי הקיוסקים והבאסטות שברקת סוגר. אני חושב שזכותם להפגין ולמחות מפני שהדמוקרטיה לא מדברת אליהם, ולכן ההפגנות מגיעות ממקום שבאמת כואב להם ובאמת קשה להם. אי אפשר לשפוט אותם לפי ההבנות ואמות המידה שלנו, אלא לקבל אותם כמו שהם".
צדק חברתי
"היהדות אומרת ‘צדק־צדק תרדוף', אבל בישראל אין צדק: לא חברתי, לא משפטי, לא כלכלי, לא ממשלתי ולא בין אדם לחברו. צדק חברתי מעולם לא היה פה, אבל היום המצב אפילו גרוע יותר: היום זורקים אנשים מדירותיהם, פעם לא עשו זאת. כך שצדק הוא מצרך מאוד נדיר כיום".
הערוץ הראשון
"הגעתי לשם בשנת 1971 כשהוא היה כמו ערוץ ניסיוני, הייתה שם חדוות יצירה וראשוניות. לא הסתכלתי על השכר שלי, כי אהבתי לעבוד שם. היינו ערוץ חתרני. גם אם אומרים שהתקשורת שמאלנית ושהממשלה הייתה של השמאל, הערוץ מאוד תקף וביקר, וגם הייתה לו הרשות לעשות את זה: אם הייתה לי האפשרות לערוך את משה דיין מחטט באף או משהו כזה, הייתי מכניס את זה בפריים טיים.
"כבר אז היו מעט בעיות והטכנאים עשו שרירים, אך במובן הכללי מאוד אהבתי את הערוץ. לשלילה אני חייב לציין שבאותה תקופה, רוב מי שהופיע או עבד בטלוויזיה היה מתנהג כבן אלים: היו פותחים לו שולחן באשדוד לדוגמה, או בבתי הקפה כל המנות היו לבחירתו. הייתה בזה מידה מסוימת של שחיתות, אבל עדיין אהבתי את העבודה. אני עדיין נאמן לערוץ ואוהב אותו, יש בי עדיין את הרוח ואת הנאמנות הישנה מהתקופה הקודמת".
"עמוד האש"
"הסדרה הזו היא בעצם תולדות הציונות. מבחינה היסטורית זה נשמע נחמד ונכון, אך מנגד יש בה גם דברים חסרים ולא מדויקים, כי לא נתנו לכל שכבות האוכלוסייה פתחון פה. אני חושב שדווקא הסדרה ‘תקומה' הייתה יותר מאוזנת. אני יצרתי שני פרקים חשובים - את הראשון על תולדות הציונות, ואת הפרק ה־12 על הפתרון הסופי. טועים לחשוב שהפתרון הסופי נוצר כשהגרמנים החליטו להשמיד את העם היהודי, אך למעשה הוא התחיל בקום המפלגה הנאצית, לווה קודם כול בחוקים רבים, דברים חלחלו וההשמדה המאסיבית החלה רק בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה.

"לצערי, ב'עמוד האש' הדבר לא בא לידי ביטוי במיוחד. אני חושב שהפתרון הסופי יכול להדליק נורות אדומות להרבה מאוד אנשים כאן בארץ - גם פה יש לנו הרבה חוקים קטנים נגד עמותות, הגברת השמירה והביטחון, הצגת תעודת זהות בכניסה לתחנה המרכזית, דברים שמתחילים לזחול.
"בלי להשוות כמובן, כמו שהפתרון הסופי התחיל בכמה חוקים ונגמר בהשמדה, גם פה מתחילים בכמה חוקים שהכנסת מעבירה, ובית המשפט מתחיל להתיישר ימינה תוך הכנסת שופטים מתנחלים בזמן שההתיישבות בהתנחלויות מנוגדת לחוק הבין־לאומי. כך שמה שקרה בפתרון הסופי יכול להדליק לנו הרבה נורות אזהרה. אנחנו חייבים להיזהר הכי הרבה מהחקיקה האנטי־דמוקרטית, היא תהפוך אותנו למדינה שגורמת לאזרחיה לחיות בפחד מלאבד את עבודתם או להיות מותקפים ברחוב. אני ראיתי השבוע מה קורה באזורים שבהם אפילו לא צריך חקיקה אנטי־דמוקרטית, כמו בהתנחלויות.
"שם עקרו השבוע 400 עצי זית למשפחה שבכלל לא קרובה להתנחלות, ואחר כך כתבו ‘תג מחיר תל אביב-באר שבע'. אני חושב שגם העם הופך להיות קהה ואטום, והוא בעצמו בעד חוקים כאלה - תמיד אפשר להפיל את הפאשלות של הממשלה על מישהו אחר, אז מפילים את זה על השמאל, על ‘הקרן החדשה', על ‘שלום עכשיו' וכדומה; אבל הממשלה והעם נכשלו, לא ‘שלום עכשיו'.
"ישראל צריכה להיות גאה בשמאלנים, ב'שלום עכשיו' וב'תעאיוש', מפני שהם שומרים על הצלם ועל הפרצוף של המדינה הזאת בעולם. כשבעולם רואים שיש ישראלים שמתנגדים לדיכוי, יש בהם אמונה בנו. יתרה מזאת - החקיקה האנטי־דמוקרטית היא גם פופוליסטית. לא אלקין ולא דנון צריכים אותה, והיא בעצם מניפולציה על הבוחרים".
"עמוד ענן"
"‘עמוד ענן' היה מלחמה מיותרת. אין לי ספק שזו הייתה תעמולת בחירות. גרשון בסקין הביא מכתב של הבנות עם חמאס ומכיוון שלג'עברי היה מכתב עם הבנות בכיס הוא לא נזהר. מהאנשים ששמעתי מהם עליו הוא אמנם היה טרוריסט ורוצח איום, אבל הוא היה איש של כבוד ששמר על המילה שלו, מה שאנחנו לא. ומכיוון שהוא חשב שאנחנו כמוהו, הוא לא הסתתר.
"לדעתי מרידור אמנם שתק, אך הוא ידע מה קורה ולבו לא היה שלם עם זה. ניתן היה למנוע את המבצע ולסיימו בהידברות. מכעיסה אותי גם הצביעות של ‘החיסול הכירורגי'- לאנשים שמתו במלחמה זה לא עוזר. במיוחד אני לא מבין את הקריאות להחזיר את עזה לימי הביניים או ‘לפרמט' אותה - חיים שם בני אדם שאנו צריכים להסתכל עליהם ולתמוך בהם, אבל אצלנו מעדיפים לשחק משחק של חזקים מול חלשים".
בחירות 2013
"משעמם, התוצאה ידועה מראש. הצבעתי הרבה שנים לחד"ש, אבל לא עוד, הם אכזבו אותי. אני חושב אולי להצביע לדע"מ - תמיד אצביע למפלגה ערבית, מפני שצריך לחזק אותם. בעיניי חשוב שיהודים יצביעו למפלגות ערביות, בשביל לתת תחושה שלפחות לחלק באוכלוסייה אכפת מהפלסטינים ושיש מישהו שמזדהה איתם ורואה את סבלם. לכן בעיניי להצביע למפלגה ערבית הוא לא רק מעשה טוב, אלא אפילו מעשה ציוני".

מנחם בגין
"איש אמיץ, איש ישר, הוא אחד האנשים הדגולים שקמו לעם היהודי ורחוק מהליכוד של היום כרחוק מזרח ממערב. כשראיתי בפעם הראשונה את חיים יבין אומר ‘מהפך', רציתי לעזוב את המדינה. וכשהלכתי לעשות את הסרט על מנחם בגין חשבתי שזו ההזדמנות שלי להכניס לו באבי אביו: חשבתי ללכת לראיין את ישעיהו ליבוביץ' ואת כל שונאיו. אך עם הזמן ולאחר היכרותי איתו, הבנתי שבאתי מקלל ויצאתי מברך.
"אני לחלוטין לא מזדהה עם האידיאולוגיה שלו, אך כאדם, הלוואי שכל הפוליטיקאים היו כמוהו. הוא אדם הגון, ישר ודמוקרט בכל רמ"ח אבריו, הוא ממש לא שנא ערבים והיה מקיא מהליכודניקים של היום. בגין היה אדם תמים ונאיבי שמאוד אהב גיבורים, לכן הוא הביא גנרלים ממפא"י למפלגה שלו ובסוף עבדו עליו".
ניסים מוסק
"אני כלום. בעיניי הערך הכי חשוב הוא לא לגרום כאב לאף אחד".