קפיצה קטנה לחול: האם הנגב באמת לוהט?
"לונלי פלאנט" הכניס את הנגב לרשימת 10 אזורי הטיול המומלצים בעולם, ואם התנ"ך של המטיילים אומר, אנחנו מצייתים. צוות סופשבוע יצא למסע בין נמרים חלשים לגז מגללי עזים, בין אישה ברעלה על קבר בן גוריון לפנטזיות משונות של בריטים טרחנים, ובין רגליה השעירות של כלת השייח' לשלפוחיות שעל קרני היעלים. היה צחיח
המדבר מתעורר. כנפי הציפורים חובטות באוויר, הכלב "מייקי" בוחן את האופק, שני גמלים על שפת המעמקים. לאחד קוראים "מג'חיל", האחר הוא גברת ללא אוכף וללא שם. "חמודה ומניאקית", מגדיר הבוס שלה, גד. הבוקר ניסה לאכוף אותה, אך היא הסתתרה מאחורי הזכר שלה. אני צועד אחרי "חמודה ומניאקית", שומע את צהלתה הצרודה ואת עקביה מתכתשים עם חצץ הנגב.
בשורה למטיילים: לונלי פלאנט הגיע לנגב. המדריך המוביל פרסם את עשרת האזורים בעולם המומלצים לטיול בשנה הבאה, ובחר בנגב במקום השני. לפניו קורסיקה, אחריו מוסטאנג - ממלכה לשעבר וכיום אזור בנפאל. גם השאר - ובהם יוקון (קנדה), קרינתיה (אוסטריה), או קמפניה (איטליה) - אינם בדיוק יעדים של ועדי עובדים.
הנגב יכול להיות יותר ממרוצה. לונלי פלאנט הוא התנ"ך של עולם המסעות. החברה הגדולה מסוגה בעולם למהדורות מודפסות ודיגיטליות, סמכות גלובלית למטיילים בכל גיל שרוצים חולות תחת הסוליות, ולא שטיח של אוטובוס תיירים ממוזג.
הנגב עושה את זה 145 שנה לאחר שאחד, סמואל קלמנס לונגהורן, הוציא את דיבת הארץ רעה. לונגהורן, או הסופר מארק טווין, אמנם לא הגיע לנגב, אך זה לא הפריע לו לכתוב את השורות המרושעות האלה: "מכל המקומות נראה שנוף ארץ ישראל הוא המדכא והקודר ביותר. הגבעות שוממות, העמקים הם מדבר מכוער וצחיח, כל תרשים נוף כאן הוא גס וצורמני... הלילה הוא הזמן היפה לראות את הגליל... תחת שמי הכוכבים המאירים, נקייה הכנרת מכל כיעור".
הלעג השנון של טווין הזדחל בין הדפים ולכד גם את שם הספר: "מסע תענוגות בארץ הקודש". כך שהלונלי פלאנט סוגר כאן עוול פואטי. "במשך עשורים רבים הנגב נחשב ללא יותר ממדבר שממה, אך כיום האזור כולו מהווה חממה ענקית של פיתוח. כפרים אקולוגיים, חוות ספא ואפילו יקבים. בשנים הקרובות ייפתח שדה תעופה בינלאומי חדש בתמנע, אחריו תגיע הרכבת המהירה לאילת ואיתה בתי מלון נוספים. הזמן אוזל למי שרוצה לחיות את המדבר בצורתו הטבעית", נכתב במדריך הטיולים הבינלאומי.
בין השורות היפות האלה עולה מידה של לחץ, אז לעורכים בלונדון אפשר להבטיח: הסירו דאגה מלבכם - המדבר ישמור עוד זמן רב על המראה הטבעי. לפחות בכל מה שנוגע לרכבת מהירה לאילת ולשדה התעופה בתמנע. שדה התעופה שליד מצפה רמון, למשל, יצא לדרך בתרועה, אך עדיין ממתין למטוסיו. אלון גלילי, איש שדה בוקר ומייסד הסיירת הירוקה, היטיב לנסח את ההחמצה: "שרון ואולמרט חנכו את השדה כמה פעמים, אבל בינתיים הרוויחו ממנו רק הסינים שסיפקו את הסרטים והמספריים".
הסיפור שלנו יכול היה להתנהל בין הלעג של גלילי לרשעות של טווין, אבל בחרנו לזרום עם הפילוסופיה של לונלי פלאנט, ולהניח לגורמים סביב לחגוג את השטח ולהישאר בו כמה שיותר. בסופו של דבר יצא משהו באמצע: מסע מזורז של יומיים עם חניות נדיבות. ובכל זאת אפשר לכבד את הדרך, לשמוע את האנשים ולאהוב אותם.
"הפחידו אותנו לפני בואנו שהלילות פה קרים - אבל זה היה (לעת עתה) פחד שווא. לעומת זאת ידענו שכאן אין גשמים - והנה מאז בואנו הגשמים אינם פוסקים" (דוד בן גוריון)
בדרך דרומה ראינו את המלחמה מחזירה ציוד: טרקטורים, תותחים, "נמרים" שנעו צפונה. בכמה צמתים שוטרים צבאיים כיוונו את התנועה, מעל רמת חובב השמיים היו חצי אפורים וחצי תכולים, הגשם מאתמול חשף סדקי אספלט וגרם לחול לאבד את גרגיריו.
התחנה הראשונה שלנו הייתה שדה בוקר, כי מטיילי לונלי פלאנט צריכים לדעת שבדרך לנגב עוצרים אצל בן גוריון. כמותם רכש גם הוא את ראשית הידע על הנגב מספרים שקרא בחו"ל, באמריקה ליתר דיוק. כשישמעו אותו מבטיח בסרט הסברה "באילת יהיה נמל מים עמוקים" יבינו שגם הרכבת המהירה לאילת בוא תבוא.
בסמוך לקברי פולה ודוד ראינו גברת בשחור. חרך צר ברעלה הסגיר
ליד הצריף של בן גוריון נשמעו צלילי היפ-הופ. כיתה י"ב של קהילת העבריים בדימונה ביקרו במקום. "היה בסדר", הם מתנועעים, "יהיה בסדר", הם זזים. הנער שערי-אל מבסוט מ"הזקן" כי נולד בדיוק בתאריך שלו, ה-16 באוקטובר. גם חברו אלי-שי יודע שבן גוריון משך תמיד דרומה. וזה לא בדיוק מובן לו. חום היום וקור הלילה מקשים על אלי-שי את החיים.
גם מבן גוריון לא הצליח הנגב לשחרר התלהבות שירית. "בדרך כלל הנסיעה בנגב מדכאת עד יסוד... לא פעם מתעוררת אצלי השאלה אם לא עשיתי משגה בעומדי על כיבוש הנגב. תשובתי היא תמיד שלילית", כתב מייסד המדינה, שראה בנגב מאגר התיישבותי, חבל ארץ עם משימה.
אלי-שי מדימונה לא ידע גם הוא איך לאכול את המטאורולוגיה. "ידידים טובים שלחו לנו תנורי נפט טובים ולא טובים", כתב בן גוריון כשהגיע מלשכת ראש הממשלה לביתו במדבר, "יחד עם התנורים החשמליים אנחנו יכולים לשרוף את כל שדה בוקר בהבל תנורינו. הפחידו אותנו לפני בואנו שהלילות פה קרים, אבל זה היה (לעת עתה) פחד שווא. לעומת זאת ידענו שכאן אין גשמים, והנה מאז בואנו הגשמים אינם פוסקים. זוהי קצת גוזמה - אבל באמת ירדו הרבה גשמים מאז בואנו. וגם היום היה גשום ולא יצאנו לעבודה", סיכם מפריח השממה.
אבל הוא עצמו יצא כל בוקר. אלון גלילי, אז חייל בסדיר ומשומרי ראשו של בן גוריון, הודף היום כל ניסיון לחלץ פיסת נוסטלגיה. "זאת הייתה קריעת תחת", גלילי מספר מתחת לשפמו המסועף, "הוא היה הולך מהר ועל כביש פלטה. מקצת השומרים צעדו לידו, אחרים דילגו על הגבעות סביב. והאחרונים תמיד רצו להחליף את הראשונים".
יצא לכם לדבר?
"הוא דיבר רק עם יהושע כהן, שצעד לידו".
כהן, איש לח"י, היה ממייסדי שדה בוקר והמתנקש העיקרי במתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט. "הבוקר יצאתי לעבדת לראות החפירות שביצע יהושע, לא האמנתי למראה עיניי... ויהושע לא בלי יסוד רואה אפשרות של הקמת נקודה במקום העלול למשוך תיירים. האקלים טוב פה אפילו יותר מזה שבשדה בוקר", כותב עליו בן גוריון ברשימה מ-28 בספטמבר 1958.
"לפעמים אני מרגישה שכל הזמן צופים בי. שההיסטוריה לא נותנת מנוח" (ריקי, מצפה רמון)
בעקבות "הזקן" נסענו לעבדת. תיירי הלונלי פלאנט, ובעיקר המאמינים שבהם, יתקשו לדלג על העיר הנבטית הזאת. כאן ובעוד אתרי מדבר צולם "ישו כוכב עליון", אופרת הרוק המציגה את השבוע האחרון בחייו של מייסד תורת הנצרות על פי האוונגליונים. מלבד עבדת אפשר לזהות בו גם את ממשית, בית גוברין, מראשה והרודיון.
פתחיה העברי פותח לנו מחסום בעליה לעבדת. הריק סביב עושה אותנו חברים לרגע. לפני 18 שנה עזב את דימונה ובא למצפה רמון. מאז הוא על ההר ומחשיב עצמו "חלק מהמקום". בעוד שנה יצא לפנסיה. הוא מביט בסיפוק על עברו, טוב לו כאן. "האוויר יופי, תפתח חלון", הוא קורא אל גב ה"פורד פוקוס" המתרחקת. ובאמת יופי. ב-13:00 בצהריים אתה מריח את מתיקות המדבר ועולה על טי-שירט אוורירי.
עבדת נקראת על שמו של מלך הנבטים. היא הוקמה במאה ה-3 לפנה"ס כתחנה על דרך הבשמים, וכיום הוגדרה אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הצליינים יוכלו למצוא כאן בית ביזנטי עם תבליט של צלב ושני אגני טבילה. אחד בצורת צלב המיועד למבוגרים, והקטן ממנו לתינוקות. אלה ואחרים שרדו את ההיסטוריה, אך ניגפו בפגעי הזמן הזה. לפני כשלוש שנים נהרסו באזור 23 מבנים בדואים לא חוקיים, והנקמה לא אחרה לבוא. למרות השמירה סביב השעון, התגנבו בלילה לאתר שני בדואים. הם ניפצו עמודים, השליכו צבע ומרחו שמן על מאות פריטים. עלות השיקום נאמדת בכ-10 מיליון שקלים. העבודות עומדות להסתיים בקרוב.
ריקי פה בגלל הוונדליזם, אבל אין בלבה על הבדואים. היא מזהה אצלם רעב לחיים של בני אדם בתוך בתים. ריקי, בת 37, מארחת אותי ברחוב ביזנטי. הרדיו שלה משמיע את "בית השמש העולה". היא בת לאם קוצ'ינית ולאב ליטאי, ומתגוררת עם שני ילדיה במצפה רמון. אביהם העדיף להישאר באמריקה. היא מחזיקה בתואר ראשון בפסיכולוגיה ובחינוך מיוחד, ולשיקום האתר הגיעה לאחר מסע ההרס של הבדואים. בשנתיים שהיא כאן התעוררו אצלה מחשבות על שיקום עתידה. "העניין תפס אותי", היא מודה. הארכיאולוגיה תאפשר לה להתפתח ולגלות דברים, דברים כמו הרחוב שמתחתינו, המלא חדרי אפסון. מדי פעם צץ אחד חדש: לפני כמה זמן פגע קבלן באחד הקירות, הצוות חפר שבועיים כדי לתקן את הנזק, "ובסוף מצאנו בית של בישוף. מרתק, לא? " שואלת ריקי.
חזרת עם הבישוף אחורה בזמן?
"לפעמים אני מרגישה שכל הזמן צופים בי. שההיסטוריה לא נותנת מנוח. אתה עולה על בתים ומתחבר לאנשים שגרו בהם".
היא מרגישה שיש לה דיאלוג עם האבנים. שיש בהן אנרגיות. באותו אזור ממש אנחנו פוגשים גם את המורה מנסור. יש לו זקן של איש דת מוסלמי, וגם אליו מדברות אבנים. "ההיסטוריה בכלל מעניינת", הוא מבקש להבהיר. מנסור גר בצפון, אך מלמד בכיתה ט' בכפר הבדואי ביר האדג' שבדרום. אנחנו מדברים כשתלמידיו סוגרים עלינו בטבעת הדוקה. "הילדים חיים פה ולא מכירים את המקום", מתרעם מנסור. הוא מנסה לנתב את סקרנותם ולהציב להם אופק מחוץ לכפר.
ביר האדג' שליד רביבים נחשב לכפר קשה. פעם נקלעתי אליו בחודש הרמדאן, והמשטרה דלקה אחריי וביקשה שאחזור ברוורס. בחודש שעבר היו שם התפרעויות, 19 איש נעצרו. המעבר מרמת חובב זעזע את מסגרות שבט אל עזאזמה וגרם להם לחוש עקורים. עכשיו, באזורם החדש, מנסים הבדואים למצוא גאווה חדשה.
הקסם של המקום לא נגמר. עין עבדת מקבלת את הבאים אליה בצינה מבורכת. הקניון הצר שחפר הנחל בסלע הקרטון עוטף אותך בצלו. לצדך קירות בגובה 100 מטר, דוחסים ביניהם פיסת שמיים. מי המעיין יצרו בדרכם פלג ומפל בגובה 15 מטר שנשפכים לבריכה. תיירי לונלי פלאנט ישמחו לדעת ששביל המטיילים עובר ליד מערות נזירים מימי הביזנטים. 150 אלף איש בשנה מבקרים כאן. ביום שהגענו שוטטו בנחל חבורות מצרפת, מאנגליה ומספרד.
עין עבדת היא שילוב מרנין של טבע ואדם: ציורי אדם קדמון בני 10,000 שנה לצד עדר היעלים הגדול בארץ. משהו בין 120 ל-200 ראש. ככל שהשנה גשומה יותר, ההפלות פוחתות והעדר בשיאו. היעל בארץ היא מהסוג הנובי שמקורו באפריקה, הנקרא גם קפריקורניה. זן שבנוי לחיי מצוקים. רגלים חזקות, מרכז משקל נמוך, פנים הגוף רך אך העור קשה. המרווח שביניהם מייצר יציבות. יצרני הסניקרס הזדרזו להעתיק את הפטנט.
את גילם של הזכרים אפשר לחשב בקלות. מספר השלפוחיות על הקרניים חלקי 3 פלוס 2. ואל תשאלו אותי למה. היעלים לא זזים בלילה, ובחורף האתר נסגר לכבודם כבר ב-16:00 אחר הצהריים. כך מתאפשר להם להגיע אל המים עוד באור יום, בלי שאנחנו נפריע.
מים רבים ירדו כאן לפני שבוע וגם בעידנים קדמוניים יותר. את זה אנו למדים מהאלה האטלנטית שצורכת מים רבים ושורדת פה כבר 300 שנה. צפצפת הפרת הגדלה כאן, שהגיעה מעיראק, היא הדרומית מסוגה בעולם. פה ושם, בעיקר על קירות הקניון, אנו מוצאים שרכי שערות שולמית. ההסבר לכינוי מצוי באגדה בדואית ששמעתי מארתור דה מוש, איש רשות הטבע והגנים, שנמצא כאן 21 שנה:
בליל החתונה גילה בן השייח' שרגליה של כלתו היפה שעירות. לשמע הדברים הוא פרץ בצחוק גדול, והיא, בתגובה, נעלבה מאוד וברחה. בן השייח' לא ויתר ורדף אחריה עד לשפת הקניון והתחנן שתשוב, אך היא מיאנה. במר ייאושה קפצה ושערותיה נמרחו על דפנות הקניון. הכלה השעירה נהרגה, אך השאירה אחריה מזכרת - שרך שערות שולמית.
סיפור נוסף מתייחס למקור שמה של אחת האצות במים, "חרה": בוטנאי בריטי התלבש פעם על מדריך בדואי והציף אותו בשאלות. כשהגיעו למים לבדואי נמאס סופית מהטרחן. לשאלת אורחו "מה זה שם במים?" השיב : "סתם חרה".
הבוטנאי הנודניק לא היה הבריטי הראשון שהגיע לעין עבדת. לורנס איש ערב הסתובב פה במשך שנתיים וכתב את ספרו Wilderness of Tsin (מדבר צין). מתברר שהבריטים ניסו למצוא פה מים או נפט, וחפרו לשם כך בור בכניסה לעין עבדת. החיפושים, אין צורך לציין, נכשלו.
הנה עוד משהו שלא ידעתם על המקום: גבול ארץ ישראל המקראית, על פי אחת הגרסאות, עובר בנחל צין. דרומה מכאן מתבטלת שנת השמיטה. "אם תגור, למשל, במצפה רמון", מבטיח לי איש הבודקה דה מוש, "שנת השמיטה לא תחול עליך".
שנת השמיטה אולי מכירה בגבולות, אך לא כך הנמרים. לפני 4 שנים שוטט כאן נמר אחד וחיפש את טרפו. לבסוף התביית על חתול שפתח במנוסה. החתול נס והנמר בעקבותיו, עד לחדר השינה של מדריך הטיולים דה מוש במדרשת שדה בוקר. המדריך הוותיק לא איבד עשתונות, והחזיק בנמר 20 דקות עד שבאו הצלמים.
אפילו המאלף של קרקס מדרנו לא יחזיק נמר 20 דקות.
"עזוב, זה היה נמר חלש. שקל 20 קילו במקום 40", הוא מסביר בנחת.
"אני זוכר לילה אחד, 25 ג'יפים של הסיירת הירוקה, בועטים בקומקום התה שעל המדורה, חותכים את חבלי האוהל, קושרים את אמא ואותי לג'יפ" (סלמן עזאזמה)
ביציאה מעין עבדת הווינקר מאותת דרומה, לכביש 40. מילואימניקים בתחנת אוטובוס פותחים חולצה, מפקירים חזה לשמש בוגדנית. אווירת ה-Let it go דבקה בך, אפילו אם אתה לא חי פה כל השנה. אתה מתחיל להבין את הסביבה שלך, לומד לפענח את הכביש. בתוך יום אתה מזהה מי מכאן ומי לא. אנשי הנגב - אלה שחיים באמת במדבר, ולא בלהבים, בעומר או במיתר - נוסעים במכוניות עתיקות שיש להן עשור או שניים על הכבישים. אבל הן עושות את העבודה, והצחיחות גוזרת עליך צניעות. אתה לוקח רק מה שצריך.
אתה מקשיב לישימון, שומע אותו מבקש ממך את כבודו, ומבין שבסערה וברוח אתה מצווה להישאר בבית כי כך רוצה המדבר. בימים ש"שלהבות השמש קופחות על הארץ כמדקרות אש", כדברי מארק טווין, עליך לצאת רק בשעות שהוא מתיר לך. המדבר מאותת שאם תכבד את המקום שאתה חי בו, תכבד גם את עצמך. את כל רצונותיך, את כל מאווייך. הריק הגדול יבלע את הריק הקטן שבתוכך והתהומות הכבירים ישכיחו את תהומותיך.
בזכות האווירה אנחנו עושים כמצוות טווין וממשיכים בביקור. קצת לפני בה"ד 1, רכובים על טרקטורון, מחכים לנו סאלם ובנו איוב. אנחנו מתדרדרים אחריהם בשביל, חולפים על פני פחונים, עוקפים עיזים ונעצרים בכפר אריכא. זהו כפר בדואי לא מוכר, אך אקולוגי. בתמיכת מועצת רמת נגב ומכון ערבה הכפריים מייצרים לעצמם חשמל וגז. ליד בתי הבוץ מתנוססים קולטים סולריים, ומאחורי הבתים מערכת "ביו" שמפיקה גז מגללי עזים.
הכבודה מונחת במכלי פלסטיק שחורים, והגז עובר למטבחים דרך צינורות. אני משוטט בין השבילים ומוצא אותם מבריקים. שום זכר לשקית פלסטיק. יש שם גם מטעים קטנים ומטופחים של זיתים ותאנים, מגרש משחקים קטן עם מגלשה, נדנדות וילדת תלתלים שדוחפת עגלה אדומה. סאלם מפקיד אותנו בידי סלמן עזאזמה, שהוא למעשה הסיפור מאחורי הפלא.
לעזאזמה בן ה-40, האסוף לתוך מיני-כאפייה משובצת, חיוך נעים ועברית מטובלת ב"דהיינו" ו"אלמלא". מתברר לנו שהוא נולד בשטח. צירי הלידה תקפו את אמו, פדייה, כשרעתה את עזיה בנחל חווה. "אחת הרועות באה לעזור, אבל אמא הייתה רגילה", הוא מתאר. בילדותו נאלץ לבנות לעצמו את המשחקים. אחד מהם היה גמל מאבן. כשהיה בן 5 החליטה אמו לערוך לו מבחן הישרדות: היה עליו ללכת אחר שיירת חמורים ולדאוג שלא יאבד גרגר מהציוד שעל גבם. "אם ייפול משהו - תצעק: 'נפל משהו'", תדרכה אותו. כשהתארגנו לשנת לילה ראה שאין לו שמיכה. הוא רץ לספר לאמו, שהשיבה מיד: "אתה לא מתבייש לפנות אליי? תישן ליד המדורה". לאחר שנרדם כיסתה אותו בשמיכה שמצאה. מוקדם בבוקר הסירה אותה מעליו והוא התעורר ממכת קור. "למחרת לא נפל כלום מהחמורים שלי", הוא מגלה בחיוך.
בגיל 6 התחיל ללמוד בבית הספר היהודי במצפה רמון. עזאזמה זוכר במיוחד את היום הראשון. הוא עלה ברגל מהמכתש, ואביו המתין לו עם בגדים חדשים בשער ביה"ס. אבל בתחילה זו הייתה טראומה בשבילו. "לא ידעתי מה זה כיסא, מה זה שולחן. אכלתי ביד ימין כמו בשטח", מסביר עזאזמה.
אבל מהר מאוד למד את השטח החדש. בתוך חודשיים התחיל לדבר עברית שוטפת, ומצא חברים. כעבור כמה שנים השתנה שוב השטח, ולא לטובה. אביו חמאד מת, ומשפחתו פונתה מאדמתה בנחל פארן. "אני זוכר לילה אחד, 25 ג'יפים של הסיירת הירוקה, בועטים בקומקום התה שעל המדורה, חותכים את חבלי האוהל, קושרים את אמא ואותי לג'יפ".
לאחר שנה של מחבואים עם הסיירת מכר את עדרו, ויצא לחפש עבודה. הוא מצא עבודה בבית ספר שדה בהר הנגב, ניהל את חניון בארותיים, ארגן אירועי שטח בעין גדי ובסוף חזר לכפר אריכא. "ראיתי שהבדואים לא יודעים איך לאכול את הקדמה", הוא מסביר. לדבריו, הבדואי הקדום חי חיים אקולוגיים. את השאריות הכלבים היו מחסלים והניקיון היה נשמר. אבל שקיות הפלסטיק הביאו את הבלגן. הבדואי המשיך להשליך, אבל לכלבים משום מה לא התחשק ללעוס פלסטיק. השקיות נערמו והכפרים הזדהמו. הנחשלות הזאת השליכה גם על מערכת החינוך, הוא אומר: "ילדים הגיעו לכיתה א' בלי לדעת להחזיק עיפרון".
בצר להם ביקשו האנשים מסלמן לפעול בנושא. הוא הסכים, אבל התנה את עזרתו בניקיון הכפר. למרות הבטחותיהם לסייע - הוא נאלץ לעשות הכל לבד. הוא הביא לכפר שקיות זבל ופחים, אך אנשי הכפר, כולל אמא שלו, מילאו אותם בקמח ובסוכר. "הציוד חדש, לא כדאי לבזבז אותו על זבל", הסבירו. למרות זאת החליט סלמן לדבוק בהפיכת אריכא לכפר אקולוגי: הוא ישקם בתים שנהרסו, יבנה בתים חדשים מאדמה ויחזק את המסורת הבדואית באמצעות תיירות. כיום הנשים בכפר מקיימות סדנאות של אריגה בנול, והגברים מוסרים השתלמויות בשימושים שונים לחלב עזים וגמלים. שישה בתים בכפר כבר מקבלים תיירים. ייתכן שאלה יהיו היעד לצרכנים העצמאיים של הלונלי פלאנט. לכל המטיילים שלא רוצים רק לראות בדואים, אלא ללמוד משהו אמיתי על חיים במדבר.
"הם נפלו מהרגליים. אתה מבין מה עשיתי פה? לא הבאתי להם אטרקציה, לא הורדתי אותם בסנפלינג כמו אהבלים. נתתי להם לטעום את הדבר האמיתי" (זיו ספקטור)
המדבר ההפכפך מעביר אותך ברגע אחד מחמימות לצמרמורת. ב-16:00 מתחילות דקירות ראשונות של כפור. זה קור שמכה באחת ונועל אותך בתוך עצמך. אתה מדבר פחות, מתנועע פחות ומסתגל למושגי הזמן. בשעון המדבר השעות קצרות יותר: בשעה 17:00 אתה מרגיש כמו ב-20:00 בערב , וב-22:00 אתה נמצא כבר באישון לילה. אין שום סיכוי שתספיק "להרוג תורכי קטן של ערב במצפה רמון", כפי ששר מאיר אריאל.
ועם כל סערות המדבר נסחפנו לחווה האקולוגית "צל מדבר". היא שוכנת מול מצפה רמון, ממש מטר משפת המכתש. הבעלים זיו ספקטור מחכה לנו, ולמטיילי הלונלי פלאנט עוד יותר. לאחר 23 שנות צייה הוא מכנה את המטיילים "אינדיווידואל טרוולרס". מבחינתו מדובר ב"זן שתופס תאוצה בכל העולם". אנשים שלוקחים את המלצות הספר, אך מתחילים לחפור בהן. הם יורדים למכתש אבל רוצים גם את עין עבדת. ספקטור עצמו טייל עם הפלאנט בדרום אמריקה. בימים שהספר עדיין נחשב למדריך למתיירים בזול. אלא שה"באק פאקר" היום אינו בהכרח עול ימים: גם גמלאים יודעים לארוז תרמיל.
ספקטור סבור שלנגב צריכים להגיע כל מי שנרתעים מהיעדים הקלסיים במדינות ערב. למשל סוריה, שהייתה עד לשנת 2010 יעד מועדף על האירופים ונחתו בה 9 מיליון תיירים. "כל המיליונים האלה מחפשים עכשיו מוצא", הוא מסביר. ייתכן ששני דוקטורים גרמנים שנחתו אצלו כי לא הצליחו להגיע לשארם הם חיל החלוץ. "ואלה כבר לא חבר'ה שחוסכים 5 דולר ללילה". הם אמנם לא מחפשים את מלון "בראשית" הסמוך, אבל מתאים להם יין טוב לערב.
אם הם לא "תיירי 5 דולר", למה שלא ילכו ל"בראשית"?
"כי בכל יום הם ישנים באיזה 'בראשית'. עכשיו הם רוצים את החוויה האמיתית, ולא שתביא להם את אמריקה לנגב".
ספקטור בן ה-53 נולד בכפר חסידים שבצפון. בן דודו יוסי יונאי, שהיה גדול ממנו ב-16 שנה, אהב לגרור אותו להרפתקאות וטיפח אצלו את האהבה לטיולים. כשהיה בן 9 לקח אותו בטרמפים לאילת. יונאי, סגן בצנחנים, נהרג במלחמת יום כיפור בגולן. אחרי מותו המשיך ספקטור לרכוב על סוסים אל כפרי הבדואים עם אבא של יוסי - מרדכי. השניים היו יוצאים בבוקר ושבים בערב. בגיל 14 כבר יצא לדהור לבדו.
לאחר טירונות בצנחנים הגיע ספקטור לסיירת מטכ"ל. המפקד היה אז נחמיה תמרי המנוח. מפקד הצוות היה אחיו של השף ארז קומורובסקי, היועץ הקולינרי של "בראשית". את האזור שבו חי כעת ספקטור הוא הכיר דרך הרגליים בצבא, ובזכות מסעות שהסתכמו באלפי קילומטרים - התאהב נואשות. לאחר השחרור עבד בבית ספר שדה אילת, טייל בדרום אמריקה, הרכיב דודי שמש בארצות הברית, הביא את ה"ואלה פארקינג" (שרות החניית מכוניות, מ"ח) לתל אביב. היה זה בשלהי שנות ה-80. ספקטור החזיק 25 עובדים, שכר חניונים מראובן גרוס ובין לקוחותיו היו ספר הצמרת לשעבר שוקי זיקרי, גלזר'ס, טולמנ'ס ומלך ההפקות הראשון מייקל שטרן.
אלא שב-1988 התהפכו חייו: חבר בישר לו שהולכים להקים מלון במצפה רמון וש"זה הזמן להשקיע". ספקטור החליט לרדת לבדוק את העניין. יום אחד, בדרך לאילת עם חברים, הלך לטייל ופגש בגבעה שעליה אנחנו יושבים, ונשבה בקסם. הוא שינה כיוון והודיע לראש המועצה שמואל כהן: "כאן אני רוצה להקים את החווה האקולוגית". כהן בקושי הספיק להגיד "בסדר" וזיו כבר נטה את אוהלו בשטח.
בסוכות 1989 לקח את אשתו ובנו, וירד "אל המדבר באטרף". באותה תקופה החזיק 35 פועלים והפעיל אטרקציות רבות, כמו טיולי ג'יפים במדבר. בינתיים נולד לספקטור בן נוסף, אבל אשתו ושני ילדיו חזרו לצפון. ספקטור התגרש ופתח פרק ב' עם מאיה, ולזוג החדש נולד עומר.
כיום ספקטור מוציא טיולי גמלים, משכיר אופניים ומתחזק אוהלים אקולוגיים, "אקו טנט" בשפתו. אלה בתי אדמה שבקירותיהם בקבוקי זכוכית שעוזרים לאטום אותם. אין לו ספק שהנגב נועד להיות טוסקנה. גם פה הנוף כביר ומייצרים יין ושמן זית. המים התת-קרקעיים מליחים, מה שעושה את טעמי שמן הזית עזים יותר. בקיבוץ משאבי שדה מגדלים במים האלה את דג המדבר, הברמונדי האוסטרלי שצריך מי ים אך מקבל פיצוי הוגן ממי הנגב.
טוסקנה של הנגב, אולי בגלל היובש, טובה גם להכנת גבינות. הגוש ששולף ספקטור נראה כאבן סיד, אך הוא קורא לו "אפיק גבינה". גבינת נוודים מקורית. ה"אפיק" הוא המצאה בת 3,000 שנה שמקפלת בתוכה חוכמת מדבר קמאית. גם בשנים גשומות עם הרבה מרעה וחלב חשבו הנוודים על היובש שיגיע. כדי להצטייד המליחו את היוגורט או הלאבנה וגרמו להם להתגבש לגושים. במשך הקיץ הגושים היו מתייבשים על גג האוהל, נעטפים ומאוחסנים.
זיו מגרד את הגוש שלו והגרגירים מתעופפים. כשהוא טובל כמה בשמן זית ומגיש, ברגע הראשון אתה מרגיש בפה את מכרות המלח של זלצבורג. אחר כך הטעם מתפוגג ואתה נשאר עם חלב עזים. "תאר לך חטיפים כאלה עם הדרינקים בתל אביב", מציע ספקטור.
ניסית את זה על התיירים?
"בטח. הם נפלו מהרגליים. אתה מבין מה עשיתי פה? לא הבאתי להם אטרקציה, לא הורדתי אותם בסנפלינג כמו אהבלים. נתתי להם לטעום את הדבר האמיתי".
הוא מניח לפנינו קערת תמרים אורגניים מקיבוץ סמר שבערבה, צלוחיות זעתר, צנימים ושמן זית שהוא מייצר. אנחנו טובלים צנימים בשמן, מרפדים בזעתר ונהנים מהמטעמים.
כבר לפני 2,000 שנה יצרו הנבטים יין טוב שנמכר לרומאים. הח'ליף של בקעת באר שבע החזיק כרמים ליין. לפני 20 שנה שכנע הכורם אמציה שועלי את יקבי ברקן לטעת גפנים ליד בה"ד 1, ובעקבותיו באו אחרים. עכשיו יין הנגב מנסה לבנות לעצמו זהות. הוא עשוי רק מענבים מקומיים שגדלים בגובה 600 מטר ומעלה. בתרדמת זקוקה הגפן למנת קור שהיא יכולה לקבל רק בגבהים האלה. כשהיא מתעוררת היא זקוקה לעומס חום מתון. ספקטור קונה את ענביו משתי חוות שבשיא הקיץ הטמפרטורה בהן מגיעה ל-31 מעלות. הוא מייצר 4,500 בקבוקים לשנה, מוכר קצת למסעדות באזור, אבל שואף לגדול. בקרוב אולי יתחיל לייצא לארצות הברית.
חמושים בשירז אנחנו מתיישבים אל שולחן נוכח פני המכתש. מנגבים טחינה עם לחם כורכום שאפה בעל הבית. מתענגים על הברמונדי, דג המדבר האוסטרלי הבשרני. ספקטור הכין אותו פשוט כמו הנגב: לימון, שמן זית, מלח גס ולתנור.
מהמזרון שלי על מיטת החימר המדבר נראה בהיר. מדי פעם הסטתי את הווילון השקוף, אך בחוץ היה שקוף יותר. הבהיר התחלף ללבן והנגב נראה ארקטי. ככל שהתקדם הלילה, השחירו השמיים. חיכיתי לזריחה.
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם