בסופ"ש בזמן מעריב: קרב ההישרדות של החדשות המקומיות
רגע אחרי שקיבלו את מכתבי הפיטורין מדברים כתבים ועורכים של מהדורות החדשות המקומיות בכבלים על אדישות הפוליטיקאים שעסוקים בבחירות ועל החשש שלא ימצאו עבודה בפריפריה. וגם: כל הסיפורים שיעשו את סופ"ש במקומוני מעריב
אחרי שהריאיון הסתיים אירה קיפלה את הציוד בשקט, לגמה את כוס המים עד תומה ופלטה בשקט הערה שנחקקה בראשי. "האמת היא שאת אותן שאלות ששאלתי אותך יכולתי לשאול את עצמי".
כשנודע לי השבוע שהיא קיבלה מכתב פיטורין, יחד עם עשרות מחבריה במהדורות המקומיות בכל רחבי הארץ, לא יכולתי שלא להרים את הטלפון.
"הדבר הכי עצוב לעיתונאי – וכעובד 'מעריב' אתה בטח מבין את זה – הוא להפוך לנושא לסיקור", אמרה אימרגליק בפתח השיחה. "אני רוצה להגיד לך שאני עדיין מקווה לנס, אבל אם למדתי משהו מהמאבקים האחרונים שסיקרתי הוא שגם אם מתרחשים נסים הם לא קורים לכולם".
כמה זה מדאיג אותך מבחינה כלכלית?
"מאוד מדאיג אותי. אני אמא לילד בן שנתיים והמשכורת שלי היא חלק חשוב בהכנסות של הבית. אני בלחץ לא רק בגלל העננה שמרחפת מעל מקום העבודה שלי, אלא בגלל האיום הקיומי שבו
איך את מסבירה את האדישות של הממשלה כלפיכם?
"הייתי רוצה לומר שזה בגלל שהפוליטיקאים עסוקים בבחירות, אבל אני חוששת שזה יותר עמוק מזה. אנחנו פשוט לא מספיק גדולים כדי למשוך את תשומת הלב שלהם. אם ערוץ 10 בסכנת קיום ואף אחד לא פוצה פה – אז מי אנחנו שנתלונן?".
בזמן שאירה כמעט משלימה עם רוע הגזירה העורך שלה, אבי סופר, עדיין נאחז בתקווה. "שום דבר לא סגור", הוא אומר בטון נחוש. "נכון שזה נראה רע, אבל עד שלא כיבינו את האורות הכל עוד יכול לקרות".
"מה שקורה לעיתונאים בארץ הוא הוכחה ניצחת לחשיבות של העבודה המאורגנת, בעיקר בענף העיתונות", הוא אומר. "עד למשברים האחרונים בענף התקשורת הייתה דעה שעיתונאים חסינים מפגיעה. האמנו שמכיוון שאנחנו ממלאים תפקיד חשוב במשטר הדמוקרטי אנחנו תמיד נהיה בצד שמסקר מאבקים ולא בעמדה שמסקרים אותנו.
"כיום אנחנו מבינים היטב שאנחנו לא שונים מעובדי טקסטיל שנלחמים על פרנסתם. להם יש מכונות בדים וחוטים, לנו יש מיקרופון ועטים, אבל שנינו פגיעים באותה מידה והדבר היחידי שיכול להגן עלינו היא ההתאגדות – אם זה דרך ההסתדרות או דרך כל גוף אחר. ברגע שאנחנו מלוכדים ומודעים לזכויות שלנו יותר קשה לפגוע בנו".
"מה שקורה בפריפריה לא מעניין את התקשורת המרכזית, לכן אנחנו הבמה הטלוויזיונית היחידה שמדווחת על מה שקורה בחצר האחורית של מדינת ישראל", אומר יו"ר ועד העובדים של המהדורות המקומיות, חיים הר זהב. "אם יסגרו אותנו - יסגרו את צינור החמצן של הפריפריה".
אתה לא מגזים קצת? בסך הכל מדובר בערוץ טלוויזיה.
"אני ממש לא מגזים. בהוד השרון יש ילד נכה שכבר חודשיים לא הולך לבית הספר כי אין לו גישה לכיתה עם כיסא הגלגלים. אתה שמעת על זה משהו ברדיו? ראית כתבה בטלוויזיה הארצית? לא, כי זה לא מעניין אף אחד, וזה בהוד השרון - מרכז המדינה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם זה היה ילד ערבי ברהט. המנדט שלנו הוא לסקר את העניינים שנוגעים לאוכלוסיות החלשות, אלה שהממשלה לא סופרת".
נראה שגם אתכם הממשלה לא סופרת.
"זה כנראה נכון. אני רוצה לספר לך שמאז שהתפרסם המשבר שלנו קיבלנו תמיכה מכל כלי התקשורת. אנשים מכל העיתונים וערוצי הטלוויזיה שאלו מה הם יכולים לעשות כדי לעזור לנו וזה עדיין לא הספיק כי האנשים עם היד על השלטר לא ספרו אותנו".
הסיפור המלא יפורסם מחר (ו') בזמן השרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם