למיכאל העיוור נמאס לחיות "כמו חיה"
מיכאל דרופמן (35) הוא עיוור הנאלץ לפלס את דרכו בעזרת ידיו לדירה שקיבל מחברת "עמידר" בקומה השנייה. הדירה עצמה מוצפת מים, מלאה בטחב וחוטי החשמל בה חשופים. דרופמן: "אני רוצה לחיות כמו בן אדם, לא כמו חיה". עמידר: "הצענו לו חלופות אך הוא סרב"
ואם לא די, הוא נאלץ ללכת כל יום קילומטר וחצי הלוך וחזור, כדי להגיע לתחנת האוטובוס היחידה שממנה הוא יכול לצאת לעבודה ולקורס בו הוא משתתף. כל זאת הוא עושה תוך סכנה ממשית לחייו, מאחר והדרך עוברת ללא מדרכה בקטע כביש מסוכן. ואם לא די גם בכך, העובדה שהוא סובל מסכרת ובשל הטחב שהוא נושם, גם אחרי שאושפז בשל כך בבית החולים, עמידר עדיין מסרבת לתת לו דיור הולם.
ביום שישי שעבר, חבריו שהכיר בקיץ של "הצדק החברתי", המשתייכים לקבוצה הקרויה: "הלא נחמדים", עשו מעשה והגיעו לביתו והחלו לשפץ ולצבוע. כדי לנסות ולאפשר לדרופמן שנותר לבד, לנסות ולחיות חיים הראויים לבן אדם בישראל 2012.
בינתיים, עמידר במקום לסייע לדרופמן, הכריזה עליו כ"סרבן" והוציאה אותו מרשימת הממתינים לדיור סביר. למה? כי הגבר העיוור סרב להשתכן בדירה של 28 מ"ר הנמצאת במעלה 40 מדרגות. ודרופמן בסך הכל מבקש: "אני רוצה לחיות כמו בן אדם, לא כמו חיה שמפחד שיקרה לי משהו בתוך הבית שלי".
ב-1979 החליטו הוריו של מיכאל דרופמן, אז כבן שנה וחצי, לעלות מברית המועצות לישראל. המשפחה השתכנה בקרית ים, אך ההסתגלות לארץ חדשה, לתנאים ולשפה לא הייתה קלה, וכך הוריו של דרופמן נפרדו. בעודו בן חצי שנה התגלתה אצל דרופמן מחלה הפוגעת ברשתיות העיניים - המחלה גרמה להתעוורותו של דרופמן.
החיים הקשים לא חדלו מלזמן מכות לדרופמן. בשנות העשרים לחייו, אמו שגילתה כי חלתה במחלת הסרטן העבירה אותו לדיור מוגן בחדרה. "מצבה הבריאותי
אמו של דרופמן נפטרה כעבור זמן קצר מהמחלה ואלו הוא נותר לבד, כשהוא מנסה לשרוד בדיור המוגן. "עבדתי בעבודה חלקית והלכתי ללמוד קורס במחשבים מטעם משרד הרווחה". אלא שהחיים בדיור המוגן היו בלתי נסבלים, כפי שהוא משחזר: "נתנו לי לגור בחדר קטן עם עוד שותף. לא הייתה לי פרטיות, לא היו שם תנאים ופשוט יום אחד בגיל 29 החלטתי שהחיים האלו הספיקו לי".
כשהוא לבד, עיוור וללא כל תמיכה מבן משפחה, קם דרופמן והחליט לעזוב את הדיור המוגן ולצאת לשכור דירה. "עבדתי במשהו, וגם מהקצבת נכות שקיבלתי מהביטוח הלאומי נסיתי לשרוד".
דרופמן חי בדירה שכורה בגבעת אולגה כשנה ובזמן זה הגיש בקשה למשרד השיכון ולחברת "עמידר" לקבל דירה במסגרת הדיור הציבורי. ב-10 לדצמבר 2007, דרופמן התבשר כי "עמידר" נותנת לו להיכנס לדירה בשכונת אולגה ד' בשבטי ישראל.
שמח וטוב לב הגיע דרופמן לדירה המיועדת וניסה להגיע אליה, אלא שבניסיונו לטפס לדירה הנמצאת בקומה השנייה, גילה לתדהמתו כי במדרגות אין כלל מעקות בטיחות. "באתי לעלות בזהירות במדרגות, רציתי להישען במעקה שיעזור לי לעלות למעלה לדירה שקיבלתי בקומה שנייה, קומה שכלל לא מותאמת לבן אדם עיוור, אבל אם לא די גיליתי שאין מעקות ואין לי במה להיתמך".
מאותו רגע החלה הסאגה העצובה של דרופמן מול "עמידר". "נאלצתי לעלות כמעט בזחילה את המדרגות. בין שנה וחצי לשנתיים של מלחמות ותחנונים מצדי כדי לשכנע אותם לשים לי מעקות בטיחות. כל הזמן הזה, הייתי נשען על אבנים גדולות ועל המדרגות כדי לעלות מבלי ליפול. גם אחרי שהם כבר התקינו מעקה, הם שמו רק בצד אחד. אני לא מבין, לשים בשני הצדדים לאדם עיוור, זה היה שובר להם את הקופות?", תוהה דרופמן בעצב.
למרות הקושי עם המעקה, דרופמן לא התלונן. הוא נכנס לדירה שנצבעה על ידי "עמידר", מצא בה חדר וסלון מרווחים, מטבח מעט צר: "אבל בסך הכל ממש לא התלוננתי", הוא מודה. "בשנתיים הראשונות הכל היה בסדר יחסית.
"יום אחד ב-2009, כשנתיים אחרי שכבר הייתי בדירה, נכנסתי לשירותים. ואז אני מגלה שכל השירותים ואחר כך כל חדר השינה שלי הוצפו מים בגובה רב", מתאר דרופמן את אותו יום בו ניתן האות לסיוט המתמשך אליו הוא נזרק.
"אם זה לא מספיק, הרגשתי שהתקרה במקלחת עומדת לקרוס. הבנתי שלמעשה כל הגג עומד לקרוס עליי, כי הצטברו מים רבים שם, הדוד החיצוני התפוצץ ובכלל כבר לא הייתה שכבת בידוד בין התקרה לגג".
דרופמן ממהר להתקשר ל"עמידר" ומבקש ואף מתחנן שיגיעו לתקן את הגג והתקרה, לפני שיקרה אסון. "חודשים רבים, שוב של תחנונים. של טלפונים, מכתבים, מה לא, והם הגיעו רק אחרי חודשים. בינתיים בחורף, אני נשארתי יותר מחודשיים בלי דוד. פשוט חכיתי שיהיו ימים עם קצת שמש ובימים אחרים, חבר נתן לי לבוא להתקלח אצלו. זה היה בלתי אפשרי".
בכל אותו זמן, קירות ביתו של דרופמן מתמלאים רטיבות, טחב שהוא נושם והוא חי בפחד שמא התקרה תקרוס עליו. המים ממשיכים לחדור לדירה מהגג. כך הוא חי כל יום. ב-2010, מצבו הבריאותי של דרופמן מדרדר: "בגלל הטחב שכל הזמן נשמתי, בגלל שאני סוכרתי, הבהילו אותי לבית החולים 'הלל יפה'. המצב שלי היה לא טוב, הטחב שנשמתי ממש לא הוסיף לי לבריאות", אומר דרופמן.
כמעט חודש ימים הוא שכב בבית החולים, וכשהשתחרר לביתו גם אז לא מצא ש"עמידר" עשו משהו בנידון. "הבית המשיך להיות מוצף במים בכל פינה. לפני שנכנסתי לבית החולים 'עמידר' באו ועשו לי תקרה מגבס, אבל זה לעשות צחוק מהמצב", אומר דרופמן בכעס. "הרי מהתקרה הזאת ממשיכים לנזול מים, זה לא הפיתרון, הפיתרון זה לשקם את הגג, לתקן, לאטום, לזפת אותו ואת המינימום הזה- הם לא עושים".
דרופמן לא מוותר, הוא מגיש ל"עמידר" בקשות להחליף את דירתו. יש לו טיעון מנצח נוסף על המצב הקשה של הדירה. דרופמן עובד במרכזייה של מחלקת הבריאות בעיריית חדרה, וכדי להגיע לעבודתו ולהגיע בכלל לעיר, הוא צריך לנדוד לתחנת אוטובוס המרוחקת כ-1.5 קילומטר מביתו.
"זה כמו ללכת כל יום בשדה מוקשים מבחינתי", מסביר דרופמן. "אני הולך במדרכות עם אבנים שבורות, מדרכות שאדם רואה היה נופל מהן. ואם זה לא מספיק, יש קטע מסוים בו ניב עץ שחוסם את המדרכה, אז אני מגשש את דרכי על הכביש תוך סכנת נפשות יום-יומית. ככה 3 קילומטר כל יום. למה בן אדם לא רואה צריך לסכן את חייו כל יום, רק כדי שיוכל לצאת ולפרנס את עצמו?", הוא שואל.
דרופמן שעבר רבות בחייו, לא מוותר וממשיך לבקש מ"עמידר" דירה שמתאימה לו: כניסת קרקע, יחסית עם קרבה לתחנת אוטובוס ובטח ללא מים וגג קורס. ב-2010 "עמידר" מציעים לדרופמן דירה חלופית, בשכונת סלע בחדרה, דירה בת 28 מ"ר בלבד וגם היא סובלת מרטיבות, טחב ועם קשיי נגישות.
דרופמן מסרב לעבור לדיור גרוע יותר. וכך "עמידר" מציעה חלופה שנייה: דירה מאחורי מסעדת "דובי", מקום שקשה להגיע אליו בגלל סידורי הרכבת, וכן דירה המצויה במעלה 40 מדרגות.
"הבאתי להם אישורים מרופאת המשפחה, מהעובדת הסוציאלית המטפלת בי ואפילו מיו"ר ארגון נכי חדרה, ישראל ג'רבי. כולם מצהירים שהדירה הזאת לא יכולה להתאים לי. הם צריכים להבין שעיוורים דינם כנכים על כסא גלגלים, הם חייבים לקבל דירות קרקע".
לשבריר רגע נדמה ש"עמידר" מבינים את המצב ואף שולחים לדרופמן מכתב שהם ינסו למצוא לו חלופה אחרת. אלא שכעבור זמן קצר הם מתחרטים ושולחים מכתב, בו הם מבשרים לדרופמן האובד, כי הוא הוצא ונזרק מתוך רשימת ההמתנה לדיור חלופי, ואף הושם ברשימה השחורה של "סרבנים".
"הם קוראים לי 'סרבן'", אומר דרופמן בכאב. "העובדה שאני לא מוכן לחיות בכלוב של 28 מ"ר, עם רטיבות, או במקום שאני צריך לטפס אליו ולהתפלל שלא יקרה לי כלום, הופכת אותי לסרבן. ולכן מגיע לי לחיות במקום עם מים, עם גג שעומד לקרוס עליי ועם טחב שהורג אותי.
"אני בן אדם עם שחמת קלה, עם סכרת ובעיות בריאות אחרות, ואני סרבן. יש בחדרה 12 דירות קרקע של 'עמידר', שעומדות סגורות ומיותמות. למה שלא יתנו לי אחת מהן? מה אני כבר מבקש? אני זועק וצועק, ונמאס לי מכך שבירוקרטיה אטומה מנהלת את החיים שלי ושל אחרים. אני רוצה לחיות בכבוד כמו כולם, אני רק מבקש תנאים מינימאליים, לא פסיק יותר", אומר דרופמן.
בעוד "עמידר" נותרים אדישים למצבו של דרופמן, הוא מצא אוזן קשבת אצל חברים טריים שאליהם חבר בקיץ של לפני שנתיים – בקיץ "הצדק החברתי". "אני בן אדם שמאמין שמגיע לכולנו יותר, לא רק לי כעיוור", אומר דרופמן בחיוך מבויש. "אני הצטרפתי למחאה בקיץ, הלכתי להפגנות הגדולות והקטנות. לכל".
במאהל המחאה החדרתי שהוקם לפני שני קיצים פגש דרופמן את שי נימסן, שהפך לחבר קרוב. משם הגיע דרופמן להיות חבר בקבוצה הקרויה "הלא נחמדים". זו קבוצת מחאה חברתית שחבריה מגיעים מתל אביב, מהקטמונים בירושלים וממקומות נוספים בארץ. זו קבוצה שיצאה נגד קבוצות המחאה של דפני ליף וסתיו שפיר ורואות בהן לא שייכות למצוקה האמיתית של הנזקקים ואנשי הדיור הציבורי.
באחת ההפגנות שערכו, לפני כשנה בצעדה משכונת התקווה לרחבת הבימה שבתל אביב, אותו נימסן הכיר לחברים אחרים בקבוצה, את דרופמן ואת סיפורו. ריקי בן לולו-כהן, חברה מרכזית בקבוצת "הלא נחמדים" מספרת ל"זמן חדרה" על המפגש הראשון עם דרופמן: "תוך כדי צעדה, שי הגיע אלינו עם מיכאל ואמר לנו, קחו אותו, אתם תדעו איך לעזור לו. מיכאל התחיל לספר לנו על עצמו ומה שהוא עובר, והוא חדר לכולנו ללב. הבנו שדרך הבירוקרטיה אי אפשר לעזור לאדם הזה".
אחרי ההפגנה הזאת החליטו החברים מקבוצת "הלא נחמדים" להגיע ולראות במו עיניהם את הדירה המדוברת. "אנחנו הזדעזענו שנותנים לאדם עיוור לגור במקום כזה", אומרת בן לולו-כהן.
"את יודעת מה, אפילו לאדם רואה אסור לגור במקום כזה. בדרך לבית הרצפות שבורות, גם כשאתה רואה זו סכנה להתהלך שם. בכניסה לבית שלו יש חוטי חשמל חשופים לגמרי, כשהוא מגשש את דרכו בכל רגע נתון הוא יכול להתחשמל. וזה היה עוד המילא בכל הסיפור", אומרת בן לולו-כהן בכעס. "מגיעים לדירה כל הקירות עם רטיבות, טחב, הרצפה עם מים. מזעזע".
בסוף השבוע שעבר החליטו חברי הקבוצה לעשות מעשה. על "עמידר" הם הבינו שאין מה לסמוך. הם התארגנו וביום שישי הגיעו לביתו של מיכאל דרופמן, החלו לתקן את הרצפות השבורות בשביל לביתו, לצבוע ולנקות את הרטיבות והטחב.
"עשינו מה שניתן לעשות, אבל זה כמו לשים פלסטר על יד קטועה", אומרת בן לולו-כהן. "הבאנו שני מתנדבים זפתים, הם עלו על הגג והבינו שאין מה לעשות. צריך צוות שלם שיפרק הכל. מדובר בגג קרביץ שעומד לקרוס כל רגע, כי הוא אכול ממים ורטיבות. זאת סכנת חיים לעלות לשם. לשם זה 'עמידר', חייבת להתעורר ולבוא ולעשות משהו. אחרת האסון יהיה חתום על שמם.
"עשינו מה שיכולנו, אבל זה יתן למיכאל לחיות ככה לא זמן ארוך. כי כבר רואים שכל המים מהגג מתחילים להזדחל שוב לקירות ולתקרה. אני לא מבינה איך משאירים בן אדם כזה, במצב כזה. לא מבינה", היא מסכמת בכעס.
חברת מועצת חדרה לשעבר חדווה יחזקאלי שעזרה לדרופמן בשמנו לזכות במעקה אחד במעלה המדרגות לביתו, פנתה באופן אישי ביולי האחרון לשר הרווחה, יליד חדרה- משה כחלון, כפי שהיא מספרת: "העליתי בפני השר כחלון את בעייתו של מיכאל וביקשתי ממנו כי יעשה הכל על מנת שיגיש הצעה בבית המחוקקים כדי שישוו את תנאיהם של העיוורים לאותם נכים היושבים על כסא גלגלים.
"לא יעלה על הדעת כי נכה היושב על כסא גלגלים זכאי במשרדי 'עמידר' לקבל דירה בקומת קרקע ואילו עיוור בעל 100 אחוזי נכות לצמיתות, הנעזר במקל עיוורים ובכלב נחייה, אינו זכאי לקבלת דירה בקומת קרקע.פרט לאישור קבלת המכתב לא נעשה מאומה וכיום מיכאל דרופמן משתרך מידי יום ביומו וכמה פעמים ביום ועולה בקושי רב לקומה שנייה.
"לא פעם אחת הוא נחבל, נפצע וחש ברע בזמן העלייה במדרגות. מביקור בביתו עולה תמונה קשה של הזנחה, טחב, דוד שאינו מתפקד וגג דולף. בשבת שעברה התאספו ובאו לביתו קבוצת פעילים וכמו גמדים טובים סיידו, תיקנו, שיפצו והפכו את הבית לסביבה שיותר קל לחיות בה".
מחברת "עמידר" נמסר בתגובה לטענות: "בהתאם להחלטת משרד הבינוי והשיכון שאישר למר דורפמן מעבר לדירה בקומה נמוכה יותר, הוצגו לדייר שתי דירות, אך הוא סירב לשתי ההצעות. גג הרעפים תוקן לאחר קבלת התלונה והוסבר לדייר כי תיקון טיח וצבע יתאפשר רק לאחר התייבשות התקרה. נושא קריסת הגג לא ידועה והעניין ייבדק ויטופל בהתאם לצורך. באשר לדוד החשמל, נפתחה קריאת אחזקה בעניין ב-6.12 והדוד תוקן ב-13.12".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם