הנכה ישב בבית 4 שנים בגלל כיסא גלגלים מקולקל
אברהם רואש, מנהיג מחאת הנכים בנתניה, מספר על התוכניות להגיע לכנסת, על ארבע השנים בהן לא יצא מהבית בגלל כיסא גלגלים מקולקל ועל הרצון להקים משפחה: "ארבע שנים הרגשתי כאילו קברו אותי חי, עכשיו הגיע הזמן שלי לחיות"
"עד כיתה ג' למדתי בבית ספר לחינוך מיוחד בתל אביב, אבל אז ההורים החליטו שאני מספיק בשל כדי להתמודד עם אוכלוסיית ילדים רגילה", הוא נזכר. "צריך להבין שבאותה תקופה ילדים נכים, אפילו אם מבחינה קוגניטיבית היו צלולים, לא נשלחו לבתי ספר רגילים.
"ההורים שלי הלכו נגד הזרם והנורמות החברתיות. בדיעבד אני מודה להם על כך. זה שיפר את היכולות החברתיות שלי פלאים. אני נכה, אבל לא מפגר. חשוב שהחברה תבין זאת".
התלמידים קיבלו אותך כאחד משלהם?
"ברמה היומיומית בנות שירות לאומי היו מסייעות לי להתנייד בתוך הקמפוס של בית הספר. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי בן אדם חברותי, אף פעם לא הרגשתי בודד".
למרות היחס המועדף שקיבל רואש מחבריו לספסל הלימודים המשברים לא איחרו לבוא. "אני זוכר מקרה אחד שנצרב לי בראש. כשהייתי בן 13 הלכתי לטייל עם המשפחה בפארק ליד הבית. קבוצת ילדים ניגשה אליי וצעקה 'הנה ילד גדול בעגלה'. אחותי העירה להם שאני אדם נכה".
איך הרגשת?
"זה פגע בי מאוד לראות את העיניים הלועגות שלא מפסיקות לבחון אותי. כואב לי שיש אנשים שלא רגישים לסבל של אחרים. לא בחרתי להיוולד נכה, אבל אני שלם עם המצב שלי. במקום להקניט צריך לכבד. רק אז העולם שלנו יראה הרבה יותר טוב".
החברה שלנו לא מקבלת נכים?
"אני לא רוצה להכליל. יש המון אנשים טובים במדינה שלנו, אבל יש לנו עדיין הרבה מאוד במה להשתפר. חונכתי בבית שצריך לקבל את השונה וכך אני נוהג. הנכות מבחינתי לא צריכה להשפיע על מי שאתה ומה שאתה".
כיצד מורגש היחס המפלה כלפי נכים?
"זה מורגש בנושאים רבים – מהיחס של הממסד ועד היחס של הנשים. אם לנכים יש קושי גדול להכיר נשים, אז לי – כבחור דתי – קשה עוד יותר. לצערי, בחורות נרתעות מנכים. הן לא רואות בנו מפלצות או מצורעים, אבל כשזה מגיע לקטע אינטימי
"היו לי בעבר קשרים עם בחורות נכות ואפילו רגילות, אבל העובדה שאני עדיין רווק מאוד מכבידה עליי. אולי דרך הכתבה הזו אצליח להגשים את החלום הזה. אני רוצה משפחה, ילדים, להקים בית בישראל".
המשבר הגדול ביותר של רואש התרחש בגיל 21. "כיסא הגלגלים שלי באותה תקופה התקלקל", הוא מספר. "הוא כבר לא היה בטיחותי ואי אפשר היה לצאת איתו לרחוב. פניתי מספר פעמים למשרד הבריאות, אבל בכל פעם השתמשו בתירוצים וטענו שאין כיסא אלטרנטיבי. ככה נשארתי במשך ארבע שנים בתוך הבית. כן, בתוך הבית. לא יצאתי במשך ארבע שנים למכולת, לטיול, לשתות קפה, לפאב. זה הזוי, אבל אלה היו החיים שלי באותו זמן. כמו בית כלא אחד גדול".
וואו. איך שורדים?
"מצאתי את עצמי יושב שעות על גבי שעות מול המחשב. פתחתי פורומים ליהדות, התחלתי לכתוב למגירה. הכול על מנת להסיח את עצמי מהעובדה שאני לא יכול לחיות חיים רגילים בחוץ.
"נוצרה אצלי תחושה של משבר עמוק. מבחור שהיה תמיד בחברה הגעתי למצב בו אני בודד לחלוטין. הייתי אומר להורים שלי כל הזמן שיש אנשים מתים שנטמנו בתוך קבר ואילו יש אנשים כמוני שנטמנו בקבר בעודם בחיים".
אני עדיין מתקשה להבין מה עבר עליך. זה מטורף לגמרי.
"ספר לי על זה. לילה אחד, לאחר שההורים שלי נרדמו, החלטתי שאני רוצה לגשת למטבח כדי להכין לי שתייה קרה. כשהגעתי למטבח הכיסא שלי נתקע ואני יחד איתו. ככה מצאתי את עצמי במשך לילה שלם זועק לעזרה בלי שאף אחד מסוגל לשמוע אותי.
"בבוקר ההורים שלי מצאו אותי באפיסת כוחות ועצבני ברמות מטורפות. בעקבות כך שלחתי מכתב תקיף ונוקב למשרד הבריאות, ואכן ארבע שעות אחר כך הודיעו לי שנמצא כיסא חדש עבורי. זו הייתה שיחת הטלפון שגאלה אותי מייסורי לאחר ארבע שנות סבל שאין לתאר".
ארבע שנים בשביל כיסא?
"אני לא יודע להסביר מה עבר שם, אבל העיקר שהתקופה הארורה הזו כבר מאחוריי. ברגע שהביאו לי את הכיסא הדבר הראשון שלשמו יצאתי היה פשוט בשביל לומר תודה לפקידים במשרד הבריאות. ירדתי עם הכיסא, בהתרגשות מטורפת וקניתי סוכריות. כן, לבד. חילקתי אותם לעובדים והייתי מאושר. אחרי כל כך הרבה זמן. וואו! זו הרגשה שאי אפשר לתאר במילים".
מאז החליט רואש להקדיש את חייו למען הקהילה הנכה בעיר. "מהרגע שנגמר הסיוט שלי החלטתי שלא אהיה מוכן שאחרים יעברו את הסבל הזה. פתחתי במלחמה למען הנכים. אנשים צריכים להבין שאנחנו לא שקופים. גם לנו מגיע יחס ואני האיש שיעשה הכול על מנת שדברים יתחילו להשתנות".
נתניה נגישה לנכים?
"נתניה היא אחת הערים הנגישות ביותר בארץ לנכים, במקום השלישי אם אני לא טועה. מרים פיירברג עושה הרבה למען הנכים, אבל עדיין לא מעט בתי כנסת ומקומות בילוי לא נגישים, כך שהמלאכה עדיין לא הושלמה".
איפה נראה אותך בעוד 10 שנים?
"ברמה האישית אני רוצה לראות את עצמי עם אישה וילדים. חשוב לי להתמסד. אני רוצה להיות חבר כנסת. נכון להיום, אין כמעט נכים בכנסת ואני רוצה להיות זה שיילחם למען הזכויות שלנו בבית המחוקקים. זה נשמע כמו יעד שאפתני, אבל אחרי מה שעברתי מותר לי לכוון גבוה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם