קצת מרחם על ביבי: בגובה העיניים עם רפי מן
הוא נולד בת"א, גדל בירושלים וגר במבשרת ציון. הוא חושש שהאונ' העברית תהפוך לישיבה ענקית, וחושב שעיתונאים לא צריכים ללכת לפוליטיקה. 1,331 מילים עם העיתונאי וחוקר התקשורת ד"ר רפי מן (60), נשוי + 3 שחושב שאם אדלסון היה מעביר את כספי "ישראל היום" ישירות לנתניהו, זו הייתה כנראה עבירה על חוק הבחירות
"עיר קסומה ובעייתית. אחרי כל פגישה בעיר אני משתדל לשוטט ברחובותיה - להתבונן ובעיקר לצלם. בשבוע שעבר הייתי בקול ישראל ברחוב הלני המלכה, מקום שהזמן עצר בו מלכת בימי המנדט. אחר כך יצאתי לטיול בשכונת מוסררה, חיפשתי את סמטת "הם לא נחמדים", על שם אמירתה המפורסמת של גולדה מאיר, לאחר פגישתה עם ה'הפנתרים השחורים'. משם ירדתי לשער שכם: נכנסתי לעיר העתיקה לאכול שם פלאפל, וחזרתי מערבה דרך סמטאות ציוריות. תענוג צרוף. מצד שני, רחוב יפו נראה לי לפעמים כמו בזאר בעיירה נידחת".
ניר ברקת
"כתושב מבשרת ציון אני מתבונן עליו מרחוק, לא ממש עוקב. עם כל הביקורת שאני שומע עליו מפה ומשם, אני מהרהר בחרדה באפשרות שהוא יהיה ראש העירייה החילוני האחרון. כמו בפוליטיקה הארצית, חשוב שאנשים כמוהו – עם ניסיון בתחומים אחרים – יקבלו על עצמם תפקידים ציבוריים. הם אולי לא מושלמים, אבל התופעה ברוכה".
התחרדות ירושלים
"המצלמה לוקחת אותי לעתים קרובות למאה שערים, לגאולה, למקור ברוך. יש לי תמיד תחושה שאני בארץ זרה. מוקסם אבל גם מודאג: ירושלים הופכת לעיר מחרידה. המחשבה שבירת ישראל תהיה לעיר חרדית היא הניגוד המוחלט של החלום הציוני, ליצור כאן מדינה מודרנית, ההיפך מהשטטל היהודי בגולה. באוניברסיטה העברית על הר הצופים עובר בי לפעמים סיוט: עוד עשר או עשרים שנה יהפוך הקמפוס הזה, עתיר הדעת, המחקר והתרבות, אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה החשובים בעולם, לישיבה ענקית".
ילדות
"לא נולדתי בעיר, אבל גדלתי בה מגיל שנתיים. תחילה במושבה היוונית, ב'שיכון עובדי המדינה', כי אמי הייתה מראשונות העובדות בכנסת. אחר כך עברנו לטלביה. אני זוכר את ההליכה ביום הראשון לכיתה א' בבית הספר "בדרום" – אחר כך שונה שמו להנרייטה סולד - ברחוב כ"ט בנובמבר. הדרך עברה דרך 'הירידה של בית המצורעים'. מורד תלול עם בית שרק שמו עורר בנו צמרמורת. בחזרה, בעלייה, היינו מנסים להציץ מעבר לחומת הווילה של שרובר, שהלכה ונבנתה שם. מול הווילה היה שדה גדול, ששם ערכנו את מדורות ל"ג בעומר, ואחי היה יוצא לשם לצוד פרפרים. לימים הוקם שם תיאטרון ירושלים. טלבייה הייתה ונשארה שכונה מרשימה, בעיקר הודות לבתים המהודרים והמעוצבים של הערבים העשירים, שנאלצו לעזוב אותה ב-1948".
וושינגטון
"אין חוויה עיתונאית גדולה יותר מאשר לסקר את העיר הזו, שבה חיינו, אשתי ורדה, ואני, במשך חמש שנים, בתוך התפאורה שנראית לקוחה מכל הסרטים שראינו על מוקדי הכוח העולמיים. מרתק היה לראות שם מקרוב את כוחה ויעילותה המרשימה של השדולה למען ישראל, איפא"ק, שפעם היתה פחות 'ימנית' מאשר היום. העוצמה הפוליטית היהודית היא גורם חשוב בחיזוק הברית האסטרטגית שלנו עם האמריקאים. אבל כיום חלק מהדור הצעיר בקרב יהודי ארצות הברית כבר איננו מוחא כפיים באופן אוטומטי לכל מה שממשלת ישראל עושה. לישראל אסור לשכוח לרגע שחלק ניכר מעוצמתנו תלוי בתמיכה האמריקאית, בגיבוי המדיני כמו גם בסיוע הביטחוני הנדיב. דוד בן-גוריון צדק כאשר קבע שאסור לישראל לצאת למלחמה בלי גיבוי של בעלת ברית זרה. זה לקח שחשוב לזכור גם היום".
מעריב
"זה היה העיתון שאבי ז"ל היה קונה מדי יום, כאשר היה חוזר מעבודתו ביד ושם. הוא עשה את הדרך במשך שנים רבות בשני אוטובוסים, וכשהיה מחליף אוטובוס במרכז העיר היה קונה 'מעריב'. אחר כך החל אחי, יחיאל לימור, לעבוד בו. כשהייתי בוושינגטון התבקשתי למלא את מקום הכתב שם לכמה חודשים – שהתארכו לכמה שנים, ואחר כך, בשובנו ארצה, לכמה עשורים. זה היה ביתי המקצועי במשך 29 שנים. שנים מרתקות, גם ככתב וגם כעורך עמודי החדשות, מוסף שבת ומדור דעות.
"לפעמים אני מתגעגע לאווירה הלחוצה בשעות שלפני
משבר העיתונות
"העיתונות נמצאת במצב קשה, שעוד יחמיר, לא בגלל עצם המעבר מדפוס לדיגיטל. אין הבדל בין קריאת טקסט משובח של שלום ירושלמי בעיתון המודפס, מצג של טאבלט או בטלפון החכם. הבעיה אינה בטכנולוגיה החדשה אלא במשמעויות הנלוות: חיסול המודל העסקי שאפשר לעיתונות לפעול בצורה מקצועית. לעיתון היה כמעט מונופול על מודעות, והפרסום סיפק לעיתונים את התשתית הכלכלית להעסיק כתבים, עורכים, צלמים, גרפיקאים ועוד. בדיגיטל המודעות מתפזרות למקומות אחרים – לגוגל, לפייסבוק, לאתרים מפולחים. המהדורות המקוונות של העיתונים, למעט ארגוני תקשורת בודדים ברחבי העולם, אינן יכולות ליצור לעצמן תשתית כלכלית. התוצאה הקשה: פחות עיתונאים, כתבים ועורכים פחות מנוסים. האיכות נפגעת".
עיתונאים בפוליטיקה
"הנכס העיקרי שלהם הוא שמם המוכר לציבור וכושר הביטוי. עדיף היה לדמוקרטיה הישראלית שימשיכו בעבודתם המקצועית העיתונאית".
פוסטר מורטם
"תערוכת תצלומים שערכתי בבית סוקולוב בתל אביב לפני בחירות 2009. הצגתי תצלומים של כרזות בחירות שצילמתי ברחבי הארץ אחרי מערכות בחירות קודמות, שעברו טיפול של איתני הטבע או התעללות בידי אדם. הפוסטרים שצילמתי הם מטפורה להבטחות של פוליטיקאים. לפני הבחירות זוהרים ונוצצים, אבל אחריהן בלויים, מאובקים, מרופטים".
דוד בן גוריון
"האב המייסד, אבל לא איש כל יכול כפי שמציגים אותו לפעמים. בספרי החדש, אני מציג את המציאות התקשורתית המורכבת שעמה היה עליו להתמודד. כמעט בכל מהלך משמעותי שלו, מפרשת אלטלנה, דרך הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, בתקופת הצנע ובעניינים רבים אחרים ניצבה מולו עיתונות ביקורתית ולוחמנית. גם העיתונים המפלגתיים וגם העיתונים המסחריים. עשו לו את המוות, כמעט כמו לראשי הממשלה בעשור האחרון. כמנהיג עם ראייה היסטורית הוא לא זלזל בעיתונות, אבל ידע להפריד בין סדר היום התקשורתי לסדר היום הלאומי. כשהבין, למשל, באינטואיציה ההיסטורית שלו, שהסכם השילומים חיוני להצלת המשק הישראלי, התעלם מהביקורת, וגם מסקר שערך מעריב שעל פיו 79.66 אחוז מתנגדים להסכם, וטרח להשיג רוב – של 61 ח"כים – לאישור פתיחת המו"מ עם הגרמנים".
גל"צ
"אנומליה מבורכת. לפני כמה שבועות הייתי באירוע למלאות 25 לתוכנית "ספרים, רבותי, ספרים". זו הייתה הפקה מרשימה, כמו שיודעים להרים בגל"צ, אבל עם סיבה מצוינת. איפה יש היום עוד תוכנית שבועית העוסקת בהתמדה וביסודיות בספרות? רק בגל"צ וברשת א'. למה אין תוכנית ספרות בטלוויזיה, כפי שהיו פעם? כי אין לזה רייטינג. מבחינה זו, גלי צה"ל היא דוגמה מצוינת לחשיבותו ולערכו של השידור הציבורי, שחייבים לשמור עליו בכל משמר. גל"צ היא עוד חזון של בן גוריון, שנתקל בזמנו בהתנגדות רבה של שרים, אבל אין ספק שיש בו תרומה עצומה לשיח הציבורי בישראל".
פייסבוק
"עולם מרתק שאני נהנה להשתעשע בו. מבלה שם לפעמים קצת יותר מדי זמן. הרשת החברתית עדיין לא מחליפה את התקשורת הממוסדת, אבל מעניקה עוד ערוץ נוח לחילופי מידע ורעיונות ולשמירת קשר. מתברר שיש יותר ויותר אנשים שבמקום לקרוא עיתונים או לגלוש באתרי חדשות, מסתפקים בהמלצות של חברים, או של ארגוני תקשורת, בפייסבוק. נכון לתחילת השבוע יש לי 2,940 'חברים'. הבעיה: ככל שמספר החברים גדל, כך נחלש הקשר ומאבד את משמעותו. אולי צריך להתחיל להתנתק מכמה מהם. סליחה מראש".
ברנז'ה
"מעגל סגור של אנשים שעסוקים בעיקר בעצמם. לצופים, למאזינים, לגולשים ולקוראים ממש לא אכפת 'מי היה ראשון' ומי פספס ידיעה, מה אמר כתב זועם לעורך שלו ולהיפך".
העין השביעית
"לא עוד אתר ברנז'ה אלא כתב עת מקוון שהוא במה יחידה במינה לדיון מקצועי בתקשורת הישראלית. אני גאה להיות שותף בו מאז הקמתו ב-1996. הוא יוצא לאור על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ובית הספר לתקשורת במכללה למינהל. עורכו ומייסדו עוזי בנזימן והעורך הנוכחי חנוך מרמרי מאמינים שבכל מקצוע חייב להתנהל דיון פנימי על דרך העבודה, האתגרים והכשלים, ולא חסרים כאלה בתקשורת הישראלית. המרוץ אחרי הרייטינג, ההטיות הפוליטיות, הלחצים העסקיים, ה'תוכן השיווקי', וזו רק רשימה חלקית. חשוב לנו שעיתונאים שנמצאים בתוך הלחץ, ההמולה והעשן של פס הייצור התקשורתי יכירו לא רק את המצוי – אלא גם את הרצוי".
הארץ
"העיתון האחד שאקח איתי לאי בודד. מוכן לסלוח לו על הקולקטיביזם הרעיוני של מרבית כותביו, משום שזה עיתון איכות: הסיקור, הפרשנות, הדעות , 'גלריה', 'ספרים', 'תרבות וספרות'".
חקיקה אנטי-דמוקרטית
"חייבים לעמוד על המשמר, יום יום ולילה לילה, כי תמיד יימצאו פוליטיקאים שיטענו שדמוקרטיה זו הכרעת הרוב, וינסו להשתיק קולות ביקורתיים. זו טענה זדונית וחמורה: מרכיב חשוב לא פחות בדמוקרטיה הוא שמירה על זכויות המיעוט, ומתן אפשרות להשמעת דברים, מקוממים ככל שיהיו".
שלדון אדלסון
"אילו במקום להקים את 'ישראל היום' ולפרנס אותו היה מעביר את עשרות מיליוני הדולר ישירות לנתניהו - זו היתה ככל הנראה עבירה על חוקי הבחירות. והחינמון הזה רק החריף את המשבר בו נתונה העיתונות אצלנו".
בנימין נתניהו
"לא שותף למרבית דעותיו הפוליטיות, אבל כרגע קצת מרחם עליו. ממולכד ברשימה ימנית קיצונית, בלי המשענת השקולה של מרידור-בגין-איתן".
רפי מן
"כותב, מדבר, חוקר, מלמד. אבל העיקר: עושה אחלה שניצלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם