המלחמה בסוריה קורעת את הדרוזים ברמת הגולן
האש הסורית מעוררת מחלוקת רבה בקרב הדרוזים בגולן: מאבקי הדמים בין תומכי אסד למתנגדיו, סיפורים על פטריוטיות וריגול, וקרע סביב עתיד המולדת החצויה. יומן מסע
תומכי בשאר אל-אסד הפכו את בית משפחת עמאשה, המתנגדת לשלטון בסוריה, לתחנה קבועה במסעות התמיכה במנהיגם שנמצא בסכנה ברורה ומוחשית. לפי הקולות שעלו מהרחוב, הבין מחמוד שהפעם מדובר בשיירה רצינית. ואכן, בחוץ היו עשרות מכוניות שנשאו על גבן מוזיקה קולנית ותמונות שלא השאירו מקום לספק לגבי כוונתן.
בפעם הקודמת העימות בין הצדדים נגמר בתגרה אלימה. הפעם ביקש סוכן הביטוח הוותיק לנסות טקטיקה חדשה: הוא ירד לרחוב וניסה לחייך. את חלק מהצעירים הוא הרי מכיר מהיישוב, שכולם בו מזהים את כולם. הוא אפילו ביקש להזמין לכוס קפה, אבל הוא לא זכה רק לכתף קרה מהנוכחים, אלא חטף מבול קללות שהבהיר שאין פה מקום לחיבוקים ותמונה למזכרת. השיירה הניעה והמשיכה בדרכה.
מחמוד עלה לביתו כשהוא נסער. המתח הפוליטי עושה את שלו. מאז תחילת האירועים בסוריה שמעבר לגבול, המצב באזור מתוח וגורם לפילוג בין תומכי אסד למהפכנים. אמנם רוב הדרוזים ברמה ממשיכים לצעוד לצד השלטון הקיים, אבל סוף-סוף נשמעים גם קולות הנגד שמחמוד חיפש במשך שנים כדי שיצטרפו למאבקו. תמיד היה בעד דמוקרטיה ובחירות חופשיות. עכשיו מעמדו כאויב העם רק קיבל חותמת.
לפתע חזרו הקולות מהרחוב. השיירה החליטה לקפוץ לביקור נוסף בביתו. הפעם החליט מחמוד שהוא לא שותק, ירד לכביש והתעמת עם הצעירים. מילים קשות הוטחו בין הצדדים, ידיים הורמו ואז האיץ אחד מכלי הרכב ונכנס בו חזיתית. מחמוד הרגיש מיד את אגן הירכיים השבור.
"אני אופוזיציונר מובהק", אמר השבוע, בריא ומוכן להמשך המאבק. "מאז ומתמיד אנחנו לא תומכים במשטרים חשוכים, ואנחנו רק הולכים ומתרבים כי אנשים מבינים מה קורה מעבר לגדר. נפגעתי בגלל עמדותיי, אבל אין מי שיכול להקשות עליי. אני לא צריך הרבה כדי לחיות. הבנים שלי עובדים ואוכלים את לחמם בזיעת אפם. אני מאמין שבקרוב המצב ייפתר בסוריה והשקט ישרור באזור".
אלא שעם כל הכבוד לפעילות האב, תומכי אסד סימנו להם אויב פנימי הרבה יותר גדול ממנו, בדמות בנו ויאם. לא מדובר בשחקן הכדורגל ממכבי חיפה, בעל השם הזהה, אלא בקרוב משפחתו בן ה-31, שיצא לחופשי בחודש אוקטובר שעבר במסגרת עסקת שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס.
ויאם, שברשומות הוכר כאסיר מס' 271, מגדיר את עצמו פטריוט סורי. מאז ומתמיד נחשב לכזה. כשהיה בן 14 וחצי הקפיץ את הצבא בשעות הערב כשחצה לבד שדה מוקשים בניסיון לעבור את גדר המערכת. כל כך רצה להגיע לדמשק ולא שם לב לסכנה שאורבת תחת כפות רגליו.
"הייתי ילד. חשבתי ששם נמצא החלום", סיפר השבוע. "קיוויתי שעולם ומלואו קיים בסוריה. גם היום אני מעדיף את הגיהנום במולדתי על פני גן העדן שנמצא תחת הכיבוש. אז יש מי שאומר 'לך לשם'. אני פה כי האדמה הזו שלי, הבעיות האלו שלי ואני אלחם עד שישחררו את רמת הגולן. אני מקווה שזה יקרה בשלום, ואם לא אז במלחמה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא השחרור".
מגיל 16 ויאם כמעט לא עזב את בתי הסוהר הישראליים. זה התחיל בזריקת בקבוק תבערה על תחנת משטרה ונגמר בעונש של 20 שנות מאסר אחרי שהואשם בעברות של מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה וקשירת קשר לחטיפה לשם רצח או סחיטה.
הסוכנים, לפי האישום, היו אנשי חיזבאללה. עמאשה ערער אז על העונש, והיום הוא טוען שהפילו עליו תיק שלא שייך לו. אבל דעותיו רק הלכו והתגבשו בכלא, במיוחד כשהחל ללמוד מדעי החברה ופוליטיקה באוניברסיטה הפתוחה.
כשהחלו המהומות בסוריה בשנה שעברה בזמן שהיה מאחורי סורג ובריח, החליט שהוא משמיע קול. ויאם החל לכתוב מכתבים ולהבריח אותם מהכלא. הוא כתב לבורהאן ע'ליון, איש אופוזיציה היושב בצרפת, ושלח מאמרים לאתרי אינטרנט. שמו התחיל לתפוס נפח בין אנשי האופוזיציה הסורית.
"התכתבתי לא כי ביקשתי לפרגן להם", הסביר כשנפגשנו. "רציתי שיתעניינו בנעשה ברמת הגולן. שיבינו שיש אנשים שחיים פה, ששכחו מהם. כתבו לי תלמידים 'לא שחררו את רמת הגולן ב-73'? הקשר שלי הפתיע אותם. חשבו שכל מי שנגד ישראל הוא בעד השלטון בסוריה, ופתאום יצא מישהו שהוא נגד הכיבוש ונגד המשטר. הרי לדעתי משטר טוטליטרי ממשיך את הכיבוש. משטר טוטליטרי לא רוצה לשחרר".
מתאו בכלא גלבוע הוא נצמד לידיעות שהגיעו מסוריה. כשממדי הזוועה גדלו, החליט שהוא לא שותק ופרסם שהוא פותח בשביתת רעב. אחרי ארבעה ימים שלא בא אוכל לפיו, נכנס אליו פרקליטו והסביר שכולם מדברים על האסיר מישראל ועל פועלו למען האופוזיציה. באותה שעה, ברמת הגולן, נולדו לו הרבה מתנגדים חדשים.
חסן פאחר אל-דין ישב השבוע בקצבייה שלו במג'דל שאמס וחיכה לקליינטים. הקור של תחילת דצמבר כבר נכנס לחנותו הקטנה, והוא חיכך את ידיו כדי לספוג קצת חום. חסן היה מורה בבית הספר עד תחילת שנות ה-80. הוא למד הוראה בדמשק, והוא מספר שהתמיכה ללא פשרות בסוריה עלתה לו בארבעה חודשי מאסר ובמשרה.
אמנם היום הוא כבר לא מורה, אבל את משפחת אסד הוא לא יחליף בשום מחיר. אפילו על מחזיק המפתחות שלו יש תמונה של בשאר, ודגל סוריה נמצא דרך קבע מאחורי המקרר. "כמה אנחנו אוהבים את סוריה וכמה כואב המצב", חסן נאנח.
"בשאר בחור טוב. לא אכזרי כמו שמציגים אותו, רק חבל שלא חזק כמו אבא שלו. אם אבא שלו היה בחיים המצב לא היה מידרדר ככה. והכי אני לא מבין אתכם, הישראלים. הולכים נגדו. אסד רוצה שלום, מ-73' ועד עכשיו כדור אחד לא נורה. זו המילה שלו. אם רבין היה חי היה אפשר לעשות עסקים".
חסן יכול לשבת שעות ולמנות את המעלות במשטר הקיים, כמו העובדה שכרגע יש כשישים סטודנטים מהאזור שלומדים בדמשק באוניברסיטה, לא משלמים שקל וגם מקבלים מלגה. "הבן שלי רופא שיניים. למד בסוריה. מכיתה א' עד לאוניברסיטה עלה לו 140 דולר", הוא מתגאה.
"שם העשיר חי יפה וגם הלא עשיר חי יפה. אין אבטלה, כולם עובדים. מי שאומר שיש אבטלה הוא שקרן. אני הייתי מורה. הבית שלי רגיל, אין לי אוטו, אין לי שום דבר. ב-1994 הייתי בהלוויה של באסל אסד, בנו של הנשיא. נכנסתי לבתים של חברים שלמדו איתי, מורים כמוני.
"בתים יפים יותר. הם חיים טוב יותר ממני. 280 רופאים ברמת הגולן ועוד 168 רופאי שיניים, כולם עובדים בישראל. שמעתי ראש מחלקה מבית חולים בצפת שאמר לי שהכי טובים אצלו מגיעים מסוריה".
אבל עדיין, אסד טובח בבני עמכם.
"איפה אתם חיים? מי שעושים שם את כל המהומה הם אלקעידה, הסלאפים והמוסלמים הקיצוניים. באים להפוך מדינה חילונית לדתית. רוצים שאם אשה תנהג יעצור אותה שוטר, יגזור לה את השיער ותקבל מאה מלקות. זה מה שהם רוצים. אז אם בא מישהו להרוג אותי, אני צריך להגן. מה, שישחט אותי? אני אגרש אותו. אסד לא ייפול. העם הסורי חזק. סוריה חזקה. היא אף פעם לא תהיה כמו מצרים או ערב הסעודית".
חסן, שתפס במג'דל שאמס עמדה של מנהיג עממי מתומכי אסד, ניסה להסביר שהאופוזיציה ברמה היא קטנה. עשרים או שלושים איש שמרימים את הראש, אבל לא משהו רציני כמו שמנסים לצייר. "הרוב בעד אסד. בבוקעתא, בעין קינייא וגם בסוריה. אני מתקשר ושואל ומספרים לי על תמונה לגמרי אחרת.
בכל שבועיים יש הפגנה, כולם בעד הנשיא. הוא אף פעם לא ייפול. אם בשנת 2014 יהיו בחירות הוא ינצח שוב".
אמרתי לו שסיפרו לי שקרוב משפחתו, סלמן פאחר אלדין, מזוהה מאוד עם האופוזיציה. חסן מגיב מיד בחיוך מבין: "עזוב, הוא קומוניסט. מזמן ככה. סלמן טס בעולם אחר".
משרדו של סלמן, פעיל בארגון זכויות האדם, ממוקם כמאתיים מטרים מהקצבייה של חסן. למרות הדעות המנוגדות הם מנסים לשמור על יחסים תקינים. באותו בוקר אפילו נפגשו לקפה קצר.
"בחייך, הוא מוכן להכחיד את חצי כדור הארץ רק שיישאר לו אסד", התלוצץ סלמן כשלחצנו ידיים בכניסה למשרדו. סלמן הוא אכן טיפוס מיוחד בנוף הקשוח. לבוש בקפידה: צעיף אדום, ז'קט, כובע בארט שעדיין לא החליט מה הוא יותר - צ?ה גווארה המהפכן, או פבלו פיקסו האמן.
יצאנו למרפסת. סוריה נראתה באופק, וסלמן הצביע על אנטנה של האו?ם שניצבת על הרכס, שם ראו בלילות את יציאות הטילים, לא ברור אם של הצבא או של המורדים. סלמן מגדיר את עצמו פטריוט, אבל מכיוון אחר.
גם הוא כמו ויאם, תמיד היה כזה, ואפילו שילם על כך בחמש שנות מאסר. ב-1973, שבוע לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, חצה את הגבול כדי להזהיר את הסורים אחרי שראה התארגנות לא שגרתית של צה?ל לא רחוק מביתו. ריגול, טען אז כתב האישום.
"מי שיגיד לך שהמלחמה באה בהפתעה הוא שקרן", הוא משוכנע עד היום. "הפתעה, אבל לא למשה דיין. היה כאן צבא ישראלי. אמרתי את זה לסורים, אבל חשבתי שאתם הולכים לפלוש ללבנון. הייתה לי אידאולוגיה נגד כיבוש מאז שאני זוכר את עצמי.
"אחד הדברים שמטרידים אותי הוא שב-67' החיילים נכנסו עם זחל'מים, חילקו סוכריות ואני לא לקחתי. הייתי בן 12 וחצי. למה? לא יודע. אולי פחדתי שהסוכריות מורעלות, אולי כי הייתי עצוב. הם שרפו את דגל סוריה מול עיניי. זו תעלומה. למה לא אכלתי את הסוכריה?"
תעלומת הממתקים גילתה שהשפה של סלמן מאוד עשירה. העברית שלו קולחת. ההסבר שלו על הקונפליקט הסורי בעיניים מקומיות מרתק. "תמיד הייתה פה אופוזיציה רדומה", סיפר.
"אבל לא היה רצון להתנכר למשטר בדמשק, אלא רצון להתאחד מול הכובש הישראלי. בגלל העימות הקיים היום בסוריה אין מקום לניטרליות או להסוואה. כל המשחק גלוי. אם לא להשתתף ממש, אז לפחות לקחת עמדה. כל כך הרבה דם. שליש מבתי האב הוחרבו. זה כמו פצצת אטום".
אז איך אנשים כמו חסן ממשיכים לתמוך בנשיא?
"סינדרום שטוקהולם, אנשים שמתאהבים במי שמתאכזרים אליהם. כנראה זה מחלחל לכל השכבות. הרי הגרמנים לא היו עם פרימיטיבי וגם לא האיטלקים וגם לא הישראלים, אבל כשהקיצוניות מתחילה לפלוש יחד עם משבר כלכלי זה מרשם בדוק לפאשיזם. למה שקורה היום בסוריה אין הגדרה היסטורית. זה פאשיזם של ימי הביניים. זה משטר כל יכול, עריצות.
"גם בדיקטטורות משאירים מרווח תמרון, אבל בסוריה אין חמצן. מדינה שאין בה כלכלה סולידרית וכלכלה סוציאלית היא לא מדינה. סוריה היא חבורה של אנשי שלטון שבגלל שחיתות צברו הון שהפך לקטר של הכלכלה, ולכן מעמד הביניים נעלם".
ואנשים לא מבינים את זה?
"רבים מתומכי אסד אומרים שאנחנו הערבים לא נוכל לחיות בדמוקרטיה. כמו שבישראל יש הרבה מזרחנים שטוענים שעם הערבים לא צריך לדבר, אלא רק להשתמש בכוח. מחזיקים אותם חזק בביצים, אחרת הם לא יבינו כלום. יש כאלה בתוכנו שמאמינים באותו הדבר. עם דעות כאלה אני לא יודע איך להתעמת.
"יש בדיחה סורית פופולרית על הבחירות: אחד מגיע לקלפי ומחליט שהפעם הוא שם פתק בעד המתחרה של אסד. ביציאה הוא מתחרט. חושב מה יהיה אם הוא יהיה לבד, יעלו עליו. חוזר לוועדה ומסביר שייתכן שטעה והצביע נגד הנשיא. היו"ר מחייך בהבנה ואומר: 'זה בסדר, כבר תיקנו, אבל בפעם הבאה תדאג שזה לא יקרה'".
שוב בקצבייה של חסן, הפרלמנט שמתכנס שם כולל גם את קאסם ספאדי, שמוכן ללכת כבר עכשיו לקלפי כדי לסיים את שפיכות הדמים. קאסם חושב שאסד יקבל גם במצבו הנוכחי 70 אחוז מהקולות ויוסף אל-קיש אפילו מדבר על 80 אחוזים.
אל-קיש, מתברר, מגיע מבוקעתא, מקום מגוריה של משפחת עמאשה. אזכור שמם של האופוזיציונרים מסיר את החיוך מפניו וגורר רצף של דברים קשים: "אם היית בכלא זה אומר שמותר לך ללכלך?" הוא רעם. "לאסד צריך לתת כבוד כראש המדינה, אבל ויאם מלכלך בעיתונים בדיבורים שלו, והוא לא מנהיג בוקעתא.
"ויאם הוא ילד, מנהיג של עצמו. הוא ואבא שלו - יש עשרים אנשים כמוהם ביישוב של 7,000 איש . כמה כוח יש להם? בבקשה, לך לבחירות. אם תנצח שיהיה לך לבריאות, אבל אל תפוצץ ותביא אנשים מלוב, טוניס ואפגניסטן כדי לעשות בלגן. אני בבית שלי, בסוריה".
חסן תפס מנהיגות בקצבייה. הוא מכיר היטב את המשפחה המדוברת. "אני גם לא מלכלך על נתניהו, והוא כבש את האדמה שלי. אני נותן לו כבוד. אסד הוא הנשיא שלנו ואני לא מוכן שילכלכו עליו".
נסיעה לבוקעתא, לבית משפחת עמאשה. הכל קרוב כאן, עניין של עשר דקות נסיעה בין מוקד למוקד. בדרך אפשר להבחין היטב בכתובות הגרפיטי בעלות האופי הפוליטי: "די להרג? ו'העם לא רוצה את בשאר אסד' מצד האופוזיציונרים. התומכים רק מחקו מהכתובת האחרונה את המילה "לא".
ויאם מסתובב בביתו על קביים, זכר לשעות שהעביר בכלא במשחק כדורעף שבמהלכו נפגעה הרצועה הצולבת של הברך שלו. עכשיו הוא מבלה שעות של פיזיותרפיה בדרך לשיקום מלא. הוא משוכנע שאנשים כמו חסן לא רוצים אותו בחברתם. מבחינתם הוא לא רק מתנגד לשלטון, אלא שהדעות שלו קיצוניות מכדי שישהה במחיצתם. שני עולמות שאינם מסוגלים להיפגש.
"הם חושבים שמאז שהשתחררתי אני האחראי לקרע שקיים פה", מספר ויאם. "אני סובל מזה. יש פה מקומות שאסרו עליי להיכנס אליהם. בעין קינייא לא תראה אחד שמקבל אותי. אומרים שאני צריך לשלם על מה שעשיתי. התנפלו עלינו כמה פעמים. מחרימים אותי. לא אומרים שלום. זרקו ביצים, אבנים. ירקו עליי. התקשרו ואמרו שמתכוונים להשליך עליי בלוק כשאעבור ברחוב. אני לא מתלונן כי אני לא מאמין שהמשטרה תעזור".
אתה חושש לחייך?
"קיבלתי ידיעות שמשרד הביטחון, שאחראי על רמת הגולן מטעם הסורים, הכליל אותי ברשימות החיסול שלו. הם יכולים לעשות את זה דרך אנשים טיפשים, ויש פה מספיק כאלה. תראה, אני לא שונא אף אחד, תמיד מחפש את הסולחה. כשאני שם את הראש על הכר אני ישן מצוין".
ויאם מספר שאפילו קרובי משפחה לא מדברים איתו, ושחברי ילדות עוברים את הכביש כשרואים אותו. גם קרוב משפחתו שחקן הכדורגל הנערץ לא בדיוק בקשר. "אני אוהב אותו והוא מפחד לדבר איתי, לא בגלל הביטחון אלא בגלל האנשים. אני מבין אותו, הוא שחקן וחייב למצוא את מקומו. דע לך שיש פה הרבה אנשים שמדברים נגדו.
"שואלים בכעס למה הוא הלך לשחק בקבוצה ישראלית, ואני אומר שככה זה בקריירה, שישחק אפילו בנבחרת ישראל. אני אמנם לא הייתי עושה זאת, אבל הייתי מבין. הייתה לי בעיה רק במקרה של קבלת אזרחות".
איך אתה, צעיר ממוקד מטרה, לא מצליח לסחוף אחרים לדעותיך?
"לפני המהפכה הרוב כאן היו ממש ישראלים. הם לא התעסקו בנושא הסורי כי זה עניין של תרבות, מערכת ערכים אחרת ומשטר טוטליטרי. ואיך אסד שולט? יש 23 אלף תושבים ברמת הגולן. מספיק שהם מחזיקים עשרים, צריך רק שהשייח יגיד 'אנחנו בעד משטר אסד' וכולם יהיו בעד. לא רק אצלנו, זה קורה בכל המדינות הערביות. ולמה אני מגדיר את המצב כמהפכה ולא כאינתיפאדה סתם?
"יש מהפכת ערכים. הפייסבוק והסלולר עשו הרבה, ואני לא רואה הבדל בין מה שקרה בסוריה למה שקרה בטוניס, בין מה שקרה במצרים למה שקרה בשדרות רוטשילד. העולם הוא כפר גלובלי בגלל התקשורת. פעם, אם היית רוצה לקרוא מילה בסוריה היא הייתה עוברת סינון במערכת הביטחון. אסור לחשוב. אנחנו נגיד מה צריך לעשות. למה אני בעד דמוקרטיה? בגלל האנשים. אני נגד הסיסמה שאנחנו מקריבים את עצמנו בעד האדמה. בלי אנשים אין מולדת. אין אלוהים בלי אנשים. האנושות היא הערך העליון".
כשוויאם השתחרר מהכלא, השב"כ הזהיר אותו שלא ייצור קשר עם האויב. האסיר המשוחרר מספר שכל אחד מאלף חבריו בפייסבוק הוא סורי, אבל את כולם מעסיק כרגע רק הנושא הפנימי, הפוליטי.
בישובי הדרוזים ברמת הגולן כל צד בוחר בכלי התקשורת המועדף עליו. ויאם יושב מול אל-ג?זירה, וטוען שהטלוויזיה הסורית מגעילה אותו בחוסר האובייקטיביות. חסן הקצב קורא לאל-ג?זירה "כלבים שקרנים".
כשהערב ירד על מג'דל שאמס הזמינה אותנו משפחת חלבי לביתה, כדי לצפות יחד בדיווחים המגיעים מסוריה. הם תומכי המשטר, כפי שאפשר להבין. בזמן שנפגשנו עמדו בחוץ ששת האחים והכינו ערימת עצי אקליפטוס מכובדת להסקת החורף. הקור החודר של החרמון הסמוך כבר הורגש היטב, והגשם השוטף שירד כמה ימים לפני כן אותת שהשלג מתקרב.
נאסר חלבי, שעוסק באינסטלציה, הוא גם הקולני שבחבורה. חלבי מיד פתח במתקפה: "מה תעשו אם האחים המוסלמים יקיפו את מדינת ישראל? כולכם יודעים בכלל לשחות? זה מה שיהיה. הרי מי חשבת שנמצא באופוזיציה בסוריה? אל-קעידה. לפני שנתיים ועשר שנים הגניבו את כלי הנשק והרדימו את כולם, ועכשיו יצאו. כל מה שרוצים לעשות הוא מהפכה. לעלות לשלטון".
ומה חלקו של אסד במצב?
"כן, הוא אשם", נאסר השיב בציניות ומיד ירה בחזרה. "הוא לא אשם. הרוב פה בעד אסד. אתה יודע למה אנשים הלכו עם האופוזיציה? כנראה הייתה להם משכורת מהסורים, וניתקו אותם. דרוזים, אתה לא יכול להאמין להם. במיוחד פה, ברמת הגולן".
נאסר מזג קפה לנוכחים. למרות המתיחות האזורית, האירוח קודם לכל: חיוך, טפיחה על השכם ורק אז חזרה למיליטנטיות. אחרי האיומים האמריקנים שהגיעו עם החדשות הטריות מהטלוויזיה הסורית, נאסר כבר לא יכול לעצור את השטף הלוהט. "תן לי מלחמה אחת שארה'ב השתתפה בה וניצחה.
"בווייטנאם שרפו את האם-אמא שלהם. בפרל הארבור היפנים הפתיעו, באפגניסטן אותו דבר. עכשיו אני מבטיח לך שמסוריה הם יחזרו בארונות. כל הצבא האמריקני. יהיו נגדם טילים, מטוסים. הצבא הסורי עוד לא השתמש בעשרים אחוז מהכוח שלו. הסורי אוכל נחשים".
ישתמשו בסוף בנשק כימי?
"אני אגיד לך, הוא ייפול בידי המורדים שישתמשו בו נגד העם, ומה יגידו? זה אסד. וואלה, כמה אני שונא את אובמה, רוצה לראות אותו תלוי על עץ. איך אתה רוצה לתקן את הבית של השכן כשהבית שלך בבלגן?"
הודינו למשפחת חלבי על האירוח. נאז'יר, האח הבכור, אמר לפני היציאה שחבל שמלכלכים ככה על הסורים. הנה, הוא למד בדמשק שבע שנים וזו הייתה אחת התקופות היפות בחייו. נאסר לא מתאפק ושולח עוד עקיצה לכיוון האורחים הישראלים: "איך שוחטים אתכם, דופקים אתכם ואתם בוחרים תמיד את ביבי? מאז שאני ילד נתניהו ראש ממשלה. מה זה, יש מיליוני ישראלים ואין אף אחד שיחליף אותו?"
אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם ויאם גדול הממדים מבוקעתא היה מתעמת עם נאסר או חסן, אנשי מג'דל שאמס. אבל למרות האש הלוהטת בין הצדדים, מדגישים כולם שחוץ מהפציעה של מחמוד עמאשה, עד עכשיו נשמר הסדר אצל הדרוזים.
גם בערים של קרובי משפחותיהם הגרים בסוריה מקפידים עד עכשיו על ניטרליות, ואין דיווח על נפגעים מקומיים. עם זאת, לא מזמן התפוצצה מכונית תופת בעיר ג?רמאנה, המזוהה עם הדרוזים. מבחינת חלק מהם מדובר באיתות לעתיד.
בינתיים, מדי יום שישי, בזמן ההפגנות הגדולות של האופוזיציה הסורית מעבר לגבול, מתקיימת הפגנה קטנה במג'דל שאמס. כמה עשרות, לפעמים מאה אופוזיציונרים. אפשר לראות שם את ויאם, כמובן, ואת סלמן. לפעמים יש מנגד הפגנה של תומכים. בדרך כלל נרשמים חילופי "מחמאות", ונדיר שהאירועים גולשים לידויי חפצים או אלימות פיזית.
"אני דוגל בפלורליזם", הסביר סלמן את הרצון לשלום בית. "אני גם בעד כיבוד דעתו של האחר. לא מסית, לא גורע מזכותו לחיות. הם, לעומת זאת, מוכנים להתנכל לאנשים, להשתמש באלימות. היו ניסיונות אלימות לא מוצלחים שנפסקו משתי סיבות: ראשית, שלום החברה שאנחנו חיים בה קודם לכל. שנית, זה הספיק לאנשים לעשות חושבים ולהתחיל להרהר בצדקת דרכם.
"מהפכות מתחילות, הן לא מסתיימות. הרי יש סיכוי שלא רק האחים המוסלמים ישתלטו על סוריה, יש סיכונים רציניים יותר. האם סוריה בכלל תמשיך להתקיים? הרי האירופים יצרו אותה על שולחן השרטוט. יש משטר שמתעקש שאם הוא לא ימשיך, אז שלא יישאר כלום. זה כל רעיון האכזריות של אסד: בלעדיי זה כלום".
אבל ויאם עדיין מתכונן ליום קרב. כל חייו התנהלו בצל המאבק: בישראל, בשכניו, בשלטון הסורי. אין אצלו רגע דל. ארוסתו כבר חוששת שהיא עלולה שוב להיפרד ממנו. לדבריו, בעסקת שליט הבהירו לו שאם יעשה עברה שדינה שלושה חודשי מאסר, הוא יחזור וישלים את כל 41 השנים שהופחתו מהתקופה שהיה צריך לשבת.
"התומכים של אסד מפחדים עכשיו לעבור ליד הבית שלנו בגללי ובגלל האחים שלי. זה עניין של כבוד", הוא אומר. "לא אסבול יותר. גם אמרתי למשטרה להכין את האזיקים. אני לא מוכן שמישהו יתקיף אותי בבית שלי. אני אוהב את סוריה, אוהב את מולדתי, אני רוצה שכל אדם יחיה בכבוד ושלא יעשו מהעם שלי פראייר.
"לא דימיינתי שאראה את זה, אבל האמנתי שהעם הערבי יקום בסוף על המשטר הטוטליטרי ויבקש להיות כמו שאר העמים. אבל גם אם השלטון הבא יתנהל בניגוד לדמוקרטיה, אמשיך להילחם. הרי אפילו במצרים לא נגמרה המהפכה. היא עוד תימשך שנים. זה היה הצעד הראשון ויהיו עוד הרבה צעדים".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם