"האנונימיות עוזרת לקוראים": ראיון עם הבלוגר אישתון
לפני חצי שנה ראיין הכתב חגי מטר את הבלוגר האנונימי "אישתון", שעורך תחקירים עיתונאיים עצמאיים וזוכה לעשרות אלפי כניסות. בשבוע שעבר הוא נעצר על ידי המשטרה. להלן הראיון המלא עמו, כפי שפורסם ב"זמן תל אביב"
מי מסתתר מאחורי המסכה? הבלוגר אישתון צילום: עצמי
אף שהבלוג שלו זכה לעשרות אלפי כניסות בחודשים האחרונים וללא מעט תגובות, "אישתון", אחד הבלוגרים המעניינים והמקוריים שפועלים כיום ברשת, אינו מעוניין שהקוראים שלו יכירו אותו. הוא שומר בקנאות על האנונימיות שלו ולהתראיין הוא הסכים רק בתנאי שזהותו לא תיחשף. את הריאיון ביקש שנקיים בכתב, בטענה שלקול שלו אין חשיבות, ואת הצילום – כשהוא מאחורי מסיכה – התעקש לשלוח בעצמו.
אז מה אנחנו בכל זאת יודעים על אישתון? הוא גבר, ככל הנראה ישראלי ותושב תל אביב. לפי עדותו באחד הפוסטים הוא גדל באזורים עניים למדי, ומצד שני הוא מודה: "עד לפני כמה שנים הרווחתי סכומים מכובדים מאוד של כסף" ו"משכורות של חמש ואפילו שש ספרות". מצד שלישי, לאחרונה הוא משקיע זמן רב בעבודה על הבלוג, מה שהכניס אותו לחובות ("אני חופר את עצמי, מילה אחר מילה, לתוך קבר כלכלי"), אבל הוא מתעקש להשקיע עשרות ומאות שעות בפוסטים כדי שיהיו "כתובים היטב ונקיים משגיאות".
אישתון כותב את הבלוג שלו כבר כמה חודשים, מסוף 2011, אבל "הפריצה" שלו התרחשה לפני כחודשיים כשפרסם לקראת יום הזיכרון שלוש כתבות תחקיר על חללי ישראל, בהן ניתח לעומק את הנתון הרשמי לפיו בשנה האחרונה נוספו 126 חללים וגילה שמבין החיילים שבהם רק שלושה נהרגו כתוצאה מפעילות אויב, בעוד 35 מהם רק הוכרו כחללי צה"ל בשנה החולפות, רבים התאבדו והיתר נהרגו בתאונות דרכים או בעקבות מחלות. סדרת הפרסומים זכתה ללמעלה מ-20 אלף קוראים.
את העבודה העיתונאית המשיך אישתון בפרויקט רחב היקף על המצב בדרום העיר, שלצורך פרסומו בילה כל לילה במשך שבוע בשיטוט ברחובות נווה שאנן, שפירא ושכונת התקווה במטרה להיחשף למצב בשטח. הכתבה שפרסם היא מיפוי נדיר של החצר האחורית של תל אביב, המלווה בביקורת כלפי העירייה, המשטרה, הימין, השמאל והתקשורת, שלטענתו משתמשים בטיעונים מנותקים מהמציאות ולא מזהים את הבעיות האמיתיות של האזור. "דרום תל אביב היא כישלון של שנים שכולנו חתומים עליו", הוא אומר.
ביקורת על התקשורת, שלדבריו נמנעת בעקביות מפרסום נתונים ופרשנויות מהסוג שהוא מייצר, ועל השמאל, מחנה שאליו הוא משתייך אבל את שגיאותיו המבניות לשיטתו הוא מנסה לתקן פעם, היא המוטיב הבולט ביותר בפוסטים שלו.
"בניגוד למרבית הכותבים, הביקורת הראשונה מבחינתי, היא הביקורת העצמית", הוא מסביר. "לכן אינני מבקר אנשים שלחלוטין לא מסכימים איתי. לגבי התקשורת – זו מסתמכת על מחקרים שמראים כי הקורא הממוצע יתייאש
מעבר לאורך טקסט מסוים ויתרכז בכותרות ותמונות. והיא צודקת. העניין הוא לא להיכנע לזה כי מה שהמחקרים לא אומרים זה שקריאה כזאת אפקטיבית רק לערכים שליליים ולבורות. טקסטים קצרים לא יכולים לייצר מסלול רגשי הנדרש מהקורא שלא מסכים איתך, להגיע לנקודה בה הוא כבר לא בטוח. כשכל מה שאתה מנסה להשיג זה מכירות עיתונים ככלי להגדלת החשיפה של השיווק של המוצרים המוצעים בו, אין לך עניין בריב עם קוראיך".
לאחרונה התחלת לבקש מקוראים לסייע במימון התחקירים. זה נראה לך מודל בר קיימא?
"האופציה לשלם בעבור הפוסטים נוספה לאחרונה, ובימים שלאחר מכן שמונה אנשים שילמו 445 שקלים.
האם העיתונאי, אישתון, יכול להתקיים בתוך המסגרת הזאת, של תשלום מבחירה חופשית של הקוראים?
"אני עוד לא יודע. אבל האם העיתונות יכולה להתקיים במודל של פרסומות בשילוב בעלות פרטית ושאיפה למיקסום רווחים? אני כן יודע. התשובה היא לא".
ולמה האנונימיות?
"עיתונאי הוא לא סופר. עיתונאי צריך לתת דיווח של המציאות, שלא מערב אותו. האנונימיות שלי עוזרת לי לבטל את עצמי מהדיווח הזה; לבטל את האגו שלי. אני חושב שהאנונימיות שלי עוזרת גם לקוראים, להשאיר ראש פתוח ולא לפסול טקסט מראש".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם