באר שבע, 2012: "אנחנו רק מבקשים לחיות כמו בני אדם"
אסתר ציציאשוילי ובנה יגאל על סף ייאוש: קצבאות זעומות, דירה לא ראויה למגורי אדם ורשויות שרק גובות כסף ולא עוזרות. "במלחמה לא היה לנו אוכל. אני צריכה לבחור בין התרופות, לחשבונות, לקצת אוכל. אני מפחדת על הבן שלי. הוא כבר לא יכול יותר"
מאחורי המספרים יש אנשים. למשל, אסתר ציציאשוילי, בת 57, גרושה, מתגוררת עם בנה החולה יגאל, בן 33, בשכונה ד' בבאר שבע. היא זועקת לעזרה ואין מי שישמע. "אני חוששת מהרגע שבו אני ובני נרים ידיים. מאוד קשה ואין לנו כוחות כבר. אלה לא חיים. אני מתביישת שהגעתי למצב הזה, אבל לאן אלך? למי אפנה?", אומרת אסתר כשהיא על סף בכי. יגאל הולך לאחת המגירות ושולף אלבום תמונות. "אתה לא תאמין, אבל זה אני. הייתי בחור יפה, אפילו עשיתי 'בוק'. במסגרת השירות הצבאי חליתי ומאז אני חי על תרופות, בשביל לתפקד. עליתי במשקל בגלל זה. כל הקיצבה הולכת על תרופות ועל סיגריות.
"המצב הורג אותי. אני לא יכול לראות את אמא ככה ואני לא יכול לראות את הבית כמו שהוא, וזה אוכל אותי מבפנים. אבל אין מי שיושיע. אנשים רק מדברים ומבטיחים. איפה ראש הממשלה? איפה העירייה? אנחנו לא קיימים".
אסתר ויגאל חיים בדירת עמידר, אותה הם שוכרים
"עכשיו הייתה מלחמה. שבוע לא יכולנו לצאת מהבית, לא היה מי שיביא לנו אוכל. היה פחד אלוהים לצאת החוצה", אומרת אסתר. "כשהיו אזעקות הייתי הולכת לחדר המדרגות, עד שהבת שלי באה, ראתה ואמרה לי שזה יותר מסוכן מלשבת בבית. לאן נלך? מי יעזור?"
יגאל אינו מסוגל לרוץ וכל תזוזה שלו כרוכה במאמץ רב: "בגלל התרופות, קשה לי. כשהייתי חייל, לפני 12 שנה, דאגתי מאוד לאמא שלי. רציתי לשרת במשהו שיאפשר לי לעבוד ולעזור בבית, אבל בסוף שובצתי בצנחנים. שירתתי שירות כמעט מלא, עד שחליתי. הלחץ הכריע אותי. לקיתי בבעיה בדרכי הנשימה. איך אני יכול לחזור הביתה ולראות את אמא במצב הזה?" אסתר מאוד חוששת שבנה יקרוס, בשל הדאגות והמחלה שלו.
הקצבאות הזעומות אינן מכסות את המחייה הבסיסית של משפחת ציציאשוילי. "מהכל אני משלמת חשמל, כי בלי חשמל אי אפשר, אבל מים, ארנונה, שכר דירה, אני לא מצליחה לשלם. אין לי ממה. אני יודעת שהחובות רק נהיים גדולים, כי לוקחים ריביות ועלויות של עורכי דין, אבל מאיפה אשלם להם?! אני צריכה לבחור בין קצת אוכל, לבין שכר דירה, לבין תרופות. מאיפה נביא כסף לארנונה?
"מה שהכי מפחיד אותי, זה שהבן לא מטפל בעצמו. רופאים זה יקר. הוא רק הולך ולוקח את המרשם. כשהוא היה חייל ונהיה חולה, כתבנו לכל העולם: לרמטכ"ל, לאריק שרון, אבל לא ענו לנו. אין לנו למי לפנות", אומרת האם. למשפחה עוד שתי בנות נשואות, שחיות מחוץ לבית. הנכדה, בתה של אחת הבנות, מבקרת אצל הסבתא מדי יום, אבל הסבתא לא יכולה לתת לה הרבה. היא משחקת בצעצוע שנראה בן 30 שנה לפחות, מעין פסנתר עם דמויות של בעלי חיים.
יגאל אוהב את האחיינית שלו, אבל מתקשה לשחק איתה. "אנחנו לא מבקשים הרבה" הוא אומר, "רק לחיות כמו בני אדם. ככה לחיות זה לא אנושי. אין לנו אפשרות לסדר את הדירה, כולם רוצים הרבה כסף. כל בעל מקצוע רוצה לעשות קופה. אנחנו, מאיפה נביא כסף? בקושי חיים. אנחנו, מהקצבה, אפילו אוכל קשה לנו לקנות. כשמגיע החורף, אנחנו נהיים חולים, בגלל הרטיבות, העובש. אומרים לנו שיש דברים שעמידר לא מתקנת, אם זה צנרת שהתפוצצה או טחב".
אסתר אומרת שעובדת סוציאלית מבקרת אותם מדי פעם, אבל ידיה קצרות מלהושיע: "היא לא יודעת מאיפה להתחיל. הממשלה פשוט שכחה מאנשים כמונו. אני יכולה לעבוד? הבן שלי יכול לצאת לעבודה? כשאתה עובד, מורידים לך את הקיצבה. אבל ממה נתפרנס? אני מבקשת ומתחננת שיעזרו לנו! שלפחות הבית יראה נורמאלי. שלא נהיה חולים ממנו. אני מאוד חוששת מהעתיד. הבן שלי על סף יאוש".
מחברת עמידר נמסר בתגובה: "במשך שנתיים לא איפשרה המשפחה כניסה לדירה לצורך ביצוע תיקונים. מיד כשיהיה שיתוף פעולה מצד המשפחה, תפעל חברת עמידר לטפל בליקויים".
מעיריית באר שבע נמסר בתגובה: "המשפחה מוכרת למחלקת הרווחה ומטופלת על ידה במסגרת כל האמצעים העומדים לרשותה, על ידי כל הגורמים הרלוונטיים ובהתאם לרמת שיתוף הפעולה שלה. נמשיך לסייע וללוות את המשפחה ככל שיידרש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם