קיי וילסון גברה על המחבל, אבל לא על הביטוח הלאומי
מדממת לאחר שנדקרה 13 פעמים, הרימה קיי וילסון את ראשה רק כדי לראות את חברתה המתה לידה. שנתיים לאחר מכן היא חוזרת למקום הפיגוע בהרי ירושלים ומספרת על הסיוטים, על המאבק בביטוח הלאומי ועל המבט שהישירה לעיני המחבל שהפך יום טיול תמים לטרגדיה
אף על פי שנפצעה קשה לפני שנתיים בידי חוליית מחבלים, מסרב הביטוח הלאומי להכיר באחוזי הנכות הגבוהים שלה. וילסון נאלצת להסתפק בקצבה של כאלף שקלים בלבד, למרות שהפחדים עדיין רודפים אותה והיא אינה מסוגלת לעבוד במקצועה כמורת דרך בעקבות הטראומה. "לפני כמה ימים התעוררתי, הכנתי כוס קפה ורק אז נזכרתי בפיגוע", היא מספרת. "אמרתי לעצמי: איזה כיף, לא חשבתי על מה שקרה לי שש דקות או שבע דקות. ואז הכאב הזה חוזר מיד.
"המאבק מול הביטוח הלאומי הוא מתמשך. זה כאילו אני שוב מוצאת את עצמי במצב שאני מתחננת על חיי. שוב אני כבולה ויש מחסום על הפה שלי, אלא שהפעם זה קורה בוועדה הרפואית. זה בדיוק אותו המצב. אני חוזרת ליער. למה אני צריכה שוב להתחנן על חיי?"
וילסון הגיעה מסקוטלנד בשלהי שנות ה-90. עד מהרה התאהבה במקום ובתרבות והחליטה ללמוד עוד על הארץ. לאחר שלמדה את השפה החלה לשמש כמורת דרך בפאתי ירושלים, במקומות שלדעתה הם מהיפים בעולם.
הפיגוע הקשה שווילסון ניצלה ממנו התרחש בצהרי שבת, 18 בדצמבר 2010. באותם ימים הגיעה לישראל משלחת של נוצרים משיחיים, ובהם הייתה גם חברתה הטובה של וילסון, קריסטין לוקן, תושבת ארצות הברית. וילסון, שבאותם הימים קנתה לעצמה שם כמורת דרך מוערכת בקרב הקהילה הנוצרית בארץ הקודש, הציעה לערוך ללוקן סיור פרטי ביערות ירושלים. החברות התכוונו לטייל באחד האתרים היפים בארץ, חירבת חנות הסמוכה לבית שמש. לפני שהתקיפה אותן חוליית המחבלים הן עוד הספיקו לשתות יין באחד היקבים הסמוכים לאזור, לאכול ארוחת צהריים וליהנות מן הנוף הפסטורלי כשהן מלוות בחברה הטוב של וילסון, הכלב "פינאט" הקטן.
מחומרי חקירתם של שני המחבלים, המתפרסמים כאן לראשונה, עולה כי שני התוקפים, כיפאח גנימאת ואיאד פטפטה, תושבי הכפר הסמוך צוריף, ערכו הכנות קפדניות לקראת התקיפה שנועדה לנקום את חיסולו של עימאד מורניה. בערב שלפני הפיגוע התמקמו באזור כשהם מצוידים בסכיני קומנדו.
"כשהגענו לאזור ראינו דרך העצים בית קרוב", סיפר פטפטה בעדותו. "פתחנו את החלון וכיפאח ניסה להיכנס דרך החלון. האזעקה פעלה ואנחנו ברחנו לכיוון ההר. בהמשך ראינו באר הרוסה ובתוכה יונים. נכנסתי לבאר, תפסתי שבע יונים, שחטנו אותן בסכינים שהיו ברשותנו,
ממש לפני שעזבו את היער, פנו אל וילסון ולוקן שני התוקפים. "הם ניגשו אלינו וביקשו מאיתנו מים", סיפרה וילסון. "אמרתי להם 'הלוואי שהיה לנו'". השתיים הסתובבו כדי ללכת לדרכן, ואז התנפלו עליהן המחבלים, קשרו אותן וחסמו את פיותיהן. "אחרי התקיפה הם גררו אותנו בסמוך לסלע ענק", נזכרה וילסון כשחזרנו איתה למקום שהתקיפה אירעה בו.
היא מביטה בעצב על האזור שהפך לחלק מסיפור חייה, והמראות והתחושות שבים לרדוף אותה. "הם העמידו אותנו האחת ליד האחרת. הם קשרו את הידיים שלי מאחור, שמו מחסום על הפה שלי והעמידו אותי על הברכיים. את קריסטין השכיבו ממש סמוך אליי. חיכיתי כבר לשמוע את ה'אללהו אכבר', אבל לא שמעתי. רק הרגשתי שדקרו אותי בגב. גם ראיתי אותה, את כל מה שעשו לה, שמעתי את הצרחות שלה כשהם דקרו אותה שוב ושוב, אבל שכבתי וניסיתי שלא לפצות פה. כשקמתי ידעתי שאת קריסטין כבר לא אוכל להציל".
בחקירתם של גנימאת ופטפטה לא הביעו השניים שום חרטה. "קרעתי לה (לווילסון) את החולצה וקשרתי לה את העיניים כדי שלא יראו אותנו כשאנחנו בורחים", שחזר פטפטה בקור רוח את הרצח. "כל אחד מאיתנו החזיק סכין. תפסתי את הסכין ביד ימין ודקרתי את הבחורה עם המשקפיים. הדקירה הראשונה בבטן. היא כופפה את ראשה לרצפה, ואז דקרתי אותה בגב והיא נזרקה לרצפה. חשבתי שהבחורה מתה. את הבחורה השנייה כיפאח דקר. גם היא לא צעקה".
13 פעמים נדקרה כל אחת מהנשים. בעוד לוקן קיפחה את חייה, וילסון העמידה פני מתה - מבחינתה, רק כדי למצוא מקום טוב יותר למות בו. כאשר השניים ברחו ממקום הפיגוע, הבחינה וילסון כי חברתה כבר אינה בין החיים. בכוחותיה האחרונים היא קמה על רגליה והחלה לצעוד ממקום הרצח. "כל הזמן הזה התנגן בראשי השיר 'אי שם מעבר לקשת' מ'הקוסם מארץ עוץ'", נזכרת וילסון. "פשוט לא רציתי למות במקום כל כך שכוח אל. רציתי למות במקום שיראו את הגופה שלי. השיר הזה הציל את חיי".
וילסון הצליחה להגיע לכניסה למתחם. נפשו שם אז שתי משפחות. כשהבחינו בווילסון, נזעקו בני המשפחה לעזרתה, העניקו לה טיפול רפואי ראשוני והזמינו אמבולנס. וילסון אושפזה במצב קשה בבית החולים הדסה עין כרם. בהמשך, בזכות מאמציה, הצליחו הצבא והמשטרה ללכוד את החוליה שפעלה מצוריף.
בנוסף לרציחתה של לוקן נחשף כי החוליה אחראית גם לרציחתה של נטע שורק-בלאט, אישה בת 52 שטיילה בסמוך למנזר בית ג'מאל. גופתה של בלאט נמצאה באזור כמה חודשים לפני הפיגוע. בסופו של דבר גזר בית המשפט המחוזי בירושלים כי חברי החוליה שתקפו את וילסון ורצחו את לוקן ובלאט יישלחו למאסרי עולם. עם זאת, משפחותיהן של בלאט ושל וילסון חוששות כי בעסקת השבויים הבאה פטפטה וגנימאת יזכו לחופש.
כשווילסון מתקרבת לאזור שבו התרחש הפיגוע, הפלאשבקים חוזרים. "זה כאילו אני חוזרת לצפות שוב בסצנה מסרט", אומרת וילסון, תוך כדי שהיא מביטה על שולחנות הפיקניק הריקים מאדם. "כאילו יש תפאורה, אבל השחקנים לא כאן".
כשמתקרבים למקום הכול עולה מחדש?
"התשובה היא כן ולא. לא, כי בכל פעם שאני נושמת יש לי כאבים שמזכירים לי את מה שהיה. אני חיה את זה. זה איתי מהרגע שאני מתעוררת ועד שאני נרדמת. אבל כן, מוזר לחזור למקום הזה שוב ולראות שהכול שומם כאן. המשפחה של קריסטין נותנת לי הרבה כבוד והרבה אהבה. הבנתי הרבה לפני שפגשתי אותם - אתה מצפה לאיזשהו איחוי נפשי. אבל זה שונה. הם קברו את הבת שלהם. אני מתמודדת עם טרור. אני מתמודדת עם אובדן שונה. הקשר הוא קשר על-טבעי. קשר דם, קשר חם וקשר מאוד לא נוח. אמרתי ללארי, אחיה של קריסטין, 'בכל פעם שתראו מייל ממני, זה עוד תזכורת למה שקרה'".
משפחתה של לוקן מתחה ביקורת רבה על טיפול הרשויות בטרגדיה שלהם. על דבר מותה של בתם נאלצו בני המשפחה, שבעת הרצח שהו בביתם בארצות הברית, לקרוא באתרי האינטרנט. יתרה מכך, רק לא מזמן קיבלו בני המשפחה חבילה מפתיעה מישראל. "אני לא יודעת מי שלח את זה לבני המשפחה של קריסטין. הם קיבלו את החבילה, פתחו אותה ופתאום גילו בגדים של קריסטין מגואלים בדם", מגלה וילסון. "זה פגע בהם מאוד. הם לא התאוששו מזה".
מאז שניצלה הספיקה וילסון לשמש מרצה אורחת של חטיבת גולני בצה"ל, שם היא מספרת על הישרדות בתנאי כליאה. בעל כורחה נאלצה וילסון לחיות מתרומות של חברים שסייעו לה בתקופה הקשה, מכיוון שהביטוח הלאומי לא ניאות להכיר באחוזי הנכות שלה. עד היום קבעה הוועדה הרפואית כי לווילסון מגיעים 20 אחוזי נכות פיזית, בתוספת של 9 אחוזי נכות בסעיף נפשי. "כשאתה מגיע לשם ואומר שאתה מרגיש בסדר הם לוקחים את זה כמובן מאליו", אומרת וילסון. "כנראה שצריך לרמות את הוועדה".
עד לא מזמן נאלצה וילסון להתגורר בדירותיהם של חבריה, ורק לאחרונה הצליחה לגייס מעט כסף כדי לשכור דירה קטנה במודיעין. עקב הטראומה והסיוטים שמלווים אותה, וילסון מתקשה לחזור לעבוד כמורת דרך למרות אהבתה הרבה למקצוע. היא מעבירה הרצאות על האירוע, ומכך, לטענתה, היא שואבת את הכוח להמשיך הלאה ואף מרוויחה מעט כסף. בימים אלה עמלה וילסון גם על כתיבת ספר בהשראת הפיגוע.
לווילסון טענות רבות כלפי הממשלה והמוסדות שהזניחו אותה, לטענתה. "אילו רק הייתי מקבלת קצת הכרה ממישהו. למשל, שמעתי בחדשות על סיפורה של יעל מצפון שהבריחה את המחבל מהבית. היא קיבלה שבחים מכל מקום. אומרים שהיא פעלה ממש בגבורה. אבל אני לא? אני נדקרתי 13 פעם, שלוש עצמות שלי נשברו. אני לא יודעת, אולי זו נצלנות מצדי, אבל זה היה עוזר לי אם הייתי מקבלת איזו לחיצת יד מראש הממשלה או מהנשיא. אני בסך הכל צריכה איזה פוש כדי לנסות להוציא ספר".
במהלך הראיון, ותוך כדי הליכה ביער, הפך מזג האוויר לסגרירי. גשם החל לרדת, ווילסון נזכרה שוב במאבקה בביטוח הלאומי. "אני במלחמה עם הביטוח הלאומי", אומרת וילסון נחרצות. "בהתחלה הם נתנו לי 700 שקל, אחר כך העלו את הסכום לאלף שקל לחודש. אבל זה לא מספיק. הרגשתי שהמצב מחמיר. עברתי לגור לבד, וזה עושה לי משהו מבחינה נפשית. גם הכלב שלי פינאט נדרס, וזה לא אותו עולם. הפסדתי המון. האובדן הוא לא רק בריאות, אלא גם היכולת לפרנס את עצמי בכבוד, וגם זה לא הכול.
"רציתי לתבוע באופן סמלי את מאה הדולרים שקריסטין שילמה לי בעבור הטיול, ושהמחבלים גנבו. בבית המשפט אמרו לי: 'אין להם'. איזו מין הנחה זו? ולי יש כסף? בנוסף, אני מנסה לתבוע את הביטוח הלאומי על כך שהפיגוע קרה במהלך העבודה. נחשבתי לעוסק פטור. הלכתי להדפיס קבלות כמו כל עוסק פטור. בהתכתבויות שלי עם קריסטין, בגלל שאנחנו גם חברות, קבענו שהיא תשלם לי על ארבעה ימי הדרכה. מובן שלא הוצאתי קבלה כי היא נרצחה. ומכיוון שלא הוצאתי לה הזמנת עבודה, כי לא היו לי פנקסים, הם טוענים שהפיגוע לא קרה במהלך העבודה. מה הם רוצים ממני? אני לא יודעת.
"כשאתה רואה כל כך הרבה דברים רעים, אי אפשר להישאר אדיש. השיר 'תשמור על העולם ילד, יש דברים שאסור לראות' הוא בדיוק השיר המתאים במצב הזה. האנושיות נעלמת. גם המחבלים ראו אותי כחבילה פוליטית ולא כבנאדם. זה מזעזע".
חשבת שאולי תוכלי בכל זאת לחזור לעבודה שלך?
"ראיתי את הסכין נכנסת 13 פעמים בקריסטין. הייתי צריכה להיות עדה לזה, וכדי להציל את חיי הייתי צריכה לברוח משם. זה מסובך מאוד. אני חיה עם הרבה רגשות אשם. זה מגביל אותי נפשית. אני חושבת שרק בעוד שנתיים בערך אחזור למסלול כלשהו. אז אני אומרת, תנו לי פרנסה מינימלית שתעזור לי ותסייע לי. משהו כמו ששת אלפים שקל. הם מתעלמים ממני, ומתעלמים מחוות הדעת של המומחה".
וילסון בוחרת להתמודד עם הטראומה דרך הזיכרון. באופן אובססיבי כמעט היא אוספת כל פיסת מידע על היום ההוא, החל בחומרי חקירת האירוע של המשטרה והשב"כ, וכלה בשיחות עם אנשים שהיו קשורים במישרין או בעקיפין לפיגוע. עם המשפחות שראתה כשיצאה פצועה מהיער ביקשה לערוך מפגש.
"הם היו נחמדים מאוד", מעידה וילסון. "שתי משפחות, שבעה ילדים מדהימים. בדיעבד התברר לי שאחד מהם היה חובש. לא היה להם נשק באותו יום. כשיצאתי מהיער הנשים דחפו את הילדים לתוך האוטו, החובש ניסה לעצור לי את הדימום, והגבר האחר הביט לכיוון היער, וידא שהמחבלים לא מגיעים משם. הם הצילו אותי לפני הילדים שלהם, תוך כדי לקיחת סיכון.
"נפגשנו במסעדה, אבל לא הצלחנו לאכול מרוב התרגשות. הם הביאו מחשב עם תמונות מאותו יום. אני אמנם לא מופיעה בתמונות, אבל דקה לפני זה הם צילמו את עצמם עושים ברביקיו. אחד מהם אמר לי 'צילמתי את התמונה הזו דקה לפני שהגעת'. זה היה מדהים. נזכרתי באותו האור, אותו מזג אוויר. זה היה פשוט מצמרר. בזמן שהוא צולה את המרשמלו, אני נדקרת וקריסטין נרצחת".
גם את התמונה הזאת שומרת וילסון, יחד עם שאר התמונות ותיעוד המפגשים, בתיקייה במחשב האישי תחת הכותרת "פיגוע". "הפיגוע וההשלכות שלו מעניינים אותי מאוד", אומרת וילסון. "יחד עם האובדן אני זכיתי בהרבה. מאז זכיתי לחיות את הרגע. אני כבר לא בונה על העתיד אלא על עכשיו. כל דבר קטן בחיים הוא משמעותי מאוד בשבילי. למשל, השיחה שלנו עכשיו היא השיחה החשובה ביותר בעולם, כי יכול להיות שזאת השיחה האחרונה. זו לא גישה פטאלית, אלא פשוט הדרך שלי לחיות עם הטרגדיה והנס בבת אחת ".
את עוקבת אחרי מה שמתרחש עם המחבלים מאז מעצרם?
"חשוב לי שהם ישבו מאחורי סורג ובריח. גם הוריה של קריסטין חוששים שעוד כמה שנים הם ישתחררו. זה לא כי אני שונאת אותם. אני לא אוהבת אותם, אבל חשוב לי שהם יקבלו עונש ולא בית מלון. מה שמדהים אותי הוא שהם לא הביעו שום חרטה או הבנה של חומרת המעשים שלהם. כאילו גנבו ממתקים מהקיוסק".
הופתעת לראות אנשים בשר ודם על ספסל הנאשמים?
"האמת שכן. ציפיתי לראות מפלצות, ואני מרימה את הראש ורואה שני אנשים. אבל זאת הבנאליות שלהם. הם רוצחים ומעשנים סיגריה. השאלה היא איך הנפש מגיעה לשלב הזה".
את חוששת שהם ישתחררו?
"בוודאי. אלא אם כן המדינה תחליט לשנות את המדיניות שלה, אני ובני המשפחה של קריסטין מאמינים שהם ישוחררו בעסקת השבויים הבאה. כשהמשפט שלהם התחדש התחילו לדבר על עסקת שליט. לא ידענו אם הם בפנים או לא. לא ידענו אם הם ישתחררו, גם אם הסיכוי היה נמוך מאוד. אבל אני בהחלט חוששת שבעסקה הבאה הם ישוחררו".
הקפדת להיות בדיונים המשפטיים של המחבלים?
"היה לי חשוב להיות שם. הגעתי לארבעה דיונים כולל גזר הדין. הם לא דיברו, אבל הייתי חייבת להסתכל בעיניים שלהם. רציתי להכעיס אותם. קראתי להם בשמות פרטיים. אמרתי, 'איאד, עם ישראל חי, עם ישראל חי'. וחזרתי על זה במנטרה הולכת וחוזרת. זה לא עשה לו כלום. ואז, בסוף הדיון האחרון, כשהקריאו את גזר הדין נתתי לו נשיקה באוויר. הוא התחמם. כמו מפלצת שיצאה החוצה. ראיתי את הרשע מתעורר.
"זה היה הזוי לחלוטין. אני בכלל לא מבינה, אני מסתכלת עליהם ואני רואה שעוני זהב, מעילים חדשים, מה זה? לחשוב שהם מקבלים תנאים טובים בכלא זה מאוד קשה. אני פשוט רוצה שהם ישבו כמו כל האסירים ולא כאילו הם קיבלו פרס על מה שהם עשו. אני אמנם מורת דרך ונגנית, אבל אני עם הקול הקטן שלי אנסה לגרום לממשלה להתייחס אליהם כאל רוצחים. אני גם רוצה לדרוש מהתקשורת לעמוד על המשמר. זה כל כך חשוב".
איך את יכולה לתרום בנושא?
"למשל בהסברה. ההסברה בישראל היא לא מי-יודע-מה. אני לא פוליטיקאית. אני אזרחית פרטית. אני יכולה לעמוד מול המצלמות ולספר מה שקרה לי, כששתי נשים מותקפות על לא עוול בכפן. זה ממש אוצר לאומי. הלוואי שמשרד החוץ ישתמש במה שיש לו. אתה אפילו לא נכנס לפוליטיקה. דרך העדות עצמה אפשר ללמד מה הוא האסלאם הקיצוני, מה היא חברה ללא חינוך. חברה שחיה ממזון של רצח ושפיכות דמים".
זמן קצר לאחר שנחשפה החוליה, ולאחר שהתברר כי היא אחראית גם לרציחתה של נטע שורק-בלאט, יצרה אמה של בלאט, דינה, קשר עם וילסון. מבחינת המשפחה מדובר בגיבורה שהביאה לחקר האמת, בייחוד לאחר שהמשטרה הגדירה תחילה את מותה של בתם כהתאבדות.
"הם מקבלים אותי כבת בית", מספרת וילסון בחיוך רחב. "הם כל הזמן מדרבנים אותי, אומרים לי שאני מסתגרת יותר מדי. דינה היא ישראלית אמיתית, מבקשת ממני שאוכל יותר, שלא אתייאש ושאעשה כל שביכולתי כדי להמשיך את החיים. אביה של נטע כל הזמן מסייע לי עם הביטוח הלאומי. הם אנשים פשוט מקסימים".
לאחר גילוי הגורל המשותף של קריסטין ונטע, החליטו בני משפחתה של נטע אף לקשור את גורלן באופן ממשי. בטקס קטן שנערך לפני כמה חודשים התקינו בני משפחת בלאט גלעד קטן, ממש בסמוך לקברה של נטע, עם שמה המתנוסס של קריסטין. אל הטקס הוזמנה אורחת הכבוד וילסון, שנפרדה בפעם האחרונה משתי הנשים שללא תעוזתה ייתכן שלא היינו יודעים לעולם מה עלה בגורלן.
מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "הגב' וילסון ממצה את זכויותיה בביטוח הלאומי. מאז שנפגעה בפיגוע האיבה טופלה וילסון תוך מימון כל הוצאותיה הרפואיות, נקבעו לה 29 אחוזי נכות לצמיתות, ובמסגרת ייעוץ תעסוקתי במחלקת השיקום שולם לה תגמול מיוחד במשך שבעה חודשים. בקשתה להמשך התשלום המיוחד נמצאת בשלבי סיום.
"בוועדות הרפואיות יושבים רופאים מומחים בתחומם המקצועי המהווים מעין מוסד משפטי עצמאי בהחלטותיו. ההבדל היחיד בין 29 אחוזי נכות באיבה ל-30 אחוזים ומעלה הוא זכאות לתשלום הבראה שמתבטא ב-1,185 שקלים בשנה".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם