אחותו של שלומי ארבייטמן חולה על כדורגל
לירון ארביטמן, כדורגלנית נבחרת ישראל, מדברת על הקשר המיוחד עם האח שלומי ועל הסטיגמות שנדבקו לענף: "דקה אחרי המשחק אפשר לראות את הבנות בשמלות, עם עקבים ואיפור. לא צריך להכליל כדורגלניות"
לירון ארבייטמן. "זה עניין של תרבות" צילום: אסף פרידמן
כשאני שואל אותה לגבי הסטיגמות שדבקו בענף שלה היא לא בורחת מהשאלה. "אני מכירה את כל הסטיגמות על הכדורגלניות - הנטיות מיניות וההתנהגות הגברית", היא אומרת. "האמת היא שדקה אחרי המשחק אפשר לראות את הבנות בשמלות, עם עקבים ואיפור. כמו שלא כל רקדני הבלט הומואים, כך לא צריך להכליל כדורגלניות".
נשים, כדורגל. זה נשמע לא טבעי.
"עבורי ועבור לא מעט נשים מדובר בספורט מהנה ומאתגר וזה מספיק. הרי לא סתם נמשכנו לכדורגל. אף אחד לא הכריח אותנו להתחיל לשחק. אני ממש לא מסכימה עם המינוח של מה טבעי או לא. כמו שלא כל רקדני הבלט הם הומואים, כך לא צריך להכליל לגבי כדורגלניות וספורטאיות בכלל. צריך להבין אחת ולתמיד שהמין הוא לא אישיו".
לא שומעים יותר מדי על כדורגל נשים בישראל.
"זה מה שעצוב. הרבה פעמים עוצרים אותי אנשים שבחיים שלהם לא שמעו על כדורגל נשים. יש בורות כזו גדולה בתחום הזה כאן, שאין פלא שבקושי מגיעים עשרות צופים, רובם בני משפחה או חברים של השחקניות".
אולי זה פשוט לא מספיק מעניין.
"אני לא מסכימה. אני חושבת שזה עניין של תרבות. בארצות הברית שחקניות כדורגל הן אלילות. יש שם כסף גדול ואצטדיונים מפוצצים בקהל שמגיע לראות כדורגל נשים במיטבו. לאנשים בארץ אין מושג שקיימת ממש מתחת לאף שלהם כבר למעלה מ-15 שנה, ליגת נשים על רמה. זה מצב שחייב להשתנות".
הכוכבת של שלומי
ארביטמן (31), תושבת כפר יונה, משחקת בעמדת המגנה השמאלית. יש לה שני תארים (אליפות, גביע) ואפילו השתתפות היסטורית במעמד ליגת האלופות האירופי במדי מכבי חולון לפני מספר עונות.
בשנתיים האחרונות היא מככבת במדי קבוצת הנשים של רמת השרון (מדורגת חמישית
בליגה הראשונה מתוך שמונה קבוצות) ומפגינה ביצועים שלא היו מביישים גם את הגברים באגף השמאלי של אצטדיון גרונדמן. "אני אוהבת לרוץ", היא אומרת. "אני בועטת בשתי הרגליים וזה מקנה לי יתרון על המגרש. תן לי לשחק שעות. אני מטורפת על המשחק הזה".
אפילו אם זה כרוך בפציעות ודעת קהל לא אוהדת במיוחד?
"מבחינתי, זה שווה את זה. לגבי פציעות, אני יכולה לגלות שאימא שלי בתחילת הקריירה לא אהבה את העובדה שאני משחקת כדורגל וזאת בלשון המעטה.
"הייתי מגיעה הביתה אחרי כל אימון עם מכה אחרת. אפשר להבין אותה, איזו אימא הייתה רוצה לראות את הבת שלה חוזרת עם סימנים כחולים או פציעות? דעת קהל זה משהו שתמיד לוקחים בחשבון. יש אולי כאלו שנפגעות, אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עליי. המשחק הזה יותר מדי יקר לי בשביל לוותר עליו בגלל דברים זניחים".
את הכדורגל גילתה ארביטמן כילדה בבית ספר יסודי בנתניה. "הייתי ממש מקובלת", היא נזכרת. "את ההפסקות חילקתי בין משחקי כדורגל עם הבנים במגרש לשיחות בנות צפופות ולמשחקים עם ברביות.
"כמעט תמיד גם היה לי חבר, כך שהבנות מהכיתה הסתכלו עליי די ברגשות מעורבים של הערצה וקנאה. היה קשה להן להבין כיצד נערה מסוגלת לדבר עם הבנים חופשי על הכול מבלי לחשוש. לי זה פשוט בא לי טבעי".
שלומי ארבייטמן. יותר מאחים AP
"שלומי ואני זה יותר מאחים", היא אומרת בהתרגשות. "אנחנו מתייעצים על הכול, מגיעים למשחקים אחד של השני כשמתאפשר. ממש אחים בלב ובנפש. שתדע לך, הקשר בינינו חזק שאין דברים כאלה. כילדים היינו יורדים לגן השעשועים בנתניה עם כדור. לא היה בן אדם בעיר שלא ראה אותנו מקפיצים, נותנים פסים, אפילו יורדים לתקל אחד את השני".
ייצא לו לראות אותך לוקחת עוד אליפות במדי רמת השרון?
"הלוואי. לצערי, התחלנו את העונה קצת בחוסר מזל, כך שעל אליפות קצת קשה לבנות בינתיים. בכל זאת, הקבוצה רק עלתה לליגה הראשונה העונה עם בנות שעדיין צריכות להתחבר אחת לשנייה על המגרש ומחוצה לו. אני בינתיים נהנית מהחיים. זה שווה את הכול, תאמין לי".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם