למה הירושלמים ממשיכים לעזוב את העיר?
כשתומר טרבס, ממקימי תנועת "עורו", ארגן את כנס המחזור שלו בבית הספר רנה קסין, הוא גילה שתשעה מכל עשרה בוגרים עזבו את ירושלים. את עצמו הוא עדיין מגדיר ירושלמי, אבל מביתו בכפר אוריה הוא מותח קווים משותפים בין העוזבים את העיר ליורדים מהארץ
לפי מכון ירושלים לחקר ישראל, בשנת 2011 עזבו את העיר 18 אלף תושבים, לעומת 10,500 שנכנסו אליה, כלומר - מאזן הגירה שלילי של 7,500 תושבים. יש לציין כי משנת 2008 המאזן השלילי הולך וגדל.
טרבס בילה את ילדותו בירושלים, ובתקופת שירותו הצבאי עברה משפחתו למבשרת ציון. אמנם טרבס חזר ללמוד בעיר, אבל עם סיום הלימודים באוניברסיטה עבר לתל אביב, "כמו רבים וטובים", הוא אומר היום. עם זאת, הוא מבקש להדגיש כי הוא "רואה בעצמו ירושלמי".
לדבריו, בדומה לישראלים אשר עזבו את הארץ ומממשיכים להגדיר את עצמם "ישראלים", כך נוהגים גם הוא וירושלמים אחרים. "זה בדיוק כמו שחבר בקהילה בלוס אנג'לס מגדיר את עצמו ישראלי ומגיע רק לבקר, אבל לא גר פה, לא עובד פה ולא משלם פה מסים או מקדם את חיי התרבות", הוא מסביר.
הבייבי של טרבס היא תנועת "עורו", שהוא נמנה עם מקימיה. זוהי תנועה חברתית שפועלת למען שינוי סדר העדיפויות הלאומי ויצירת סדר יום אזרחי חדש, אשר כולל בין היתר מאבק נגד הריכוזיות, צמצום פערי השכר, הזדמנות שווה לכל האזרחים,
"עורו" עושה שימוש במרחב הווירטואלי וכן מקיימת פעילויות שטח במטרה לעורר דיון ציבורי ולהשפיע על המוסדות הפוליטיים, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים ועמותות העוסקים בתחומים קרובים. ב"עורו" מנסים לא להתייחס לנושא המדיני, במטרה לפנות למכנה המשותף של כלל התושבים וליצור חזית מאוחדת וחוצה מגזרים. הפורום המייסד של התנועה כולל אישי ציבור, פעילים חברתיים, רבנים, אמנים ואנשים אקדמיה מכלל שכבות האוכלוסייה ומכל רחבי הארץ.
נראה שתמיד יש סיבה טובה לעזוב את העיר, ובמקרה של טרבס מדובר באהבה. טרבס עזב לתל אביב בעקבות מי שהיום היא אשתו, וגם רוב חבריו עזבו את העיר. "הסיבה של כל מי שאני מכיר שעזב הייתה מתוך נוחות", הוא אומר. אך אף שידע שרוב הסובבים אותו החליטו לעזוב את ירושלים, הוא הופתע מהנתונים שנחשף אליהם במהלך ארגון כנס המחזור.
טרבס מתאר את תהליך ההגירה ככזה שמתחיל ב"עזיבת המסוגלים". "עוזבים דווקא אנשים מהמגזר היצרני, אנשים שמסוגלים למצוא עבודה, וכך לכל מי שנשאר מאחור נעשה קשה יותר. אנשים מעטים נאלצים לשאת בנטל הארנונה, המסים, ההתנדבות והפעילות בעיר, ומשום שנהיה קשר יותר, עוד עוזבים". גם בשלב זה, לדברי טרבס, עוזבים אלה שמסוגלים לשפר את מצבם.
"מי שעוזבים הם דווקא אלה שעדיין מסוגלים למצוא עבודה ולהתקדם. וכך המצב הולך ומחמיר, וכל פעם עוד ועוד עוזבים. התוצאה היא שהעיר פושטת את הרגל מבחינה כלכלית, ומקבלת תקציבים מהמדינה וכל מיני תמריצים בשביל להחזיק אותה. במקום להיות עיר הבירה שמושכת במגנט ישראלים ויהודים מרחבי הארץ והעולם, התוצאה היא הפוכה - הצעירים שגרים בירושלים עוברים ממנה. יש כאלה שיקפצו ויגידו שזה לא נכון, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. אחד מכל עשרה בוגרים של בית הספר בלבד נשאר בעיר".
את תופעת העזיבה מתאר טרבס גם בספרו "ללקק את המרפק". "במשך מאות ואלפי שנים הייתה ירושלים סמל של העם היהודי, ובקורותיה משתקפת ההיסטוריה של עם ישראל (...) כשהעיר פורחת - העם פורח, וכשהעיר קמלה - העם בצרות.
"בשנים האחרונות, וזאת ידע כל מי שחי בעיר הבירה גם בלי לקרוא את הנתונים הסטטיסטיים, העיר דועכת. שני הקרעים הגדולים של החברה הישראלית בוערים בה, ומתוך כל שלושה אנשים, אחד הוא חרדי, אחד הוא ערבי ואחד הוא חילוני או מסורתי. בכל מקרה, שלושתם חולקים משהו משותף – הם עניים, וכנראה גם לא בדיוק מאושרים".
ספרו של טרבס יצא לאור כבר לפני כשש שנים, ואחת הסצנות המתוארות בו מוכרת לרובנו מקיץ 2011. הסצנה מתארת שני חברים שעומדים בתל אביב ומדברים על מעמד הביניים, על קניית דירה "ועל הרבה מההתרחשויות שליוו את הקיץ שעבר", אומר טרבס. "כשאנשים התחילו לדבר ברוטשילד, כל העניין התעורר מחדש".
באותו קיץ של מחאה קיבל טרבס הצעה שקשה לסרב לה: לאחר כמה שנים בהיי-טק הישראלי, הוצע לו לעשות רילוקיישן לארצות הברית ולעבוד משם. "זאת הצעה יוקרתית, החלום הישראלי אמריקאי, אבל לפני הנסיעה נראה לי פתאום לא נכון שפסגת השאיפות של אדם היא להגשים את עצמו בחוץ לארץ. כדי שהילדים יבחרו לגור בישראל, בחרנו להישאר בארץ, ואם כבר להישאר, אז גם להירתם לעשייה החברתית", הוא מסביר.
מה גרם לדעתך לתחילת ההגירה מירושלים?
"ברמה הפרקטית של היום-יום, החיים בירושלים היו קצת יותר קשים. הייתה פחות עבודה, ותל אביב וחו"ל נראו קורצים יותר", אומר טרבס. לצד זה הוא מציין גם את הרמה הערכית.
"הפטריוטיזם והזיקה שלנו לעיר הבירה נחלשו", הוא אומר, "והחינוך לא יצר את החיבור לעיר. ברגע שהזיקה לעיר נחלשת, אז בוחנים את מקום המגורים לפי איכות החיים, ואפשר למצוא איכות חיים טובה יותר ביישובים שמקיפים את ירושלים ובתל אביב". לדעתו, היחלשות הזיקה לעיר קודמת לבעיות הפרקטיות, וכך הדרך החוצה מהירה.
לדברי טרבס, התופעה הירושלמית מתפשטת גם ליתר המדינה. "בעיניי, ירושלים תמיד הייתה סמל העם היהודי וסמל של ישראל בכלל, ועכשיו, אותו תהליך של 'עזיבת המסוגלים' מתפשט לכל הארץ. אנשים לא כל כך אוהבים לדבר על זה, אבל אותם מסוגלים עוזבים גם את ישראל", הוא טוען.
בדומה לתהליך שקורה בירושלים, טרבס מתאר תהליך דומה שקורה גם בכלל הארץ, שבו הפטריוטיות נחלשת, ובעקבותיה מקום המגורים נקבע לפי פרמטרים של איכות חיים ו"הדשא של השכן בחו"ל ירוק יותר".
טרבס מסביר כי יש חשיבות רבה לאפשרות של אדם להחליט על מקום מגוריו. "חשוב מאוד שתהיה לכל אחד בחירה איפה הוא רוצה לחיות. הבחירה היא מאוד חשובה, אם זה בחו"ל ואם זה בארץ. השאלה היא איך הופכים את ישראל וירושלים לאטרקטיביות כדי שהדור החדש יבחר לגור כאן, לא מתוך חוסר ברירה".
האם לא מדובר בקרב אבוד?
"אני בא ממקום אופטימי, כי אחרת אפשר לסגור את הבסטה. הקרב בירושלים ממש לא אבוד", הוא אומר בנחרצות. "אבל זה מדרון חלקלק. אחרי כל קבוצה שהולכת, לאחרים נעשה קשה יותר. המגמה לא השתנתה, אבל יש בירושלים קבוצות שקיימות כבר היום ופועלות בניסיון לשנות את המצב - חלקם חילונים וחלקם דתיים. אז כן, יש אנשים שמנסים לשנות, להיות מעורבים".
לדבריו, "זאת בראש ובראשונה אחריות של הירושלמים. מי שבוחר להיות בעיר צריך לעורר את הנושא ולהעלות אותו על סדר היום. שכל אחד יעשה את שלו".
מה לדעתך ניתן לעשות ברמה הפרקטית?
"מבחינה חינוכית צריך לחזק את החשיבות של ירושלים לעם היהודי. שמעתי ש-50 אחוז מהמתגייסים לצה"ל לא ביקרו בכותל ולא היו בעיר העתיקה. כמעט ולא מעודדים את הזיקה לעיר. לצד זה צריך גם לטפל בנושא של יוקר המחיה ועומס המסים על תושבי בעיר".
כאמור, טרבס עצמו מתגורר כיום עם אשתו ושלושת ילדיו בכפר אוריה הסמוך לבית שמש. כשנשאל האם הוא חושב שילדיו ירצו לעבור לגור בירושלים, הוא משיב ש"כמו שנראה כרגע, ספק רב. החיים מורכבים, אבל אולי הם ירצו ללכת ללמוד שם באוניברסיטה".
גם לגבי חזרתו שלו עצמו לירושלים טרבס נשמע מעט סקפטי, אך הוא אינו פוסל את האפשרות. "לא בטוח שאני יכול להרשות את זה לעצמי, אבל אני בטח לא פוסל את זה. חלק מהמשפחה שלי עדין חיה שם".
לסיום מבקש טרבס להדגיש כי "כל הזמן אומרים שישראל היא הבית של העם היהודי, אבל אני חושב שהיא קודם כול צריכה להיות באמת בית - מקום שאנשים רוצים לחיות בו משום שטוב להם בו - וזה נכון גם לגבי ירושלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם