"בכל עיר חיפשתי את החידקל": בגובה העיניים עם שלמה הלל
הוא נולד בבגדאד, חי בירושלים 52 שנה, וכיום גר ברעננה. הוא גדל עם שמעון פרס כששניהם היו חברים ב"צעירי מפא"י", וכשתמך ביצחק רבין הביא עליו את כעסו של פרס. 1,529 מילים עם שר המשטרה, שר הפנים ויו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל (89) אלמן +2, שמאמין שהנהר הוא מקור החיים
"בשנת 1946 הייתי בשליחות בקהילות היהודיות בצפון עיראק. סיפרתי להם על ארץ ישראל ועל ההתיישבות בקיבוצים, וכל אלה לא אמרו להם דבר. אך ברגע שהזכרתי את השם 'ירושלים' עיניהם נמלאו ברק. עד היום כשאני מדבר על ירושלים אני נזכר בעיניהם הבורקות ומבין שירושלים היא משמעותית יותר מכול. לא נולדתי בירושלים, אבל טרם עלייתי ארצה, בשנת 1934, שהיתי עם משפחתי חודש-חודשיים בביתו של כספי בבית הכרם, איש הסוכנות היהודית, שאז התחילו לבנות את משכנה.
>> "מי יזכור אותי? רק הנכדות": ראיון עם שלמה הלל
שלמה הלל. "בדרך לביה"ס מישהו היה נותן לי סטירה" איור: ליאו אטלמן
"הייתי אז בן 9 ועזרתי לו לגרוף את הסלעים ואת האבנים ולהכשיר את הקרקע לנטיעה - זה הזיכרון הראשון שיש לי מירושלים. עליתי ארצה שנתיים לאחר מכן, תחילה לתל אביב ומשם לקיבוץ, ובירושלים התגוררתי לאחר שנבחרתי לכנסת השנייה משנת 1953 עד שנת 2005, אז עזבתי לרעננה.
"הייתי שר המשטרה לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר איחודה של ירושלים. ביטחונה של העיר היה בעיניי מרכזי מאוד. ירושלים לא דומה לשום מקום אחר בארץ, וביטחון האזרחים בעיר העתיקה ובכותל היה מבחינתי בחשיבות עליונה. בכל תפקידיי ובעיקר בתפקיד שר המשטרה, שאותו מילאתי במשך למעלה משבע שנים, ירושלים הייתה המטרה הלאומית הנעלה ביותר, והחובה הראשונה שלי הייתה לעשות למען ירושלים".
ניר ברקת
"בניגוד לראשי העירייה בעבר, אותו אני לא מכיר".
בגדאד
"נולדתי שם. המקום שהאדם נולד בו הוא תמיד נקודה רגישה. אני גדלתי על שפת החידקל שחוצה את בגדאד, ומאז בכל עיר שעברתי חיפשתי את החידקל הבגדאדי. כשחייתי בפריז זה היה הסן, ובניו יורק - ההדסון. כל עיר שעובר בה נהר מקסימה אותי. הנהר הוא מקור החיים. בגדאד זכורה לי מילדותי, אך הגעתי אז להבנה שאנחנו לא צריכים להישאר בבגדאד, ומשפחתי עזבה אותה. חזרתי לבגדאד בשליחות מחתרתית בשנת 1946, הבאתי משם את המטוס הראשון במבצע מייקלברג, שיצא עמוס יהודים משדה התעופה המרכזי של בגדאד, עוד כשהבריטים היו פה.
"הפעם האחרונה שהייתי שם הייתה בשנת 1950, אני זוכר שהלכתי לראות את החידקל, היה אז אפריל, השלגים בטורקיה נמסו, והנהר עלה על גדותיו: העיראקים גייסו בכוח אנשים שיאספו שקי אדמה ויניחו אותם לאורך הנהר כדי שהמים לא יציפו. אני זוכר את הבית שלנו: הוא היה בית בן שלוש-ארבע קומות, ובחצר הפנימית שלו חיו משפחות שלמות, זו לצד זו. אני זוכר את בית הספר וגם את תחושת חוסר השייכות. למדתי בבית ספר יהודי, ואף שהוא לא היה רחוק מביתי, הייתי רגיל לכך שבדרך אליו מישהו היה נותן לי סטירת לחי. אפילו קיבלתי את זה בהבנה מסוימת. לכן עוד מילדותי, כבר כשהגענו לביקור בישראל, ביקשתי מאבי להישאר פה ולא הסכמתי לחזור. אני לא מתגעגע לשם".
מבצע עזרא ונחמיה
"בשנת 1948 שהיתי באיראן וארגנתי את הבריחה מעיראק לאיראן. באותן שנים היה אסור ליהודים לעזוב את עיראק, אך בשלב מסוים ממשלת עיראק הבינה כי אין ביכולתה לעצור את הבריחה הבלתי לגאלית מעיראק, והיא ניצבה בפני דילמה אם להמשיך לרדוף את היהודים או לשחרר אותם. במרס 1950, באופן חד-צדדי ומפתיע מאוד, החליטה הממשלה העיראקית שכל יהודי שמבקש לעזוב את עיראק רשאי לוותר על אזרחותו ולעזוב. ההחלטה הזאת התקבלה לאחר הבריחה במבצע מייקלברג שארגנתי. הגעתי כאחד ממנהליה של חברת תעופה אמריקנית, הוזמנתי עם רוני ברנט לביתו של ראש ממשלת עיראק אז, תאופיק א-סווידי, ושכנענו אותו לתת זיכיון לחברה בת של 'אל על' שתיקח את היהודים לישראל. אלפי יהודים עלו ארצה בעקבות זאת".
נהר החידקל. נוף הילדות צילום: איי.אף.פי
"הוא היה דמות יוצאת מן הכלל. בזמן מבצע עזרא ונחמיה, במרס 1950, לוי אשכול הזמין אותי לפגישה בסוכנות היהודית. המצב הכלכלי בארץ באותה תקופה היה קשה מאוד, ובמעברות התגוררו עניים ומובטלים. אשכול אמר לי בפגישה ההיא ששמע שאני יוצא לבגדאד להעלות את יהודי עיראק, ואישרתי זאת בגאווה. הוא אמר לי: 'תאמר להם ברוכים הבאים, אבל לא עכשיו. אין לנו לא עבודה ולא בתים, הם יבואו ויתחילו להפגין ברחובות, ולנו זה לא טוב'. לא הייתי טיפש ולא נסעתי לעיראק כדי לומר שלא ניתן להעלות יהודים. במקום זאת הלכתי בפעם הראשונה לפגישה עם דוד בן-גוריון.
"כשסיפרתי לחבר שלי מהמוסד לעלייה ב' על השיחה עם לוי אשכול, הוא אמר לי 'מה שלוי אשכול אומר - אמת היא! אין לנו עבודה, אין בתים
ואין לחם. ואף על פי כן לך והבא אותם כמה שיותר מהר, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לסמוך על רצונם הטוב של העיראקים'. מבחינתי התשובה הייתה בידיו של בן-גוריון. לוי אשכול צדק מנקודת ראותו, וגם בן-גוריון הצדיק אותו, אבל הוא בכל זאת שלח אותי לעיראק להעלות יהודים לפני שהעיראקים ישנו את דעתם.
"בעיניי בן-גוריון הוא מבשר חזון העלייה והציונות. בפעם הבאה שפגשתי אותו כבר הייתי חבר כנסת. ביקרתי אותו לא פעם בשדה בוקר. אני חושב שלא ניתן לתאר אותו במונחים של אדם רגיל, הוא היה אדם מיוחד: בניגוד לאחרים, לא היה אפשר להתיידד איתו או להתלוצץ. לא פעם התעוררו בינינו ויכוחים בכנסת, במיוחד בזמן מבצע קדש. כיום אני רואה בו איש חזון שבזכותו יש לנו מדינה".
כנסת
"בשנת 1952 הייתי בשליחות במצרים, אפילו לא ידעתי שהיו אז בחירות בארץ. לאחר שנאלצתי לעזוב את מצרים, נשלחתי לפריז, ושם חיכו לי חבריי מהמוסד לעלייה ב'. אחד מהם לחץ עליי לחתום על מסמך שבו אני מתחייב להיות חבר בכנסת השנייה מטעם מפא"י. לאחר שהסברתי לו שבוודאי לא אוצב במקום ריאלי ולכן אוכל להמשיך בחיי, חתמתי והתפקדתי למפלגה. שכחתי מהחתימה מיד לאחר שחתמתי. באותה תקופה, לאחר עליית 'עזרא ונחמיה', עלו מעיראק הרבה מאוד עולים למעברות. מפא"י רצתה להרוויח מנדטים על בעזרתם, ולכן עליתי בדירוג ברשימה לכנסת. המשכתי בתפקידי בשגרירות בפריז, וסוף-סוף עבדתי לא במחתרת ולא עם דרכון מזויף. נוסף לכך, נהפכתי אז לבעל טרי.
שמעון פרס. שהוא כעס עליי מעט, אבל אנחנו ביחסים טובים צילום: אי-פי
"יום אחד קיבלתי מכתב שנאמר בו שמכיוון שיצחק בן-צבי נבחר לנשיא, וח"כ בן לולו נפטר, מקומי בכנסת התפנה. עוד נכתב בו כי עליי להתייצב ביום שני הקרוב בכנסת ולהישבע אמונים. לא הבנתי מה הם רוצים מחיי. השבתי שאיני מעוניין, אך תשובתי עוררה ויכוח נורא: קיבלתי מידי יום מברקים שנכתב בהם כי סירובי יביא למשבר משום שיגידו על מפא"י שהיא לא נתנה לי להיכנס לכנסת מפני שאני מזרחי מבגדאד, אף שאני עצמי כבר שכחתי שאני עיראקי. לאחר שמקומי נשאר ריק כחצי שנה, נכנעתי, עזבתי את השאנז אליזה ועברתי לבית פרומין בירושלים.
"התחלתי את דרכי בכנסת השנייה, אך בכנסת השלישית התפטרתי ועברתי לעבוד כשגריר באפריקה. לאחר התפטרותי מהכנסת, חבריי בסיעת מפא"י כתבו לי ברכת 'עלה והצלח' מסכנה בת שתי מילים וחצי. מצחיק שכל חברי המפלגה, מבן-גוריון ועד אחרון החברים, כולם הוחתמו עליה ושלחו לי לאות פרידה. בשנת 1969 הייתי שוב בפעילות בפריז כשגולדה מאיר התקשרה אליי וביקשה ממני להיות שר בממשלתה בלי להיות חבר כנסת. לא עמדתי בפיתוי והשבתי בחיוב להצעתה".
יו"ר הכנסת
"הייתי יו"ר הכנסת בשנת 1984 בממשלת הרוטציה. אני חושב שעשיתי את התפקיד בצורה טובה ומכובדת. אף שהתקופה ההיא נחשבת רגועה, היו אז הרבה משברים, כמו הוצאת מפלגת כ"ך מחוץ לחוק, עיסוק בשאלת מיהו יהודי ועוד".
נשיאות
"התמודדתי על תפקיד הנשיא מול עזר ויצמן. עזר ויצמן התכונן להתמודדות זמן רב מראש: הוא התפטר מהכנסת ושכנע ח"כים ושרים לבחור בו. אני לעומתו התכוננתי לבחירה רק שישה שבועות לפני ההצבעה. שמעון פרס ויצחק רבין תמכו בויצמן, ועל כן סיכויי שאפו לאפס. למען האמת, לא הצטערתי על כך שלא נבחרתי: אשתי לא רצתה בזה, וגם אני לא רציתי בזה במיוחד. לשמחתי המשכתי בתפקידי כיו"ר 'קרן היסוד' ודאגתי לכספי העלייה - מה יותר טוב מזה?".
שמעון פרס
"גדלנו יחד ב'צעירי מפא"י'. נכנסנו יחד לממשלת גולדה והלכנו בערך באותו מסלול. בתקופת המאבק בין שמעון פרס ליצחק רבין הצבעתי תמיד בעד פרס מכיוון שהייתי קשור אליו עוד מתקופת 'צעירי מפא"י'. בסוף החיים הציבוריים שלי שיניתי את דעתי והצבעתי בעד רבין. העמדה המדינית של פרס לא מצאה חן בעיניי באותה תקופה, וכולם ידעו זאת, כולל הוא. אני חושב שהוא כעס עליי מעט, אבל אנחנו ביחסים טובים. בזמן תפקידי ב'קרן היסוד' הזמנתי אותו וכיבדתי אותו מאוד".
פרס ישראל
"הזכייה בפרס הייתה הפתעה בשבילי. יוסי פלדמן, נשיא 'המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל', ישב אצלי וסיכמנו לדבר על שימור אתרים עם יצחק לוי, שהיה אז שר החינוך. פתאום התקשרו אליי ואמרו לי ששר החינוך רוצה לדבר איתי. שמחתי ומיד התחלתי לדבר איתו על החשיבות של שימור אתרי מורשת, עד שהוא אמר לי: 'תפסיק כבר לדבר, ותקשיב למה שאני רוצה לומר לך'. לא האמנתי למשמע אוזניי".
שלמה הלל. "לא מתחרט על דבר" צילום: רענן כהן
"אני חבר מפלגת העבודה. בחרתי בפריימריז למפלגה, ובוז'י הרצוג הודיע שאני תומך בו. פרסמתי שזאת האמת. בזמן הפריימריז פנו אליי ושאלו אותי אם אני מסכים להיות בין חותמי הרשימה, במקומות הכבוד. הם הציבו אותי במקום ה-119, לפני נשיא המדינה יצחק נבון שהוצב במקום ה-120".
בנייה בשטח E1
"העובדה שיש לפתח את ירושלים ולבנות בה היא מעבר לכל ויכוח. אבל הזמן שנבחר לאישור הבנייה בתקופה הספציפית הזאת מוביל לאנטגוניזם ולנזק מיותר, שהיה אפשר להימנע ממנו".
אלוהים
"גדלתי בבית מסורתי, וכיום אני חילוני. אבל לא פעם מצאתי את עצמי מתפלל לאלוהים שיציל אותי בזמנים קשים של מלחמה או איום, למשל בזמן שהותי במחתרת. אני חושב שאין אדם שמשוחרר לגמרי מהאמונה, וגם היום, כשאני כבר אדם מבוגר שמבין שאלוהים לא ברא את העולם בשישה ימים ויש לי פרספקטיבה אחרת על העולם, אני לא יכול לומר בלב שלם שלא נותרה בי אותה אמונה נאיבית בכוח עליון ובלתי מוסבר שאיש לא יכול להבין. אני ונכדותיי שומרים על כמה הלכות מסורתיות מכורח המסורת ולא האמונה הדתית, אנחנו עושים קידוש ומדליקים נרות של חנוכה".
שלמה הלל
"הייתה לי הזכות לחיות בתקופה יוצאת מן הכלל, לקחת בה חלק ולעסוק בדברים שקרובים ללבי, לכן אני לא מתחרט על מאומה - מה עוד יכול לבקש האדם?".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם