המאבק להמתת חסד: "לא דמיינתי שהמוות שלו יימשך 7 שנים"
בשנה שאבי האהוב שכב במוסד סיעודי בהרצליה, וצעק מדי יום "די, די", שיוועתי לעזרה. פניתי לרופאים, משפטנים ולתקשורת שיעזרו לי לחשוף את האבסורד של אדם שביקש למות בכבוד והוא עדיין כבול למיטה. הצוואה שהותיר אחריו היא לוודא שזה לא יקרה יותר
בצירוף מקרים מצמרר שם השלט בפניה שמאלה למצבה שלו הוא "קפלן". זה שם הרחוב שגדלתי בו בילדותי בהרצליה, שהתחילה להיות "פיתוח". בית שכעת רגליים זרות הולכות בו על זיכרונות העשורים הראשונים בחיי, וארצה לחזור אליו בבוא היום.
בחלום הכי גרוע שלי לא דמיינתי שהמוות הרע שלו יימשך שבע שנים. שאנסה לשווא לעזור לו לממש את צוואתו בחיים, למות בכבוד. אבא שלי רצה שאהיה עורכת דין ואמשיך את המשרד המצליח שלו לרשלנות רפואית ונזיקין. אבל לא יכולתי להתכחש לנפש האמן שבי, ובחרתי בדרכי. בתחילה כרקדנית ולאחר האוניברסיטה כעיתונאית פרילנסרית, עד עצם היום הזה.
לאחר גירושיי, כאם לבת יחידה, כתבתי מופע יחיד "מעזה לבד", של סיפורים אישיים בשילוב קטעי ריקוד, מופע שרצתי איתו שלוש שנים. המצאתי את עצמי בעוד כל מיני כובעים כדי להתפרנס והתחלתי גם לצלם. עיריית חולון עשתה לי תערוכת יחיד "נופי מים", בשדרה הראשית של העיר.
כעיתונאית נישה של תיירות, אני נוסעת בעולם ומצלמת דימויים של יופי. האספנות הזו הצטרפה לספר שירים שכתבתי "ערעורים על החיים", שמחכה לראות אור. כתבתי אותו לזכר אבא שלי שהיה מערער על זכותם של נכים, תינוקות, נפגעי תאונות, ניתוחים, רשלנות לקבל פיצויים ולחיות בכבוד.
בשנה שאבי האהוב שכב במוסד סיעודי בהרצליה, וצעק מדי יום "די, די", שיוועתי לעזרה. פניתי לרופאים, משפטנים, וגם לתקשורת שיעזרו לי לחשוף את האבסורד הצועק. של אדם שביקש שנים לפני שחלה למות בכבוד והוא כבול למיטה, ומשלם עליה סכום שערורייתי, כשכל רצונו זו מיתה.
ביום שאבא שלי מת, כתבתי הספד שעלה בדף הבית של לשכת עורכי הדין, ואמרתי בו שאצא למאבק ציבורי. לא ידעתי שאלך רחוק עם ההבטחה שלי מעל הקבר הפתוח. שבועיים אחרי מצאתי את עצמי עם מכתב אישי לכל חבר כנסת, טרום הצבעה על הצעת החוק "מוות במרשם רופא". הצעת חוק לפי מודל של מדינת אורגון בארצות הברית, שאומרת שאדם חשוך מרפא, שזו הגדרה שחידדתי לטובת מחלות כמו אלצהיימר, פרקינסון, als, שאין תוחלת ותכלית לחייו באופן חד משמעי לפי קביעת שני רופאים, יוכל לקבל את מרשם המוות.
תרופה שהוא יחזיק אצלו ויבחר אם ומתי לקחת אותה. אופציה שמכבדת עקרון דמוקרטי של חרות האדם ואמורה למנוע התאבדויות ומסייעים להם, שהחוק מגדיר כרוצחים שנידונים לשנת מאסר. הצעת החוק נדחתה על הסף, אבל החלטתי ללבוש את הגלימה השחורה של אבא שלי, כסנגורית של חולים חשוכי מרפא וקשישים.
במשך כמעט שנה שקדתי על איסוף דוברים מכל הקשת המורכבת של הסוגיה של סוף החיים והמתת חסד. רופאים, משפטן, רב, פילוסוף, שדיברו בכנס שנערך בינואר השנה, במרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה בחיפה שכפוף לאונסק"ו, תחת הכותרת "חמלה בסוף החיים". לטובת אלו שלא יכלו לבוא לכנס, הקמתי עצומה תחת הכותרת הזו, דף בפייסבוק ודברתי בכל במה אפשרית.
התאבדותו של השדרן עדי טלמור ולאחרונה ד"ר שטרליד ובתו קרן, העלו לדיון ציבורי, את הנושא שהתחלתי בו כקול בודד בחשיכה. גם מותה של המחזאית האמיצה ענת גוב, שהייתה מהראשונות שחתמו על העצומה שלי, נתן עוד "חומר למחשבה" ציבורית. על זכות החולה על גופו והבחירה שאמורה להיות אוטונומית לגבי המוות. וגם על כך שלא יעזור לכל המכחישים, המוות הוא חלק מהחיים. הוא הדבר היחיד שמובטח לכל אחד, בפוליסת הלידה.
מספר החותמים על העצומה שלי נכון לעכשיו הוא מעל 3,000. הצבתי לעצמי רף של 10,000 חתימות, כדי שאוכל לחזור למחוקקים. אני פועלת בימים אלו להגשה מחדש של הצעת החוק "מוות במרשם רופא", אחרי שתתגבש
זו הסיבה שאני ממשיכה, למרות הרוח הפסימית שנושבת בגבי. אמנם לא הפכתי להיות פרקליטה, אבל הבנתי דבר אחד בחיים. שלכל אחד צריך להיות מאבק עקרוני, איתו הוא מוכן ללכת עד הסוף. וכל עוד אני פה, אקדם את המוות הטוב. שמחבק במהירות וללא סבל. מבקשת את הסולידריות שלכם, עבורכם. חתמו על העצומה "חמלה בסוף החיים", כדי שלא להיות תלוי, תרתי משמע, באחרים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם