לידה מחדש: פרידה מ"ביקור חולים"
ביום שבו "ביקור חולים" נפטר בשיבה טובה ולשערי צדק נולד סניף חדש, גילתה הילה מלמד שמצד אחד המוסד הירושלמי הוותיק משתקם יפה, והוא כבר "מתלוצץ עם רופאיו", אבל מצד שני אלה הם רק הרופאים שלא נשלחו הביתה במכתבי פיטורין אכזריים ולקוניים
מי כן מתמזג כאן בנוף בקלות? תינוקות ורודים ושמנמנים, טריים מהבטן; ילדים באריזה משפחתית של חמישה-שישה; נשים אוחזות עגלה ובטן הריונית במבצע 1+1; ואבות, בעלי פאות מתנדנדות ועיניים מתרוצצות להשגיח, קוראים לילדים ביידיש שלא להשתולל.
כן, המוטיב החוזר בסיפור הנוכחי של בית החולים הוא ללא ספק הדור הבא של הקהילות החרדיות בעיר. יוצאי הדופן הם הרופאים והאחיות, שם המבטא היידישאי מוחלף ברוסי, או בסתם ישראלי, ובבועה הסטרילית הזאת דווקא הוא נשמע פתאום תמוה.
אז בנוף האנושי הזה, בין המכשירים המצפצפים, היא שואלת מה אני מחפשת. "בעיקר את ביקור חולים", אני עונה. באווירת היידישקייט האופפת את המקום, אני נזכרת שאמרו חכמינו שהמקיים מצוות ביקור חולים נוטל "אחד משישים" מהמחלה ומסייע לחבר להבריא. העניין הוא שחולים כמעט אין במקום הזה, בהנחה שלהיוולד זו לא מחלה (ויש שיחלקו גם על כך).
ביקור החולים שכן ניתן עדיין לערוך בבניין הזה הוא בעיקר מוסדי. תיאור המקרה: מטופל בשנתו ה-145, מזה תקופה מוטל על ערש דווי ביורוקרטי, כספי ומנהלי. חובות מכבידים על נשימותיו, והוא מפרפר ומתמרמר על רגעיו האחרונים. אך להפתעתי כי רבה, אני פוגשת את המקום בתפקוד נאה למדי; האם השלב הקשה מאחורינו?
אני ממשיכה לשוטט בין הפגייה למחלקת היולדות, שתיים-שלוש קומות, מה שנשאר מהמקום הקטן ממילא. שתי נשים חרדיות צעירות תופסות את מבטי, אחת אוחזת ילדה. כשאני שואלת אם הן ילדו בעבר בביקור חולים, הן מסתכלות זו על זו בחיוך.
"אני ילדתי פה, וגם הקטנה הזאת נולדה כאן. שתינו ילדנו פה, והאמת שגם נולדנו פה". היסטוריה ממקור ראשון. אז מה השתנה בינתיים? "אני יודעת שבית החולים היה בחובות כבדים, כשילדתי לפני תשע שנים היה כאן ממש עוני. הרגשנו את זה בכל התנאים, אפילו נייר טואלט לא היה מספיק.
האחות אמרה לי אז שאין זה משנה אם היא תחתל או אני אחתל - שתינו לא מקבלות משכורת. אנחנו מקווים שעכשיו המצב ישתפר. אולי עוד שנה כשאלד כאן יהיה פה שיפוץ?". התיאור
אני מציינת לפניהן שאף שעצוב לראות בית חולים כה קשיש נסגר, מרגש להיכנס לכאן ולהיות מוקף תינוקות. זה מורגש בעיקר בהשוואה לבתי חולים אחרים שבהם יש, אחרי הכול, חולים. "פעם נכנסתי לשערי צדק ואמרו לי שאני חיוורת, אבל אני תמיד נהיית חיוורת כשאני מגיעה לבית חולים", היא מוסיפה.
"כאן זה אחרת, אין ריח של תרופות, ההרגשה היא של בית". כראוי למעצמת הלידות שנקלענו אליה, השתיים מנסות לבחור שם לילד החדש. "איך יקראו לזה, שערי צדק? אבל כבר יש אחד", הן מתלבטות. אני מציעה את "סניף הנביאים", ולא רק בגלל הרחוב. עוד אמרו חכמינו, שהנבואה ניתנה לילדים – אז מה מתבקש מזה, עם כל הזאטוטים שמסתובבים בין הרגליים?
בינתיים אישה נוספת מצטרפת לשיחה, מבוגרת יותר, בשער מגולה. היא שם עם הבת שלה שילדה, נכד ראשון, לידה לא פשוטה, "אבל האחיות פה כמו אימהות, המתנדבת אפילו מסאז' עם שמן אגוזים עשתה לה", היא מספרת ושואלת: "אולי לא באמת יסגרו?". אני אומרת לה שלא תדאג, האחיות והרופאים שהיא פגשה כאן הם אלו ששרדו את המעבר. לכל השאר ממילא כבר מאוחר מדיי. "נו. הכול כסף", היא חותמת.
התחושות המעורבות נמצאות גם בקרב צוות האחיות והרופאים. "אנחנו שמחים על ההנהלה החדשה, אבל עצוב שהרבה עמיתים שלנו פוטרו. יש פה קשרים מעבר לעבודה, זה כמו משפחה". אני שואלת את אחת האחיות איך היא מסבירה את זה, שהמדינה משקיעה עשרות מיליוני שקלים במיזוג עם שערי צדק, אך סירבה לסייע להחזיר את החובות כדי להציל את בית החולים. היא נאנחת.
"לא רצו לתת, כי הייתה פה עמותה שגנבה כספים. הם גנבו גם מאיתנו, פגעו במשכורות שלנו, בפנסיה. רגע, את מקליטה?", היא שואלת פתאום. לא, אני לא מקליטה. אבל מצטמררת קצת מתחושת הרדיפה.
אז מצד אחד המוסד הירושלמי הוותיק משתקם יפה, והוא כבר "מתלוצץ עם רופאיו". מצד שני אלה הם רק הרופאים שלא נשלחו הביתה במכתבי פיטורין אכזריים ולקוניים. עם הדואליות הזאת, קשה להתעלם גם מהסמליות של המחלקות שזכו להישאר בבניין הישן: יולדות, פגייה, נשים, וגם פנימית-גריאטרית, אולי כדי להזכיר ימים עברו. ונכון, בתהליך שביקור חולים עבר אפשר לראות מוות, שכן המוסד כשלעצמו לא יתקיים עוד. אך אולי זו בעצם לידה מחדש?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם