ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

האימא נרצחה ע"י סודני, הבת דורשת לגרש אותם

אונס הקשישה בדרום תל אביב השבוע החזיר את תחושות הפחד לקורין גלילי, שאמה נרצחה על ידי פליט סודני לפני כשלוש שנים. השבוע היא השתתפה בהפגנת התושבים נגד הפליטים: "לצערי, גם זה לא הקורבן האחרון"

עשרות השתתפו השבוע  בהפגנה של תושבי דרום תל אביב  בעקבות  האונס המזעזע של הקשישה בידי מסתנן אריתראי. ביניהם הייתה גם קורין גלילי, שאמה הוכתה למוות על ידי פליט סודני, לאחר שחזרה בקניות במכולת השכונתית.

במרץ 2010 בשעה חמש לפנות בוקר נתקלה אסתר גלילי ז"ל, שיצאה לקניות במכולת בדרום העיר, בפליט הסודני שיכור ומסיבה שאינה ברורה, הוא תקף אותה באגרופיו וגרם להתמוטטותה על המדרכה. למחרת מתה מפצעיה. התוקף הורשע בהריגה בלבד ונגזרו עליו שמונה שנות מאסר.

בתה, קורין, הגיעה באותו יום לבית אמה וגילתה כי הוא ריק. כשלא הצליחה להשיג אותה, טלפנה למשטרה, ומהם קיבלה את הבשורה הנוראית. "לא הבנתי כמה אפשר להיות אכזרי עד אז", היא אומרת השבוע. "למרות שגרתי בדרום העיר, לא הייתי אף פעם לפני כן פעילה נגד המסתננים. לא ידעתי שהם מסוגלים לדברים כאלה. רק המקרה הזה הפך אותי לפעילה, כי היום אני יודעת".

עד היום לא הצליחה גלילי להתאושש. היא ובתה הקטנה כבר עזבו את הדרום, לטובת "מקום יותר שפוי", כהגדרתה, באזור אחר בעיר. למרות זאת, היא ממשיכה לפעול נגד המסתננים מאפריקה, לטובת חבריה, שנשארו בדרום. השבוע, כאמור, השתתפה בהפגנה הגדולה

נגד המסתננים.

"אימא שלי מאוד סבלה כשהיא גרה שם", אומרת גלילי. "היא לא סיפרה לי כמה היא סובלת, ידעתי רק בדיעבד. לכן אני יכולה להזדהות עם הסבל של התושבים בדרום. כשגרתי שם, הרגשתי את זה גם על בשרי, את הפחד ברחובות".

איך היה לחזור לזירת הפשע שבה נהרגה אמך?
"זה קשה מאוד. לקחו לי את אימא שלי, שהייתה הכל בשבילי ובשביל הבת שלי. זה החזיר לי את המראות, את התחושות של היום הארור ההוא. אומרים שהזמן מרפא, אבל לא במקרה הזה.

"הזמן לא ריפא במאומה. זו טראומה שלא נשכחת ולא עוברת. במיוחד כששמעתי מה עבר על הקשישה המסכנה הזאת. אבל אני ידעתי. אחרי מה שקרה עם אימא שלי, צפיתי שיהיו עוד נפגעים. שאימא שלי לא תהיה האחרונה שתעבור התעללות כזאת".

את חושבת שעכשיו, אחרי עוד מקרה מזעזע, יבוא איזשהו שינוי?
"לא. כמו שאמרתי שאימא שלי לא תהיה הקורבן האחרון, כך גם עכשיו אני צופה שזה לא יהיה הקורבן האחרון. התחושה שלי היא שאף אחד לא מקשיב לנו. כל כך הרבה חברי כנסת מגיעים לאזור ושום דבר לא משתנה. שיראו מה הולך ליד אזור התחנה המרכזית – זה כמו מדינת עולם שלישי.

"הם גונבים אופניים, מביאים אותם לנווה שאנן ומוכרים שם. אני אומרת שמי שגונב אופניים לא יסתפק בזה אלא יגנוב עוד ועוד. אני לא מבינה למה המדינה הגיעה למצב הזה, של הפקרות כזאת. הם הפכו כל בניין שהם מתגוררים בו להוסטל. הם משכירים מזרונים בתוך הדירות.

"תאר לך שכן ישראלי אחד או שניים שנשארו בבניין כזה, איך הם מרגישים כשהם מוקפים בעשרות סודנים? הם כובשים את השכונות שלנו".

מה את מצפה מהממשלה?
"חד משמעית: צריכים להחזיר אותם לארצות שלהם, בכל מחיר. כל ההשוואות המטומטמות של המצב שלהם לעומת המצב שלנו בשואה לא מקובלות עליי. האנשים האלה לא רוצים להישאר בארצות שלהם כי לא טוב להם שם. אבל לא טוב זה דבר יחסי.

"אני יכולה להרגיש שלא טוב לי כי אין לי ארמון. אז מה? אם הם רעבים, שידאגו להם בכל העולם, לא רק אצלנו. הבעיה היא שהם רואים את ישראל כמו שאנחנו ראינו פעם את אמריקה, כאילו קוטפים כאן כסף על העצים".

היום, כשאת כבר לא גרה בדרום, את מרגישה יותר בטוחה?
"כן. כשהייתי גרה בדרום, הרגשתי כל היום פחד. הייתי מפחדת לרדת למטה, כי אני יורדת ורואה חבורת גברים מסתכלים עליי, אונסים אותי במבטים שלהם. אני לא מבינה איך אפשר לחיות ככה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...