אנחנו לא שוטרים: האקדמיה ללשון העברית, לא מה שחשבתם
היא ממש לא מיושנת, אלא חדשנית, תוססת ורעננה. האקדמיה ללשון העברית חוגגת 60 שנה להיווסדה, מתכוננת למעבר למשכנה החדש, מתפארת בעלייה בפופולאריות ואפילו יש לה אתר מעודכן במרשתת. ואתם, עוד לא הורדתם את היישומון שלה?
אך הביקור שערכתי באקדמיה ללשון העברית העלה בי בעיקר את התובנה שבמוסד, שרשם קאמבק ב-2012, עובדת קבוצת אנשים מסורים ונורמליים למדיי, שאוהבים את השפה העברית, אך אינם מרימים גבה לשמע טעויות לשון, אנשים שמבקשים לשמר את ההיסטוריה בת אלפי שנה של השפה העתיקה, אך מגייסים לעזרתם את שלל חידושי הטכנולוגיה של המאה העשרים ואחת כדי להפיץ את פלפוליהם להמונים, אנשים שיודעים להסביר מהי צורת ההגייה המקובלת של כל מילה, אך מתנגדים בתוקף להגדיר הגייה שונה מהמקובל כשגיאה.
האקדמיה ללשון העברית, שתחגוג השנה 60 שנה להיווסדה, פועלת מתוקף "חוק המוסד העליון ללשון העברית", שנחקק בכנסת ישראל בשנת 1953 וקבע כי "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה". עוד קובע החוק כי מושב המוסד יהיה בירושלים וכי שמו של המוסד ייקבע על ידו.
האקדמיה ירשה את הזכויות, הנכסים וההתחייבויות של ועד הלשון העברית, שהחל לפעול בשנת 1912 וחדל להתקיים עם הקמתה. אך האקדמיה מודל 2013, זו ששוכנת במבנה מחודש ושנהנית מתשומת לב תקשורתית שלא הייתה מוכרת לה בעשורים שחלפו מאז שקמה, רחוקה שנות אור מהאקדמיה מודל 1953. הקפיצה המשמעותית שעשה המוסד, אשר מתבטאת גם בפופולאריות ההולכת וגוברת שלו, נרשמה ממש בשנים האחרונות.
"אנחנו מציינים השנה מאה שנה למלחמת השפות, שניטש בה מאבק בין העברית
היום אמנם אין חשש שאנשים יחדלו לדבר עברית, אבל העברית עלולה לחדול מלהיות לשון תרבות - בשוק ידברו עברית, אבל באוניברסיטאות אנגלית. אנשים חושבים שזה תסריט מופרך, אבל היו דברים מעולם. בתחילת המאה הקודמת נעשו מאמצים הרואיים להחייאת העברית, ואפשר לומר שבדם, יזע ודמעות העברית ניצחה וזכתה להכרת השלטונות העות'מאניים כשפת ההוראה הרשמית. תפקיד הדור שלנו הוא לשמור על הישגי דור התחייה ודור התקומה. צריך לתת לשפה הלאומית והממלכתית את הכבוד שלה. איך הגענו למצב שבו צריך לשכנע שכך יש לעשות?".
ביסודה, וכך גם מורה החוק, האקדמיה היא מוסד מחקר, אף שהיא מוכרת יותר בזכות חידושי המילים האטרקטיביים שלה לציבור ובזכות יכולתם לשעשע. "אנשים לא תמיד מודעים לכך שהאקדמיה לא מחדשת הרבה מילים, אלא בעיקר מסדירה את אוצר המילים בתחום כלשהו. בוועדה למונחי הרפואה, למשל, ישבו הן רופאים שהיו אמונים על הפן המקצועי והן נציגי אקדמיה שהיו אמונים על הפן הלשוני", מתארת בן-יהודה את עבודת המוסד.
"לפני מאה שנה החידושים אכן נעשו לצורכי היום-יום, אבל היום, כשמדברים עברית וכשתחומים מקצועיים רבים עושים שימוש במונחים מקצועיים, אנחנו בעיקר מסדירים את מילון המונחים ונותנים חותמת רשמית למונחים הנורמטיביים בתחום". פעולת המינוח נעשית רובה ככולה בהתנדבות. בוועדות יושבים, כאמור, הן אנשי מקצוע מהתחום שהוועדה עוסקת בו והן נציגים של האקדמיה. לא מזמן השלימה את פעילותה ועדה שעסקה במונחים מעולם היין, ולאחרונה התחילה את עבודתה ועדה למונחי ספורט. "אין תחום שלא עסקה בו ועדה או תעסוק בו", קובעת בן-יהודה.
אך המילים שזכו לתו התקן של האקדמיה לא תמיד זוכות לחיבוק חם בקרב הציבור הרחב, ולעתים עוברות שנים רבות עד שמילה מצליחה להיכנס ללקסיקון הישראלי. "המילים לעתים נקלטות ולעתים לא נקלטות, ולפעמים לוקח להן זמן להיקלט", מתארת מסבירה בן-יהודה. "מילים הן עניין דורי. לעתים עוברות שנות דור עד שמילה נקלטת, ואנחנו באקדמיה לא נבהלים מזה".
בן-יהודה מדגימה את דבריה במילים הלועזיות מחיי היום-יום שהיו בשימוש בקרב דור מייסדי המדינה, בהן פציינט, קליינט וטקסי; ילדיהם ונכדיהם כבר אימצו את החלופות העבריות שלהן שהציעה האקדמיה.
"להרבה אנשים יש סיפורים מהבית על מילים שהיו פעם בשימוש", אומרת בן-יהודה וחולקת חוויה אישית: "לפני זמן מה ביקשתי מבני לכבות את הוונטילטור, והוא לא הבין מה אני רוצה. חשבתי שלא שמע אותי, אבל אז הבנתי שבדור שלו כבר לא אומרים ונטילטור, אומרים מאוורר. מילים נולדות ומתות כל הזמן. מילים עבריות נקלטות, ויש אין-ספור דוגמאות לכך. אדם שרגיל כל חייו להגיד מילה מסוימת לא יחליף אותה מהר במילה אחרת, אבל בקרב הנוער מילים נקלטות. לעתים מילים חיות זו בצד זו שנים ארוכות, כמו הליקופטר ומסוק או בולדוזר ודחפור. המילה הליקופטר, למשל, לא נעלמה, אבל למרות זאת אומרים מסוקי קרב".
המילה הפופולארית של השבועיים האחרונים היתה בלי ספק ''גנָּבה'' – שיצאה מפיה של מירי רגב. אופן ההגייה יוצא הדופן, שנשמע חריג וחורק לאוזן הישראלית, עורר שלל תגובות והפך לסנסציית רשת עם מאות אלפי צפיות. רגב, מצדה, גייסה מומחי לשון, והם חשו להעיד כי צורת ההגייה אינה שגויה, והיא מקובלת לצד הצורה ''גנבת''.
כלי התקשורת, מצדם, מיהרו ליצור קשר עם המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית, רונית גדיש, כדי לשמוע את עמדתה המלומדת באשר לאופן ההגייה הראוי. גדיש אישרה ששתי הצורות תקינות והפנתה את הפונים לאתר האינטרנט של האקדמיה, שהתפרסמה בו שבועות ספורים קודם לכן, לגמרי במקרה, תשובה שענתה בדיוק על השאלה הזאת. "במהלך הבלגן סביב המילה גנָּבה, יכולתי פשוט להפנות את השואלים לתשובה שפרסמנו באתר, שנגעה בדיוק בנושא הזה", אמרה גדיש.
את התשובות מפרסם באתר האקדמיה הצוות של גדיש בין פעם לפעמיים בשבוע כבר למעלה משנה. האתר, אחת הגאוות הגדולות של המוסד, ובצדק, גם מאפשר לשלוח שאלות בעניינים לשוניים, לאתר את צורת ההגייה התקנית של מילה ולברר מהי המקבילה העברית של מילה שנוטים לעשות בה שימוש בגרסתה הלועזית. "התפקיד המסורתי של המזכירות המדעית היה לאסוף חומר לעבודת ועדת הדקדוק, לחקור ולפרסם. אך בשנים האחרונות, כשהעולם משתנה והתקשורת כבר לא עשויה מקשה אחת, אנחנו שמים דגש רב ביציאה אל הציבור ועושים מאמצים להשתלב במרחב. כחלק מהמאמץ, אתר האקדמיה הולך ומתמלא בתכנים".
גדיש מתארת את השינוי שחל בגישת האקדמיה: "הרבה שנים נהגו לצחוק על מילים שנקלטות או שלא נקלטות, ולכן במקום שניתפס כמי שמייצרים מילים, בחרנו להביא אותן לציבור. אנחנו מפרסמים מילים ומספרים איך הן חודשו ומה הסיפור מאחוריהן. היו כמאה שנות מינוח רשמי, שבמהלן ההחלטות הופצו דרך הסוכנים הרשמיים, כמו הרדיו והמורים. היום אפשר להגיע לקהל ישירות - ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו".
לצד האתר השיקה האקדמיה גם יישומון (אפליקציה בלעז), שעקף את רף 50 אלף ההורדות, עמוד פייסבוק ואיגרת מידע (ניוזלטר) הנשלחת ל-11 אלף מנויים. "עיקר הכיף שלנו הוא העניין הרב שהציבור מגלה בנו, אפילו אם זהו ציבור קטן", אומרת גדיש. "הרעיון שלנו הוא לנצל את הטכנולוגיה כדי לא להיות גוף זקן, מיושן, מיותר ולא רלוונטי, כפי שראו בנו בעבר".
התגובות כמעט כולן חיוביות, והן זורמות לתיבת המייל של גדיש בהמוניהן. "תבורכו, אפליקציה גאונית", היתה רק אחת ההודעות שהתקבלה בה בעת שגדיש סיפרה על שלל החידושים. "אנשים מתענגים על האתר שלנו", היא אומרת בעודה עוברת על תיקייה מלאה תכתובות תודות ושבחים. "אנחנו מוסד קטן בעל תקציבים נמוכים, אבל הציבור התחיל לאהוב אותנו. אולי בעקבותיו גם הממשלה תאהב אותנו".
גדיש, שאחראית כאמור על הקשר בין האקדמיה לציבור, מקפידה לענות באופן אישי לכל השואלים, אחד אחד, בשעות הפנאי שלה. כדי להמחיש את גודל המחויבות ראוי לציין כי לאתר הגיעו עד היום כמעט 20 אלף פניות, כ-800 פניות בחודש. "אנחנו עובדים נגד הזמן, אבל עונים לכל פונה ופונה. אנחנו רוצים להגיע למצב שבו אם יש לאדם שאלה בלשון, הוא יפנה אלינו. אנחנו רוצים להיות מרכז למתעניינים בלשון".
מחר (ד') יחול יום הולדתו ה-140 של חיים נחמן ביאליק, שנולד ב-1873. בין השנים 1924 ל-1934 שימש ביאליק ראש ועד הלשון העברית. "אי אפשר לדמיין את העברית בלי ביאליק", אמרו השבוע באקדמיה, שביאליק, אפשר לשער, היה גאה בה. בשפה העברית הנשמעת היום מפיהם של צעירים ברחבי המדינה, לעומת זאת, יש פחות במה להתגאות. אך בשונה מקולות רבים שנשמעים בשנים האחרונות בישראל, שמבכים את מותה של העברית ומתאבלים על הופעת ביטויים כמו "עשר שקל" או "יושנת", דווקא גדיש בניגוד למה שאפשר לצפות, אינה ממהרת להצטרף למספידים.
"אנשים נוטים לבכות את המצב ולהגיד שפעם היה טוב יותר, אבל שפה היא עניין משתנה ומתפתח. מאז המצאת הכתב נוצרו בלמים המאטים את שינוי השפה, הכתב בולם את השינויים הדרמטיים שמתרחשים באופן טבעי. אבל השפה חיה, מה שיקרה לה יקרה, ולא נכון לשלוט בה. נכון שלשפה יש גם תפקיד תרבותי, וחשוב לטפח את העברית כשפת תרבות, אבל צריך לזכור שהשפה מתחדשת ומשתנה, ויש בה דינמיות יוצאת מן הכלל. עם זאת, אנחנו הולכים ומתרחקים מהעברית הגבוהה, והייתי רוצה, למשל, שילדים יוכלו לקרוא תנ"ך בלי חציצה של תרגום ושמערכת החינוך תשקיע בזה, אך אין בכך משום ביקורת על העברית כפי שהיא.
"האתגר הוא לייצר עניין בשפה ולעודד אדם צעיר להתעניין בה וליהנות מקריאת טקסט בעברית שאינה יום-יומית. אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד. כשהחלו להופיע הטלפונים והרדיו אמרו שאנשים יפסיקו לכתוב, אך עם הופעת הדואר האלקטרוני והמסרונים חזרו לכתוב. היום טוענים שלא קוראים, ואז הגיעו מחשבי הלוח (טאבלטים), שאולי יחזירו את האנשים לקריאה", אומרת גדיש.
בן-יהודה מוסיפה כי "אנחנו לא בעלי הבית של העברית, השפה שייכת לדובריה. האקדמיה לא ממלאת את תפקיד המשטרה. אנחנו לא רודפים ואומרים: 'אתם יודעים או לא יודעים לדבר', או 'ראוי שכך יהיה או כך'. תהליכים בלשון מתרחשים כל הזמן. אנחנו לא אוהבים לדבר על שגיאות, אלא על נורמה ועל סטייה מהנורמה. נניח שיש שבעה מיליון דוברי עברית, אם כולם אומרים שלוש שקלים, זו טעות? מצד שני אנחנו מדינת הגירה, ועברית אינה שפת האם של רבים מהתושבים.
"פעם היו מתקנים שגיאות בכתיבה, וכשילד דיבר לא כמו שצריך העירו לו. אני לא בטוחה שזה המצב היום. אבא שלי, למשל, יליד הארץ, לא היה נותן לי ללכת לבקר חברה עד שלא אמרתי לה: 'אני באה אלייך', ולא: 'אני באה אלך'. אני מאמינה שראוי שאנשים בתפקידים מסוימים ובמקומות מסוימים כמו בתקשורת, באוניברסיטאות ובמוסדות הממשל, ידברו בעברית תקינה".
גדיש מציינת עוד כי "מצד אחד, מצב העברית מעולם לא היה טוב יותר, ומעולם לא היו כל כך הרבה דוברים ילידים של השפה. מצד שני, אנחנו שפה שדובריה יחסית מעטים ושסובלת מהגלובליזציה הלשונית, בדומה לשפות אחרות. אליעזר בן-יהודה ודוד ילין היו צריכים להתמודד עם המעבר של העברית משפה שהשתמשו בה לצרכים מוגבלים לשפה שאפשר לספר בה בדיחות, לחלום, לקלל ולקנות במכולת. היום האתגר הוא לעצור את השטף שבא מן העולם הגדול.
"כל פעולה שנעשית בכיוון הזה מבורכת. אנחנו מעטים ודלים, אבל משתדלים. אנחנו לא קיצוניים ולא טהרנים. אני משתדלת לדבר בצורה תקינה, ומאמינה שמילים עבריות שקופות לנו יותר משום שהן באות מתוך העברית ויש בהן יסוד של שורש שנותן לנו מושג מה משמעות המילה. אבל האקדמיה היא לא העברית, והעברית היא לא האקדמיה, האקדמיה היא מוסד".
גדיש מדגישה כי "אנחנו משתדלים לא לשים את הדקדוק במרכז הווייתנו, אלא את העושר של העברית, את הסיפור שמאחורי המילים. בנוגע להטיה, אנחנו מראים שאפשר גם וגם, אבל אולי עדיף להיצמד לצורה אחת. עברית היא שפה כל כך עשירה, בגלל ההיסטוריה המיוחדת שלה ומשום שנקלטו בה יסודות גם מהמקרא ומלשון חז"ל וגם מימי הביניים, אז יש לפעמים עודף".
ומה באשר לשמו של המוסד, שגם הוא שואל מילה בלעז? גדיש אומרת כי "תקפו אותנו על כך שקוראים לנו 'האקדמיה'. כשחוקק חוק המוסד העליון ללשון העברית היו ויכוחים על השם, והממשלה התנגדה שניקרא כך. בסוף החליטו שהמוסד עצמו הוא שיבחר את שמו, וכך נכתב בסעיף הראשון לחוק. היום השם הוא כבר מותג, והוא התקבל. 'האקדמיה' היא לא מילה קשה או מורכבת בלועזית".
בן-יהודה מוסיפה: "אם האקדמיה היא הגוף האקדמי שעוסק בקביעת הנורמה בעברית, אז משרד החינוך הוא הגוף המבצע ותפקידו לקיים שיעורים ולנהל את חיי בית הספר בעברית ראויה. אנחנו, מצדנו, מנסים להגביר את המודעות. בזמן האחרון התחלנו להילחם בזליגת האנגלית ללשון ההוראה באוניברסיטאות. המדינה צריכה לתת עליו כך את הדעת. לא ידוע לי שמישהו פה החליט לעבור לדבר בשפה אחרת או להמעיט בתפקידה של העברית ובמעמד הלשון העברית במדינת ישראל".
באופן שמשקף היטב עם התדמית הרעננה שיצרה לעצמה האקדמיה ללשון העברית בשנים האחרונות, ובניגוד למה שהיה אפשר לצפות, מרבית עובדי המוסד כיום צעירים. "רוב עובדי האקדמיה עוסקים במחקר, ועיסוק זה גם מגדיר את תפקידנו כמוסד העליון ללשון העברית. מגיעים אלינו חוקרים מכל התחומים של מדעי הרוח ומדעי היהדות - לשון, ספרות, פיוט, תלמוד, ערבית ולשונות כמו יוונית ורומית. אנחנו זקוקים לכל תחומי המומחיות האלה", אומרת בן-יהודה, שאגב, אינה קרובה של אליעזר בן-יהודה, אך נשאלת על כך כמעט מידי יום ביומו.
"הרוב המכריע של העובדים באקדמיה הם אנשים צעירים, ורובם בעלי תארים מתקדמים. אנחנו שולפים אותם מהחוגים הרלוונטיים באוניברסיטה, ומחפשים לא רק סטודנטים מצטיינים, אלא מצטיינים שיש להם ניצוץ למחקר. יש שמתחילים פה עוד בתואר הראשון ויש שמתחילים כמסטרנטים או כדוקטורנטים. עבודה באקדמיה היא אורח חיים, והעובדים בה לא מפרידים בין העבודה ללימודים".
עם זאת, בן-יהודה מדגישה כי ניסיון הוא ערך קריטי להצלחה בעבודה באקדמיה. "במקומות עבודה רבים המבוגרים כבר לא בעניינים, אבל במדעי הרוח כל שנה מוסיפה ולא גורעת. המיושן הוא הטוב. זה אתגר לשמור את האנשים הטובים במערכת ולהביא לכך שלא יעברו אל מעבר לים. הרבה מהעובדים היו יכולים למצוא עבודה מתגמלת יותר, ולאנשים שבחרו להקדיש לתחום הזה את חייהם צריך לאפשר להתפרנס בכבוד".
בחודש נובמבר האחרון אישרה ממשלת ישראל להקים משכן ללשון העברית בירושלים, במסגרת אישור ההצעה לקידום מעמדה של הלשון העברית. בהחלטה נכתב כי "המשכן ללשון העברית בירושלים ישמר, יטפח ויעסוק במחקר של אוצרות ידע, מורשת ותרבות של הלשון העברית, וישמש אבן שואבת למבקריו. לצורך פעולות תכנון הקצתה הממשלה 500 אלף שקל, בנוסף למימון חיצוני של 400 אלף שקל מההסתדרות הציונית העולמית ושל 300 אלף שקל מעיריית ירושלים". באקדמיה מברכים על ההחלטה, ומתכננים להוציא ממנה את המרב.
"אנחנו מרגישים שיש היום בקרב הציבור אוזן קשבת כלפי האקדמיה, ואולי השיא מתגלם בהחלטת הממשלה לבנות לה משכן חדש", אומרת בן-יהודה. "אחד האתגרים הראשונים שלנו יהיה לתת שם למרכז החדש. אני קוראת לו בינתיים קריה. המתחם החדש ירכז את תחום העברית במדינה. גם האקדמיה כמוסד תשב שם, וגם יהיה לו היבט ציבורי – הוא ישמש מקום שקהל מגוון יוכל להגיע אליו כדי לראות ולממש את רעיונות העברית. אנחנו מקווים שנצליח להכיל שם ידע של יותר מ-3,000 שנה של עברית כתובה. היום אנחנו נמצאים בהליכים כדי לקדם את הפרויקט.
"בפן הציבורי יש לנו אתגר כפול – מצד אחד הרצון להציג את רצף העברית ואת ההיסטוריה שלה, ומצד שני להראות שהשפה חיה, תוססת, בועטת ומדוברת במלוא מובן המילה. המתחם ייתן סוף-סוף את המקום הראוי לעברית לאורך כל תולדותיה. העברית היא לא שפה חדשה, ואפילו אליעזר בן-יהודה לא המציא אותה. גם אחרי שחדלו לדבר בעברית עדיין המשיכו לכתוב ולהתפלל בעברית. יש שירה נפלאה ופילוסופיה בעברית שנכתבו לכל אורך ההיסטוריה".
בן-יהודה מסכמת, "העברית לא מתה. אמנם הייתה תקופה שבמהלכה היא מתה בדיבור, ולא דיברו עברית כשגרה, והרי הרצל הצביע על כך שכשאדם עולה לרכבת הוא לא קונה כרטיס בעברית, אבל ב-120 השנה האחרונות העברית נהפכה לשפת חולין. זו תופעה ייחודית ומיוחדת במינה. העובדה ששפה שלא שימשה בדיבור חזרה לשימוש, היא בל תיאמן. אנשים באמת לא האמינו שכך יהיה. עד היום באים אלינו דוברי לשונות נכחדות כדי ללמוד איך זה קרה.
גַלְגִּנּוֹעַ – גלגיליים ממונעים. המילה גלגיליים היא החלופה העברית לקורקינט.
תַּשְנִית – מוטציה. המילה נוצרה בדומה למילים תפנית ותגלית, והיא מציינת שינוי בתחום הגנטיקה.
צְרוּפָה – אטצ'מנט. מסמך המצורף למסר אלקטרוני.
קְצִיף – שייק. המילה משמשת בצירופים, למשל קציף חלב (מילקשייק) וקציף פרות.
חִשָּׁכוֹן – בלקאאוט, איבוד זיכרון רגעי. המילה נוצרה בדומה למילים אחרות שמשמען פגע ומחלה, כמו עיוורון, שיגעון, וכן החידושים אידשון (אפתיה), שיגרון (רימטיזם), טירדון (אובססיה).
יְצוּרוֹן – מיקרואורגניזם.
מְעוֹנוֹעַ – קרוון, קרון נייד ממונע. בדומה לכלי רכב אחרים המסתיימים ב"נוע" - אופנוע, קטנוע. לקרוון שאינו ממונע לא נקבעה חלופה עברית רשמית, אך המילה שהוצעה היא מגורון.
מִסְכֶּרֶת – כלי לסוכר. כך חודשו גם ממלחה (כלי למלח) ומפלפלת (כלי לפלפל), כולם שמות בנקבה, אולי בהשפעת הרוסית שגם בה הכלים האלה הם בנקבה.
מַגְלוּל – סרט מדידה. השם נקבע על פי שמות של כמה מכשירים, כמו מנעול ומפוח.
אֻמְצָה – סטייק. המילה היא מן הארמית ולקוחה מהתלמוד הבבלי, משמעותה שם "נתח בשר נא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם